המחודשים -הקדמה
זה קרה בחצות. השמש פנתה לכיוון דרום והשמיים נצבעו גוון אדמדם. הייתי לבד. שערי הבלונדיני פזור אחריי ועיניי הגדולות והכחולות סוקרות כל פינה ופינה. הרגשתי משהו,מין תחושה מוזרה עופפת אותי. מחנק. ניסיתי לעלות להתרומם אך לא יכולתי. רגלי האחת היתה קשורה למישכולת כבדה. הייתי בקרקעית הים בלי תקווה. עצמתי את עייני ונתתי לים לעשות בי כרצונו.
כשבוע בערך שכבתי שם. מהופנטת ומסורבלת וגליי הים מכים בי. בלי יכולת לבכות לדבר לנשום. והינה ערב אחד הידיעה שמישהו יציל אותי הלכה וקרבה. רשת דייגים נישלחה למים ותפסה את גופי הדקיק. אבל השימחה הייתה מוקדמת. הם מהרו לזרוק אותי שוב לים כי עם המישכולת זה בחיים לא ילך. שמעתי את הטירטורים של הספינה. 'הינה ההצלה שלי נעלמה' אמרתי בליבי. היסתקלתי על הדגים ששחו בשקט בים 'הלוואי והייתי כמותכם…. חופשיה'
תגובות (2)
*הסתכלתי
וואו, זה כל כך יפה!
אני מתכוונת, קראתי גם את מה שהעלית בשם "ייאוש", את לא כותבת גרוע בכלל. להיפך, זה מדהים, התיאורים והרגשות, באמת הצלחתי לדמיין אותי בקרקעית הים מחוברת למשקולת.
ויש לי כל כך הרבה שאלות; היא מתה, ובגלל זה היא קשורה בקרקעי הים? או שחטפו אותה ורצו שתמות? ואיך היא עוד חיה אם היא שם כבר שבוע?
אני ממש רוצה שתמשיכי!!! ואל תחשבי שאת כותבת לא טוב – אל תחשבי אפילו על המילה 'גרוע' – כי את כותבת מדהים ^^
תמשיכי!
למשקולת*
את רואה? את כותבת יפה מאוד! הכתיבה טובה, הנושא מעניין וטוב – כל הכבוד לך!
חסר לי פה ושם קצת סימני פיסוק אבל זה לא משהו כל כך גדול ורציני. אני חושבת שהסגנון הזה מאוד מתאים לך אבל אני אשמח אם תנסי לכתוב פעם אחת גם בגוף שלישי – כמו שהצעתי בהודעה שלך ^^
לסיכום – יפהפה. אני אעקוב :)