איש הזמן – סיפור מדע בדיוני בהמשכים, פרק ראשון

אני גר בבית גדול. צמוד קרקע, חצר גדולה, מדשאה מטופחת, כל החבילה. ולא רק זה – הבית שלי ממוקם בשכונה ירוקה ומקסימה (ויקרה) בהרצליה. אבל אני לבד. בודד מאוד. אני חוגג אוטוטו שבעים, ולפני שלוש שנים איבדתי את אשתי. הזמן שעבר מהמיגרנה הראשונה ועד שהיא הלכה ממני, כשאני אוחז את כף ידה ומלטף את ראשה, היה לא יותר מחודש. גידול במוח, מהסוג הגרוע ביותר. החודש הזה נראה לי כמו שנה, כמו… אינסוף. אבל זה רק חודש. פסיק בזמן הבלתי נגמר של כדור הארץ, של הגלקסיה.
ואני חוגג שבעים. יש לי ארבעה ילדים, שנים עשר נכדים ונכדות, ממש שבט. והנה הם כולם באים לחגוג לי יומולדת. סבא בן שבעים.
ראשון להגיע הוא בני הבכור, גיא. היום הוא בן ארבעים, אבל מאז שהיה קטן העריץ אותי. יש קטע כזה, לבנים בכורים – הם מפנימים יפה מאוד את כל מה שאבא ואימא לימדו אותם. ואצלי זמן זה זמן. אני לא סובל כשמאחרים. אולי אני נשמע לכם, כשאני מדבר על עמידה בזמנים, כאילו לאורך חיי הייתי איזה מנהל גדול. אבל לא. אני צייר. רוב חיי עסקתי בציור. עד לפני כמה שנים הייתה לי גלריה ביפו, ובשלב מסוים, אמנם – שלב מאוחר יחסית למה שציפיתי, הציורים שלי התחילו להימכר במחירים גבוהים, גבוהים מאוד אפילו, אבל זה קרה מאוחר מדי. כשהייתי קרוב לשישים. ואז כל מיני בעיות רפואיות שכבר היו קיימות, אבל עם הגיל הלכו והחריפו – הסוכרת, הגלאוקומה, כאבי הגב והמפרקים והנפיחות ברגליים, כל אלה הכריעו אותי. לא יכולתי לשבת הרבה זמן מול הקנבס, ולא יכולתי לעשות כבר כלום. פיתחתי דיכאון מעצמי ומהחיים, כי אולי לא סיפרו לכם, הצעירים – אבל להזדקן זה חרא. ואז בא הסרטן של אשתי ולקח אותה ממני כמו סופת טורנדו, ומאז אני חי לי לבד בבית הגדול והיקר הזה, שנראה לי לפעמים כמו פירמידה (ידעתם שהפירמידות הן בעצם מצבות נורא יקרות של פרעונים נרקסיסטים?) והבית הזה מקיים את עצמו. יש גנן שמגיע פעם בשבוע והכסף נכנס אליו בהוראת קבע. יש מנקה. יש תשלום ארנונה וחשמל ומים קבוע. אני לא צריך לעשות כלום. הבית הזה מכלה לאט לאט את הכסף שהרווחתי משנותיי כצייר, ובסוף הוא יכלה גם אותי. אני תוהה לפעמים, מאוחר בלילה, מה יקרה אם אקבל דום לב כאן ועכשיו. מי מהשכנים המינטרופיים שלי יבחין בכלל בכך שנגמרתי. אולי כשהגופה תתחיל ממש להסריח. אולי כשהמנקה תמצא אותי.
בכל אופן, די כבר עם הדיכאון. אני בטוח שהחיים שלך גם לא ממש דבש ואני לא רוצה להוסיף לכם לחרא שממילא קיים. הייתה לי מסיבת יומולדת והיא הייתה מוצלחת. עשיתי את עצמי כאילו אני נהנה, כמובן, כי אני כבר לא נהנה מכלום, אבל היו שם שלושת הבנים והבת שלי, וכל הנכדים שלי. ואני נעמדתי (בקושי) מול כולם, מול שולחן האוכל הגדול והמתקפל שגיא בני הבכור הביא מהבית והרכיב בחצר שלי מבעוד מועד, ובירכתי כל אחד ואחת מבני ובנות השבט שלי. כולל את הנכדה הטרנסית שרוצה שיקראו לה בלשון רבים. כולל את הנכדה הגותית ששינתה את שמה ל'אופל', ואת אימא שלה, בתי הנוירוטית, שמעשנת כמו קטר ושולחת בכולם מבטים היסטריים. בירכתי את כולם.
וקיבלתי מתנות, שלא אמרו לי כלום ולא הזיזו לי כהוא זה, אבל השתדלתי, באמת השתדלתי, לחייך ולהחזיק את החיוך המזויף על הפנים שלי, ובסוף כשהכול נגמר ובתי וכלותיי ניקו ושטפו והבנים וחתני ישבו בסלון וקשקשו על דברים שכבר לא מעניינים אותי, ולאחר שכולם הלכו והותירו אותי בן שבעים, זקן באופן רשמי, לבדי, נתתי לחיוך להתנדף ונכנסתי למיטה, עם ציפייה קטנה שאולי לא אתעורר.