איש הזמן – פרק 3: דורבנים

"אז מי יישן במיטה ומי בספה בסלון?" שאל בנצי אחרי שהגענו אליו הביתה ושתינו יחד כוס תה.
"חשבתי שנישן יחד במיטה." עניתי.
"מה? שאתה תהיה בצד של עליזה?"
לא אמרתי כלום. בנצי החווה תנועת ביטול בידו. "עזוב." אמר. "אני אשן בסלון, ואתה במיטה. אבל בצד שלי של המיטה."
"לא, בנצי… אני אקח את הספה. הכול בסדר."
הוא ארגן לי שמיכה וכרית, אחרי שנבר בארון המצעים והתלונן שעליזה תמיד מחביאה את הכריות, ואז מחה דמעה מעינו. לבסוף הוא התפנה לחדר השינה ואני נותרתי בסלון.
הספה הייתה לא נוחה בעליל, ספה ישנה עם בליטות, ששקעה בדיוק באמצע ועיקמה לי את הגב שממילא כאב, ולא הצלחתי להירדם. קמתי, הלכתי למטבח והכנתי לעצמי תה קמומיל, ואז חזרתי לספה ולבסוף נרדמתי. חלמתי בליל של חלומות קצרים והזויים בהם ארבעתנו – בנצי, עליזה, אשתי ואני, נמצאים יחד בפארק שעשועים ענק – עולים על גלגל ענק, נופלים מטה ברכבת הרים, פוגשים את מיקי מאוס.
כשהתעוררתי היה עדיין חושך, אבל לא הייתי עייף ולא היה שום סיכוי שאחזור לישון. קמתי בכבדות מהספה והתמתחתי, גבי החזיר לי בקנאק חזק וכואב. צלעתי משם לכיוון המטבח, מתכוון להכין לעצמי כוס תה, כשקולות מכיוון אחד החדרים משכו את תשומת לבי. הלכתי לעבר הקולות וראיתי חדר סגור שאור בוקע בו מהסדק מתחת לדלת. מתוך החדר נשמעו רעשים של משהו כבד נגרר על הרצפה. לא יודע מה עבר בראשי באותו רגע אבל נמלאתי אימה, ופתחתי בחבטה את הדלת.
בנצי עמד שם, עירום לחלוטין מלבד תחתוניו, והוא מנסה להשתחל לתוך מה שנראה כמו חליפת אסטרונאוט. לשנייה עמדנו ככה, בוהים זה בזה, ואני תהיתי עם עצמי האם אני עדיין ישן.
"הי." הוא נופף לי בידו, כאילו נתקלנו זה בזה באמצע הרחוב.
"בנצי, מה קורה?"
בנצי הביט בי, ואז בחליפת האסטרונאוט, ולבסוף התיישב על כיסא, רגלו האחת בתוך מכנס החליפה בעוד השנייה עירומה. "אני לא יכול בלעדיה, מנחם." הוא אמר.
"אוקי… אז אתה… החלטת לטוס לחלל?"
"אין לך מושג כמה אתה קרוב." ענה. "לא לחלל. אני מתכוון לחזור אחורה. בזמן."
לאורך החיים, כשתהליך הזקנה החל לתת בי את אותותיו, הייתי מגלה מדי פעם שאחד מחבריי חווה אירוע רפואי חמור – התקף לב, אירוע מוחי, התחלה של דמנציה, וכל מקרה כזה אימת אותי עם הידיעה שגם לי הדברים הללו עשויים לקרות. עכשיו, כשאני עומד כך מול בנצי העירום שמנסה ללבוש חליפת חלל מוזרה למראה, (הייתה שם גם קסדה שהזכירה לי יותר את קסדות הצוללנים מתחילת המאה הקודמת, מתכתית וכבדה), הבנתי שאף אחד מחבריי עוד לא עבר התקף פסיכוטי, אבל הנה זה מתרחש לנגד עיניי.
"בנצי, אני לא יודע איך להגיד את זה. עליזה נפטרה הלילה. ואין כזה דבר מסע בזמן. אני לא יודע מה החליפה הזו ומאיפה הבאת אותה, אבל… בנצי, בחייאת…"
"אני לא משוגע." אמר בנחרצות. "מנחם, מסע בזמן הוא אפשרי." ובאומרו זאת נעמד וחזר להשחיל את עצמו אל תוך החליפה. "לפני עשר שנים ביקשו ממני לייעץ למכון וייצמן לגבי הפרויקט הזה, ואני אומר לך – זה אפשרי. מאוד מאוד אפשרי." והוא רכס את מכנסי החליפה והחל נאבק עם החלק העליון שלה. "למעשה, מנחם, כל דבר הוא אפשרי. למדע יש היום את כל התשובות. אנחנו יודעים לטוס למאדים, אנחנו יודעים איך לאכלס אותו, ואנחנו גם יודעים לחזור אחורה בזמן. פשוט אף אחד לא היה אמיץ מספיק כדי לנסות את זה בעצמו."
"הבנתי. ואיך בדיוק זה עובד? יש לך מכונת זמן היכן שהוא בבית הזה?"
"החליפה היא מכונת הזמן." ענה. "פה מאחורה, על הגב," הוא טפח בידו על גב החליפה, שכבר הייתה כמעט לחלוטין מולבשת עליו, "יש כור זעיר."
"כור? יענו… כור אטומי?"
"בינגו." הוא ניגב זיעה ממצחו אחרי שהצליח להשלים את מלאכת ההלבשה. "אוי אני צמא." הוא פנה לעבר המטבח, החליפה מרשרשת עם כל צעד.
"בנצי," הלכתי אחריו, "תקשיב, אני לא יודע אם אתה מקשקש בשכל או לא, בתכלס אני לא מבין בזה כלום. אבל בנצי – יש מחר הלוויה. ואחר כך שבעה. יש דברים לעשות. אני אעבור איתך את כל זה. אל תדאג. יהיה בסדר."
"כלום לא יהיה בסדר." אמר בעודו מוזג מים לכוס. "עליזה ואני זה כמו שני דורבנים. מכיר את חיי הזוגיות של הדורבנים?"
לא עניתי. רק בהיתי בו.
"דורבנים הם מונוגמיים. לכל דורבן יש רק בת זוג דורבנית אחת. ואם היא מתה, הוא מתאבד. אז אני לא מתכוון להתאבד, כי בניגוד לדורבן, יש לי את זה," הצביע לעבר ראשו, "שכל בקודקוד. ואני מתכוון לגייס את פלאי הטכנולוגיה כדי לצלוח את המשבר הזה. עליזה ואני נחזור להיות יחד."