אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 10

אוקי אנשים, הפרק הזה הוא בשפה גבוהה יותר מהפרקים האחרים, זה אולי נראה לכם מוזר אבל זה בכוונה.
הפרק הוא מנוקדת מבט של מורי (הגמד) והוא אמור לדבר ככה, למה הוא לא עשה את זה עד עכשיו תחכו ותגלו או שתנחשו בעצמכם. (;

הדבר הראשון אשר הבחנתי בו כאשר הקצתי משנתי היה זוג עיניים כחולות וסקרניות מתבוננות בדממה לתוך עיני, כמעט וצעקתי בבהלה אך הצלחתי להחניק את הצעקה אשר עלתה בגרוני לשיעול, כעבור רגע קל התעשתי והיה בידי להבחין בילדה שלה היו שייכים זוג העיניים-היא היתה בעלת שיער שחור ותוי פנים עדינים ונבונים.
סקרתי את החדר בשעה שהתיישבתי בזהירות על ספת העור השחורה, החדר היה במצב עגום ביותר: מיני חפצים היו זרוקים באי סדר על הרצפה המבולגנת, ורהיטים שונים נחו על צדם הלא נכון ולחלקם היה חסר רגלים.
תוהה אני, אמרתי לעצמי היכן אני נמצא?
על פי צורת החדר וקירות המתכת הלבנים נראה היה שאני שוהה החללית מסוג כולשהו.
בפינת החדר התווכחו שני בחורים צעירים, לפחות כך לפחות הם נראו ממבט ראשון. ה300 שנים של חיי לימודי אותי שיש הרבה דברים שאינם באמת כפי שנראו ממבט ראשון.
הבחורים הצעירים נראו שקועים בויכוח סוער. החלטתי שלפני שאני אלך למשוך את צומת לבם עלי ולשאול חלק מבין השאלות הרבות המתרוצצות לי בראש כדי שאני אעשה קצת סדר בראש.
קודם כל הדבר האחרון שאני זוכר, ניסיתי להתרכז בדבר האחרון שאני זוכר שעשיתי ותמונה אחת צצה בנבכי מחשבתי: רציתי ביער לא מוכר, מישהו רדף אחרי והדבר האחרון שחשבתי זה שעלי לברוח, למצוא מקום מסתור, ולנסות לחזור הביתה.
השאלה המרכזית שעלתה בראשי זה האם האנשים הללו קשורים לאותו המקרה, והאם אני שבוי בספינה הזאת.
הילדה הקטנה אשר עקבה אחרי במבטה מצביעה על כך שאינני ככול הנראה שבוי בספינה.
הילדה קמה ממקומה על השטיח המרופט וניגשה לאחד מהבחורים היא משכה בשרוולו כמה פעמים עד שהוא הבחין בה, "אה זאת את, מה יש לילי?" הוא שאל עדין שולח מבטים מרוגזים לעבר ידידו, הקטנה הצביעה עלי עדין לא פוצה את פיה.
שני הבחורים הסתובבו לעברי "הא, מורי, סוף סוף התעוררת." אמר אותו אחד, בעל השיער הזהוב.
"מניין לך את שמי?" שאלתי אותו מופתע, אך כמובן שלא הראתי לו, דבר זה יהיה מעשה לא נבון, אני עדיין איני יודע באיזו עמדה אני במקום הזה, אסיר זה לא סביר במיוחד, אם כי אפשרי, אני לא שולל שום אפשרות כרגע.
הבחור התייחס עלי כידיד, דבר שהיה תמוה בעיניי.
הבחור הסתכל עלי בבלבול.
"הממ, מורי אתה לא זוכר שהצלנו אותך באי החלומות? לאחר כך טסת איתנו?" הוא כנראה ניסה לעורר את זכרוני.
"ובכן, האין זו סיטואציה מביכה?" השתדלתי להיות חביב, לא כדאי להרגיז כרגע אף אחד, דבר כגון זה לא יביא לשום תועלת.
"בתור גמד אני יכול להגיד לך שאני אף לא שוכח כלום, אבל דבריך לא עוררו אפילו לא תא זיכרון אחד במוחי החד"
הם הסתכל עלי בדאגה, יכלו לראות את גלגלי החשיבה שלו מסתובבים, הוא נראה אדם שלוקח לו זמן לחשוב, אבל יאמר לזכותו: הוא דיבר בכנות, בתור גמד למדתי טוב מאוד להבחין בנוכלים ובשקרנים, והוא אינו רימה אותי, לפחות לעת עתה.
"כנראה התעלפת בזמן שנסחפנו לתוך החור השחור" הסביר הבחור השני בעל השיער הכהה והסבוך וניצוץ שובב בעיניו
"אני ליאון" הוא הציג את עצמו "וזה," הוא הניח את ידו על כתף ידידו "סאם, והילדה הקטנה הזאת" הוא הצביע על הקטנה שישבה עתה בפינה ישירה בשקט, כאשר היא שמעה את שמה היא הרימה את ראשה והבזיקה חיוך קטן לעברי, "שמה לילי, נפגשנו באי החלומות, עברנו הרפתקה קטנה לא משהו גדול, אנחנו עזרנו לך אתה עזרת לנו,אתה יודע מין יחסי גומלין כאלה, פגשנו את מרכוס, ואז טסנו בחללית ישר לתוך חור שחור, שמסתבר שהוא ארץ המתים" הוא סיפר בקצרה.
"אתה יכול לחזור שנית בבקשה? אינני​חושב ששמעתי נכון, האם אנו נמצאים בארץ המתים?" שאלתי בבלבול רב, "האם אנו עדיין בין החיים?" שאלתי את השאלה המרכזית שעלתה כמסקנה מסיפור זה.
"כן, אם היינו מתים הייתי יודע"
"איך?" שאלתי עדיין מבולבל, דבר מכל זה לא נשמע לי הגיוני,
"איך מה?" הוא שאל מבולבל אף הוא.
"איך בדיוק אתה היית יודע אם נמצאים אנו בין החיים או בין המתים?" הסברתי לו.
"אתה לא מאמין לי?" הוא שאל בחזרה, איני אוהב שעונים לי בשאלה חזרה, זה לא עונה על שום דבר.
"אולי כן ואולי לא, אבל אני רוצה לדעת מאיפה הגיעה מסקנה זו"
"בעיקר כי זה בטבע שלי" הוא משך בכתפיו.
"מטבעך אתה מסוגל להבחין בכך? אין זה הגיוני," פסקתי, "אלא אם כן…" השכל החד שלי בא לעזרתי, "אתה הוא מלאך המוות?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
"כן" הוא ענה בפשטות.
"מורי, תקשיב" התקרב אלי הבחור הנקרא סאם "כנראה ששכחת אותנו, אבל אנחנו חברים שלך, באמת, אני לא משקר ללב אני יודע שיש לך הרבה מה לעקל אני וליאון בדיוק שוחחנו על מה אנחנו עכשיו הולכים לעשות, אם תרגיש מוכן תתצטרף לשיחה שלנו".
חברים זו מילה גדולה" התחיל ליאון להגיד הוא כנראה הסיק שאני מבוהל, כל יצור אחר היה כנראה נבהל עד עמקי נשמתו אם דרכיו נצלבו עם מלאך המוות בכבודו ובעצמו, אבל יצור אינטילגנט כמו גמד יערות לא היה נלחץ, הרי כמובן שהוא אינו יכול להרוג אותנו, הוא לא יכול לקבוע את זמן מותנו רק לקחת אותנו ראותו הרגע מגיע.
"האם אוכל לשאול מדוע אנו לא חוזרים מיד?" שאלתי מנסה להשתתף בבעיה.
"הספינה לא מוכנה לטיסה עכשיו, יקח לה כמה ימים להיות מוכנה, וליאון רוצה שנצא החוצה, אתה יודע, לבקר את המתים."
"לבקר את המתים?!"
"כן, תחשוב כמה אדיר זה יהיה." ליאון היה בחור נלהב "כל המתים שיש הם כאן.
אפשר לספר לכולם מה קורה לעולם, אני אישית רוצה לספר לאיינשטיין המשוגע הזקן הזה שמצאו את גלי הכבידה. הוא עבד על זה כל כך הרבה כדי להוכיח את זה, הבחור האומלל היית צריך לראות אותו כשלקחתי אותו הוא היה כל כך לא מרוצה." הוא נענע את ראשו בעצב.
ניסיתי להבין את הרגש שבוער בו לפגוש את המים, אני חושב שאם הייתי הוא לא הייתי כה נלהב לפגוש אותם, אך מסיבה מסוימת הוא כן רצה, אומנם הבנתי את ההתלהבות לפגוש את המתים, אנו כעת היצורים היחידים בעולם שיש בכוחם לשוחח עם המתים. אך לא הבנתי את התגובה הזאת כשהיא מגיעה מימנו "אם אנו עושים הצבעה אני בעד אותו הרעיון" אמרתי לבסוף.
"גם אתה? טוב, אין לי מה לעשות עם זה הוא נלך" סאם הרים ידיים.
"עכשיו אנחנו מדברים!" ליאון הריע.
לפני שהספקנו אפילו לצעוד לעבר הדלת היא נפתחה מצידה השני ובחור נוסף עמד בפתח. לבחור הזה היה ניצוץ חלוש של טירוף בעיניים, רשמתי לעצמי לא להתקרב עליו על יתר מידה,
"חברה' גיליתי משהו." הוא פלט נושף ומתנשף, ככול הנראה הוא רץ הנה.
"מה קרה מרכוס?" שאל סאם.
אז זהו מרכוס המדובר, אותו בחור שכנראה נפגשתי איתו בעבר באי החלומות, שעדיין היה חידה עבורי.
"תראו את זה." הוא משך יד של מישהו כדי שנוכל לראותו גם כן, לידו עמד בחור הנראה בדיוק כמוהו רק קצת יותר מבוגר.
"יש לך תאום או משהו כזה?" שאל ליאון.
מרכוס גילגל עיניים. "לא. תראו, זה אני."
הבחור שעמד לידו הרים ידו ואמר- "היי"
"זה אתה? איך זה אתה?"
"זה אני, רק אחרי שאני אמות."
"אבל אתה לא מת."
"מרכוס תסביר," פנה מרכוס החי למרכוס המת.
"תראו, נכון שאנחנו בחור שחור?"
כולם הנהנו, את החלק בסיפור הזה קיבלתי.
"ובחורים שחורים אין זמן, זה ידוע. נכון? הנהנו עוד פעם, את זה כמובן שידעתי.
"אז פה בארץ המתים גם אין זמן, פה כל המתים מכל הזמנים נמצאים פה, עכשיו, חוץ מימנו כמובן." הוא הצביע על ליאון.
"זה מה שטוב בלהיות מלאך המוות." אמר בסיפוק ליאון "אני לא הולך לפגוש את עצמי המת. זה היה יכול להיות נוראי, לא הייתי רוצה לדעת מתי אני אמות."
סאם תקע בו מרפק
"סליחה…" הוא מלמל.
"איך בדיוק הדבר אפשרי? זה לא יגרום לפרדוקס בזמן?" שאלתי, שאלה מתבקשת לפי דעתי.
"זה מה שטוב כאן" חייך מרכוס המת, או בעצם החי, ההבדל בינהם היה דק במיוחד, וזה מצביע על כך שבזמן מותו ממש קרוב. "אין כאן זמן, אז אין פה פרדוקסים."
עתה גם עלה על שפתי בדל חיוך, המקום הזה נפלא אני חייב לבקר בכולו ואם יעלה בידי גם לשרטט מפה, והדבר אפילו אפשרי! הרי אין פה זמן כך שאף פעם לא יהיה מאוחר מידי.
ליאון גם חייך, רק סאם נשאר שקט חסר הבעת פנים מפורשת.
יש משהו משונה בבחור הזה, חשבתי לעצמי.
"ליאו, הבטחת לי טיול, אמרת שהולכים לבקר את איינשטיין." לילי משכה לליאון בחולצה.
"אה נכון," פניו של ליאון אורו כאשר נזכר בהבטחתו.
"אתם רוצים לבקר את איינשטיין?" שאל מרכוס המת, כך אני סבור "זה רעיון מצוין אני אקח אותכם למעלית."
"למעלית?" ליאון שאל.
"אתם תמותו על המעלית. באו אחרי." הוא התרחק מסמן לנו לעקוב אחריו.