אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 11

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל פתאום היו שני מרכוסים, אני ניסיתי להקשיב טוב על מה שהם מדברים, כי אני נורא רציתי להבין מה קורה, שמעתי אותם אומרים משהו על מוות, אבל למה שהם ידברו על ליאון כשהוא ממש שם מדבר איתם? חשבתי בבלבול אבל המשכתי להקשיב ביותר ריכוז, הם דיברו גם על מרכוס אבל לא הבנתי ממש על מה. איבדתי את הריכוז, רציתי לצאת החוצה, משעמם להיות פה, אף אחד לא משחק איתי, ניגשתי לליאון, הוא תמיד מקשיב לי.
"ליאו, הבטחת לי טיול," הזכרתי לו " אמרת שנלך לבקר את אלברט איינשטיין" .
סאם לימד אותי המון דברים! הוא גם הסביר לי שאלברט איינשטיין היה גאון אבל הוא מת ואני לא הבנתי למה ליאון לקח אותו אם הוא גאון אז שאלתי אותו את זה, ליאון צחק בתגובה כששאלתי את זה ואמר שהוא לא עשה את זה בכוונה, וזה היה הזמן של איינשטיין לפנות את המקום לעוד גאונים, אני אהבתי את התשובה הזאת, זה אומר שעכשיו במקום איינשטיין יש עוד גאונים.
אני בטח אחת מהם, חשבתי לעצמי בגאווה, הרי כל הזמן סאם אומר שילדים הם גאונים, ואני ילדה!
ליאון חייך עלי והרים אותי "אה, נכון"
מרכוס השני חייך גם "אתם רוצים לבקר את איינשטיין?" זה רעיון מצוין אני אקח אתכם למעלית!"
"למעלית?" ליאון שאל, גם אני הייתי מבולבלת, מה זה מעלית? סאם לא אמר לי מה זה מעלית. אני רוצה לדעת מה זה מעלית! אני רוצה להיות גאונה כמו איינשטיין!
"אתם תמותו עליה, בואו אחרי,"
יש! הולכים למעלית! הולכים לבקר את איינשטיין!
אני ממש התרגשתי לצאת החוצה, האוויר היה, אוויר אמיתי, לא כמו שיש בבית המעופף שלנו והמקום שאליו הגענו, הוא היה כל כך יפה!
כל כך הרבה דברים חדשים, השמיים היו שחורים מנצנים וכל כך יפים.
והיו עצים שהלכו ברחובות, אני רציתי ללכת לכל מקום אבל ליאו החזיק אותי חזק חזק ולא נתן לי ללכת.
סאם וליאו דיברו בשקט ולא הצלחתי לשמוע על מה אבל לשם שינוי לא היה לי אכפת, היו לי דברים הרבה יותר חשובים לראות.
פתאום אחד המרכוסים עצר "זהו, הגענו" הוא אמר.
"הגענו לאן?" שאל סאם.
"למעלית,"
"איזו מעלית? אין פה שום מעלית."
אני שלא ראיתי כלום נדחפתי קדימה ומשכתי איתי את ליאו, באמת לא היה כלום, אין פה שום מעלית. הרמתי את ידיי קדימה כדי לוודא שבאמת אין שום דבר מלפנים, מששתי את האויר ופגעתי במשהו.
"תראה," אמר מרכוס בשעשוע, "לילי הצליחה למצוא את המעלית"
מעלית? זאת המעלית? חשבתי בהתרגשות.
"הנה תראו" מרכוס הרים יד ופתח דלת שלא נראתה לפני זה.
כולם הסתכלו בפליאה, רק אני רצתי קדימה על תוך הדלת 'בום!' פגעתי בקיר בילתי נראה.
"לילי!" סאם קרא בבהלה "את בסדר?" הוא מהר לעברי, הנהנתי באישור ומחיתי את הדמעות מעיני.
"אני בסדר, זאת המעלית?" שאלתי אותו.
"כנראה שכן" ליאון אמר פוסע קדימה.
שני המרכוסים והגמד נכנסו גם כן,
"אז זזים?" שאל מרכוס בחיוך.
"כן!" זינקתי בשמחה.
"אוקי, אז מעלית, קחי אותנו לשדרת אפריל 1955!" הוא קרא בקול.
"בשמחה," ענתה המעלית, "אנה התרווחו ותהנו מהנסיעה נגיע לשם עוד רגע."
איזה יופי! חשבתי בשמחה מעלית היא מדברת!
המעלית התחילה להתרומם באוויר, כולם התבוננו בפליאה ואחזו חזק בקירות, רק אני צווחתי בהתרגשות. "אנחנו עפים!" קראתי בשמחה וקיפצצתי במקום "יאוווו!"
נחתנו בתוך שכונה ממש מגניבה, לא היה שם עצים הולכים אבל היה שם כך מיני מכשירים שנראו ממש מגניבים.
נורא רציתי לגעת בהם אבל כשהושטתי יד לעבר מכשיר שנראה קצת כמו צלחת וקצת כמו כלבלב ליאו נתן לי מכת אזהרה קטנה ביד. חוצפן שכזה.
הלכנו קצת עד שהגענו לבית מוזר יותר מהאחרים, ושם עצרנו מרכוס אחד התקדם ודפק על הדלת וקרא: "אלברט! יש לך אורחים!"
נשמע רעש מאחורי הדלת "רק רגע, רק רגע, אני בא!"
הדלת נפתחה ובדלת עמד אדם מוזר עם שיער מצחיק בצבע לבן "הייתי מזמין אתכם פנימה אבל מאוד מבולגן אצלי…" הוא התנצל.
"לא נורא" אחד מהמרכוסים אמר "אתה עדיין עובד במקרה על מחקר הגלקסיה?"
"אל תדאג" אמרתי לו "הוכיחו את גלי הכבידה בערך 60 אחרי שמתת"
"מה את אומרת?" התפעל איינשטיין "כל כך הרבה זמן? הדור הצעיר לא ממש מפותח הא?"
"הכל יחסי" התלוצצתי, איינשטיין בכל זאת הכניס אותנו לבית שלו וקצת התאכזבתי, הבית לא היה כל כך מבולגן אלברט צריך לראות את החדר שלי אחרי שאני וליאו אוכלים גלידה כדי להבין מה זה בלגן.
אבל אלברט הוא כל כך מגניב! הלוואי שגם אני אמציא תורת יחסות או תאוריה על גלי כבידה אבל כרגע הראש שלי עסוק במחקר אחר: תוך כמה זמן סאם יגלה שליאו החביא לו מתחת למיטה עכבר מת? זו שאלה שתעזור לאנשים מתים להתמודד עם מלאך לשעבר, או שאולי יעזור להם בשאלה: איך אנשים מתים יסתדרו בלי מלאך המוות?
משעמם לי! למה מבוגרים חייבים לקשקש על הפרמידות במצרים? בכל מקרה, משהו מעניין… משהו מעניין… או! הנה שאלת מחקר: מה קורה אם מרטיבים גמד? לא שיש לי מושג מיהו הגמד ואיך הוא קשור אבל מה קורה כששופכים על גמד את המיץ הכחול והמעניין שיש בתוך כוס שנראית כמו פרמידה הפוכה על השולחן? אני לא יודעת אבל תכף נגלה, התגנבתי מאחורי המבוגרים, לקחתי את הנוזל המעניין, עט ודף ורשמתי כמו מדענית:

שאלת חקר- מה קורה כשמרטיבים גמד בנוזל כחול מעניין?

חומרים- נוזל כחול, גמד.

גורם ההשפעה-
אני לא יודעת בדיוק מה זה אז דילגתי הלאה.

אופן הביצוע- לוקחים גמד אקראי ושופכים עליו נוזל כחול מעניין של אלברט איינשטיין

תוצאות-
אוקי, הגיע רגע האמת, התגנבתי בשקט בשקט מאוחרי הגמד טיפסתי על כיסא שהיה מאוחריו ווההה! שפכתי עליוהכול,
"מה זה? מי שפך את זה?" הגמד הסתובב אחורה והביט בי בזעם.
אלברט רץ מהר לעברו "אוקי, אוקי, הכל יהיה בסדר, אני חושב, זה רק נוזל המעודד צמיחת שיער שהמצאתי, עדיין לא בדקתי אותו אז אני לא יודע מה יהיו התוצא-" הוא השתתק והביט בגמד בשקט,
"מה? מה מתרחש? משהו קורה לזקני ההדור? אנא הגידו לי שדבר אינו קורה" הגמד התחנן. אנחנו רק המשכנו להסתכל עליו בשקט. הגמד כנראה הבין בעצמו שקורה משהו, כי הוא התחיל להסתובב במקום ולהשתגע באופן סופי, אני ירדתי מהכיסא ולקחתי את הדף שלי בשקט והמשכתי לרשום:
תוצאות- התחיל לצמוח שיער בכל הגוף של הגמד, הזקן התארך, השיער התארך והתחיל לצמוח לו גם שיער ארוך על היידים וכפות הרגליים. הוא נראה שילוב של הוביט משוגע וגמד. הוספתי בסוגריים קטנים.

פתאום באמצע הכתיבה שלי מישהו הרים לי את הדף. "היי! זה שלי!" קמתי ברוגז והבטתי בחוטף הדף שלי, אלברט איינשטיין.
הוא קרא אותו בריכוז ואז הוא התפקע בצחוק גדול.
"זה לא מצחיק! תחזיר לי את המחקר שלי!" שילבתי ידיים והבטתי בו בזעם.
ליאו התקרב גם ולקח את הדף מהידיים של אלברט בזמן שהוא עדיין נקרע מצחוק.
"ליאו, תביא. לי. את. הדף. שלי!" איימתי עליו, ליאון קרא ואז חייך והתחיל לצחוק.
"סאאםםם," פניתי לסאם שניסה להרגיע את הגמד. "ליאון לא מחזיר לי את הדדףףף" יללתי לו.
"לילי," הוא אמר בשקט מתאפק שלא לצעוק "כרגע הדף שלך הוא הבעיה הכי אחרונה שלי"
"אבל זה המחקר שלי!" רקעתי את רגלי ברצפה הייתי לגמרי לא מרוצה.
"לילי! מורי עכשיו מלא בשיער, משתגע לאט לאט- בגללך, אלברט איינשטין המהולל לא עוזר להחזיר את מורי לקדמותו ומתגלגל על הרצפה- בגללך, וליאו לא עוזר בכלל כרגיל- חצי בגללך, לא אכפת לי עכשיו מהדף שלך!" הוא צעק.
"מי זה מורי?" שאלתי בבלבול.
"לילי תעזבי אותי עכשיו!"
עזבתי אותו, אני אשיג את הדף לבד, אני לא צריכה את העזרה שלו.
אלברט קם מהרצפה, נרגע לאט לאט "אוקי, אוקי, צריך לטפל בגמד" הוא הביט לעבר הגמד והתחיל לצחוק שוב.
אני הסתכלתי גם וזה באמת היה מצחיק, הגמד נראה עכשיו מאוד מוזר: הזקן שלו כבר הגיע לאורך כל כך ארוך שהוא כבר היה פי שתיים מאורך גופו. השיער היה ארוך מאוד והסתיר את הפנים שלו לגמרי, הרגלים שלו הציצו מבין הזקן או יותר נכון בוהן קטנה שהשיקוי לא פגע בה.
חייכתי לעצמי אבל אז נזכרתי, בדף שלי ושאני חייבת להחזיר אותו.
ליאו כבר לא החזיק את הדף, הוא עמד בצד והחזיק בקיר תוך כדי צחקוק והצבעה על הגמד שהסתובב זועם וקרא "אני אראה לה מה זה! היא עוד תטעם מנחת זרועי!!!"
מה זה נחת זרועי? למה אני צריכה לטעום אותה? חשבתי בבלבול.
טוב, תעזבי עכשיו את גוש הפרווה, צריך למצוא את הדף, אמרתי לעצמי והתחלתי לחפש אותו.
הו, הנה הוא! על השולחן ליד על הנוזל הירוק המעניין עוד יותר מהנוזל הכחול…
מעניין מה הוא עושה… חשבתי לעצמי בסקרנות והושטתי את היד לעברו תוהה מי היה נושא המחקר הבא שלי.
"אפילו על תחשבי על זה" ליאו תפס לי את היד.
"איך אני יכולה לא לחשוב על משהו?" שאלתי אותו בהתחכמות "ניסית את זה פעם? זה מאוד קשה."
"אז אל תחשבי שאת הולכת לעשות את זה" הוא קבע.
אוף, זה ממש לא הוגן ולא אנושי (מילה מצחיקה שלמדתי מסאם) למנוע מילדה קטנה וחמודה לבחון דברים, איך אנשים נהיו גאונים כשיש אנשים שמונעים מהם להיות גאונים? למה הגמד כל כך משוגע? תמיד היה לו הרבה שיער, הוא יכול להסתדר עם עוד או לגלח אותו.
הסתובבתי והבטתי בזעם בגמד. אלברט כבר הגיע לשם והסתכל בריכוז על תוספת השיער של הגמד.
"אוקי, אתה." הוא הורה לסאם, "קח את המספרי הגינה שעל השולחן ותתחיל לגזור. אני אתחיל להכין שיקוי נגד."
סאם הנהן ורץ אל השולחן לקח את המספריים והתחיל לגזור את השיער מהפנים של הגמד.
אלברט רץ לשולחן שהיו בו הרבה חומרים מעניינים.
הוא התחיל להתרוצץ, לרשום דברים, ולשפוך חומרים לתוך הדבר שנראה כמו פרמידה הפוכה.
אני הלכתי לליאו, הוא ישב בצד והביט על הכל בשעשוע, התיישבתי לידו השענתי את הראש עליו ונרדמתי.
אחרי כמה זמן הוא העיר אותי, הגמד כבר היה כמעט כמו שהוא היה לפני זה. חוץ מזה שהוא היה מאוד אדום והביט בי בזעם בעוד שסאם החזיק אותו חזק. "ליאו" פניתי עליו בלחש "אני חושבת שהגמד רוצה לעשות לי משהו רע"
"זה די נכון" הוא קם והרים אותי "אבל אנחנו שומרים עליך."
"ליאו, אני רעבה" התלוננתי.
"כן, עוד רגע אנחנו חוזרים."
"להביא לי אוכל?" שאלתי בתקווה
"אחרי שננקה את הבלגן שאת עשית."
ליאו הביט סביבו "או יותר נכון בלגן שאת הוספת" הוא תיקן את עצמו.
אוף, אני רעבה ומשועממת והכל נראה כמו קודם: ליאו אי שם, סאם מתרוצץ, גמד מוזר שאני לא מכירה רק עצבני יותר ממה שהיה, אלברט איפשהו בבאלגן וענק שהוא אחראי עליו ושני מרכוסים, רגע, הם לא פה, לא ראיתי אותם כל הזמן שהיינו בבית של אלברט.
"ליאו" משכתי לליאו בחולצה, הוא המהם בשאלה "איפה המרכוסים?"
"הם פה איפשהו…" הוא מלמל "רגע, איפה הם באמת? הם לא כאן!" הוא הרים את ראשו והסתכל סביב.
"סאם" הוא פנה אליו "ראית את מרכוס?"
"איזה אחד?"
"שניהם."
"לא, למה?"
"כי הם לא פה, הם נכנסו איתנו בכלל לתוך הבית?"
"כן, נראה לי, אני לא זוכר" סאם עזב שנייה את הגמד כדי לחשוב וזו הייתה טעות.
הגמד ישר רץ לעברי עם מבט רצחני בעיניים, "אני אהרוג אותך!!!!" הוא צעק עלי.
אני לקחתי את זה בתור סימן לברוח, רצתי מסביב לבית וצעקתי: "אמרת שתשמרו עלי!!"
אלברט נכנס לחדר משתומם "מה קורה כאן?"
סאם וליאו היו עסוקים בלרוץ אחרי הגמד בשביל לתפוס אותו אז הם לא ענו.
"מנסים להרוג אותי!" קראתי אליו "זוז הצידה!" פקדתי.
אלברט זז ואני רצתי לעבר הדלת הפתוחה,"לילי! חכי, אל תלכי לשם!" סאם צעק עלי.
באמת נראה לו שאני אעצור? מנסים להרוג אותי כאן! חשבתי לעצמי בעוד אני רצה ברחובות.
אחרי שחשבתי שאני רחוקה מספיק עצרתי לנוח, פו. זה היה מפחיד, טוב שרצתי לכאן,
התיישבתי בצד הדרך, מנסה להחזיר את לי את האוויר.
רגע, הסתכלתי מסביב, איפה זה כאן?