אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 13

הרבה דברים יכולים לקרות בחמש דקות, וחמש דקות יכולים לעבור מהר, מאוד מהר.
חמש דקות, סופרים? קדימה: לילי עומדת מחייכת, משועשעת.
אני מקבל סטירות מליאון, הגמד מסתכל אלינו בבעתה בטח חושב לעצמו עם מי לעזאזל הוא נתקע. שתי דקות.
מרכוס שעמד בשקט במקום מחייך לעצמו לפתע הוא קפץ על לילי והפיל אותה על הרצפה.
לפני שהספקתי לרוץ על לילי תפסו את מרכוס שני ידיים ומשכו אותו אחורה והוא נעלם. דקה.
את שתי הדקות האחרות בזבזתי בלהיות בשוק ואז לרוץ ללילי.
ללילי לא נגרם נזק רב היא רק התעלפה מעוצמת המכה, הרמתי אותה בזהירות ושמתי אותה על הספה של אלברט.
"אני מקווה שלא אכפת לאלברט מכל הבלגן שעשינו לו פה…" אמרתי אחרי שדאגתי שללילי יהיה מספיק נוח וחזרתי לאחרים שעדיין בהו בנקודה שממנה מרכוס נעלם כאילו שאם הם יבהו מספיק זמן שם אז הוא יחזור באורך קסם.
"אתה לא צריך לדאוג בקשר לבלגן" אמר ליאון מחווה בידו בביטול "הבית היה גם ככה מאוד מבולגן לפני שהגענו הנה"
נאנחתי, למה ההרפתקאות לא יכולות פשוט להניח לנו לקצת זמן? מה הבעיה בשקט ושלווה? האם כשאני אצליח לנוח סוף סוף זה יהיה בקבר? אגב קבר ומוות, איפה אלברט?
חיפשתי את מארחנו היקר אבל לא יכולתי למצוא אותו בשום מקום.
"תגידו" פניתי לליאון ולגמד "ראיתם את אלברט?"
"לא גבר התבלבלת" ליאון תפח לי על הכתף "אנחנו מחפשים את מרכוס לא את איינשטיין"
בעודנו בוהים בקיר שבו נעלם מרכוס כנראה כדי לקוות שנקבל מימנו תשובות הראש של מרכוס הופיע לפתע ברצפה ממש לשתי שניות רטוב כולו ומלוכלך והוא צעק אלינו "בזווית העין!" ונעלם בדממה לכיוון מטה.
אני הייתי בשוק עדיין כך שלא יכולתי לחשוב: זווית העין? מה לעזעזל??
אבל מוריפפוסטוק כנראה לא נכנס להלם בקלות כי הוא דפק את ידו על ראשו וזעק: "זווית העין! איך לא חשבתי על זה קודם!"
אני וליאון הפנינו שנינו מבטים לעברו בתהדהמה ובבלבול.
"מורי" שאלתי בחשש "למה התכוונת ב'זווית העין'?"
"יש האומרים" הוא הסביר לנו "שאנחנו רואים רק חלק מהעולם רק בגלל שאנחנו מסתירים אותו, אנחנו מודעים ולא מודעים בו זמנית מכך שהוא מוסתר וכל יצור יכול להסתיר דברים וכל יצור יכול לראות מבעד ההסתרה כל עוד יש לו מספיק כוח רצון לראות אותו, כל עוד הדבר שאנחנו מסתירים יותר גדול כך יותר קשה להסתיר אותו, אבל אם כן מצליחים ליצור את המציאות המדומה אז קשה יותר לצאת מהאשליה"
"אוקי ואיך זה קשור לזווית העין?" שאלתי, לא מבין לגמרי מה שהגמד אמר.
"מה שאנחנו מסתירים נמצא תמיד פה" הוא הצביע על עינו. "בזווית העין"פ
"אוקי" אמרתי הייתי מעט בהלם אבל משום מה זה לא היה לי נשמע כזה מופרך "אז לפי מרכוס אז אנחנו בסוג של אשליה?
"ככול הנראה" מורי הנהן.
"אז איך אנחנו יוצאים מהאשליה?"
"אתה צריך להרפות מהפחד ולרצות בכול כוחך לראות את המציאות" אמר מורי עוצם את עיניו בריכוז.
"נשמע שהמציאות קשה, אני אוהב את זה" אמר ליאון ועצם גם עיניו.
אני למרות שזה היה נראה לי מגוחך לעצום את העיניים עשיתי את זה. אחרי כמה זמן פתחתי את העיניים. הכל היה נראה אותו הדבר בדיוק. היינו באותו הבית באותו הבלאגן שום דבר לא השתנה.
"זה לא עובד. כנראה שהתיאוריה שלך לא נכונה." התלוננתי לגמד.
"זה כי אתה לא עושה את זה נכון. אתה צריך להסתכל לאן שאתה לא רוצה להסתכל למקום שהכי מפחיד אותך." הקול של מורי היה נשמע מעט מרוחק.
"אוקי, אני יכול לעשות את זה. זווית העין, פחד, אוקי," מלמלתי לעצמי לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיני.
כשפתחתי אותם הסתכלתי הצידה. אבל בלי לסובב את הראש. פשוט הזזתי לאט לאט את העיניים שלי הצידה יותר ויותר לאט לאט.
ואז ממש לשנייה ראיתי את זה.
היינו במין ביצות מלאות רפש ומים מגעילים נוזלים בכל מקום. והיו אורות. מלא אורות קטנים וזוהרים.
ואז חזרתי שוב לבית של אלברט, בלאגן וליכלוך אבל מורי וליאון לא היו שם.
הייתי צריך לחזור לשם. ניסיתי שוב להסתכל בזווית העין וזה הצליח לי.
עכשיו היה לי יותר זמן להסתכל על הסביבה. ליאון ומורי עמדו לא כל כך רחוקים מימני מורי היה בדיוק כפי שהוא נראה מלפני שהצלנו אותו, כולל השיער, הוא לה היה גזור בצורה עקומה. על שיח אפור מגעיל למראה שכבה לילי.
הרצפה הייתה אפורה-חומה מעוררת בחילה ונראה היה שאיפה שאני עומד נוזלים מים כאילו יוצאים ממני.
האורות במים היו מהפנטים ירוקים זוהרים. כל כך יפים ו…
"מתים" ליאון הופיע לידי משלים את מחשבותי "האורות האלו כל כך מתים."
הנהנתי לו בשקט, בולע את רוקי אני באמת לא יודע איך אור יכול לתת הרגשה כזאת אבל הוא הקרין תחושה של מוות נצחי.
"איפה הקטנה?" שאל מורי מתבוסס בבוץ מנסה לפלס את דרכו.
"לילי שם." אמרתי והחוותי אחורה לכיוון השיחים.
"לא כדאי לקחת אותה משם?" שאל ליאון מביט בי מודאג. הוא רגיל לזה שכששואלים איפה לילי אני מתחיל להילחץ ולצעוק. אבל האורות האלו היו ממש מרגיעים. טוב לא בדיוק מרגיעים, יותר…. מהפנטים.
רציתי ללכת אליהם לגעת בהם לראות שהם אמיתיים, להרגיש אותם ולדעת שיש חיים.
התקרבתי צעד לכיוונם ועוד צעד, לאט לאט, עד שהגעתי לשפת הביצה. האורות ריקדו מול עיניי, כל כך עצובים ויפים.
"סאם…." שמעתי את ליאון קורא לי. הקול נשמע כאילו הוא מגיע ממרחק רב.
"מה אתה עושה?" הוא שאל שמעתי בקול שלו אזהרה. כנראה שהוא רוצה שאני אלך אחורה. סתם דאגן, מה יש לו? רק רציתי לראות את האורות היפים.
הרגשתי את עיניו של ליאון עוקבות אחרי בדריכות מצפות לראות מה אני אעשה לא היה לי אכפת. הוא חייב להרגע עם עצמו.
אני פשוט עמדתי במקום מתרכז באורות מנסה להבין מי בדיוק מחזיק את האורות הללו.
כך עמדתי זמן מה שנדמה היה כנצח, מתבונן במים. מתרכז בכל כוחי, נדמה היה שכל פעם שהגעתי לנקודה מסוימת במים העיניים שלי ישר קפצו לנקודה שונה, כאילו הם מנסות להגן עלי ממה שנמצא שם, אבל זה לא עזר להם הם רק סיקרנו אותי עוד יותר. התאמצתי ביותר חוזק להביט בנקודה אחת שנדמה היה לי שאני לא מצליח לראות.
ואז ראיתי את זה,
זאת הייתה יד, אני חושב שאנושית.
הלם אחז בי וגרם לי לאבד שיווי משקל.
נפלתי לכיוון המים.
"סאם!" שמעתי את ליאון זועק בבהלה שנייה לפני שפגעתי במים.