אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 9

"אם זו ארץ המתים," שאלתי בפקפוק רב "אז למה אנחנו כאן? האם אנחנו מתים?"
"קודם כל הברה קלה, אני לא בטוח עד כמה אתה מבין שהשאלה שלך דפוקה.
אני מלאך המוות, אם אתה תמות אתה מאה אחוז תראה אותי בצורה קצת אחרת, ואת זה אני יכול להבטיח לך לא תשכח.
שנית, אני לא יכול למות כך שאם בצורה לא הגיונית ומוזרה אתה באמת מת ואתה הגעת לארץ המתים אז איך אני הגעתי הנה?
ולפוטקול: לא אני לא יכול להמשיך הלאה לשום גן-עדן או גיהינום, אין לי מושג איך הם נראים אז אל אפילו תחשוב לשאול אותי. אני רק מעביר אותכם לתחנת ביניים.
אז זה רק שתדע, ובקשר לשאלה האחרת שלך. אני לא באמת יודע שזו ארץ המתים.
רק שהכול מרמז על כך אני מזהה פה אנשים, ויצורים, אני ראיתי אותם בעבר כי אני הרגתי אותם. זה ההסבר היחיד, אין לי חיי חברה, אסור שיהיו לי, המוות חייב להיות חסר רגש."
"אבל זה לא אומר שזה בהכרח ארץ המתים." אמרתי מתעקש "יש לך עוד הוכחות?"
"כן," ליאון סיבב אותי לכיוון השני. "זאת"
כאילו משום מקום קפצה עלי ילדה קטנה זהובת שיער וחומת עיניים וחיבקה אותי חזק, אחותי.
"מרכוס! סוף סוף מצאתי אותך!" היא קראה. "מתי הגעת לפה?" שאלה אנה "שאלתי כבר את כולם, והם אמרו לי רק 6 בסמפטמבר אבל שום שנה בדקתי בכל כך הרבה ב-6 בסמפטמבר אבל לא היית באף אחד מהם!"
רגע מה? מי זה כולם? מה זאת אומרת סוף סוף מצאתי אותך? ולמה אנה פה?! הייתי נורא מבולבל, יש פה מישהו שיכול לענות על השאלות שלי כ קצר ולעניין מילה או שתיים כתשובה? או לפחות על השאלה העקרית שמרחפת באוויר: האם אני מת? אני יודע שליאון ענה על זה בצורה שכנראה נשמעת מאוד הגיונית אבל זה אני ואני צריך שעוד מישהו יגיד לי את זה אחרת אני לא אקבל שום תשובה, מה שהיה לי מאוד קשה לקבל זה שמי שעומדת לפני זאת באמת אנה, אחותי הקטנה. אני הייתי חייב לבדוק עובדות פשוט נתחיל מהדברים שהיא אוהבת.
חבקתי אותה בחזרה והרמתי אותה גבוה, רוב הילדים הקטנים של בני עמנו מפחדים מגבהים אבל אנה תמיד הייתה מיוחדת, היא תמיד אהבה לטפס למקום הכי גבוה שיש.
אנה בתגובה ציחקקה באושר, ובפעם הראשונה מזה שנים עלה על פני בדל חיוך.
הרגשה נהדרת פשטה בגופי כאילו החיים החיים הרבה יותר טובים ממה שהם, כאילו הכול עוד אפשרי ואנחנו עדיין משפחה שלמה ומאושרת, היחידה שהיתה יכולה לגרום לכזה רגש לחזור ולפעום בי אפילו לגרות ספורות זאת אנה, היא ורק היא יכולה לתת לי את ההרגשה ששום דבר רע קרה או יקרה.
"אז מתי ולמה הגעת לכאן?" היא שאלה לאחר שהורדתי אותה שוב לרצפה הנעלמת היא התחילה עכשיו לקפץ במקום בהתרגשות, היא תמיד הייתה אנרגטית ומלאה חיים ועכשיו… טוב, מלאת מוות? איך אני בכלל יכול לקרוא לזה?
"טוב אני הגעתי לכאן בעיקר בגלל טייס אוטומטי משובש,"
"היי!" ליאון התפרץ לדברי נעלב. "הוא בהחלט לא משובש, הוא עובד מעולה ובדיוק בשביל המטרה שאליה הוא נבנה."
גילגלתי עיניים והמשכתי.
"אז בגלל טייס אוטומטי לא משובש, והטייס האוטומטי הלא משובש הזה אנחנו עפנו לתוך חור שחור."
"וככה מתת?" אנה שאלה בשלווה.
"אני זוכרת," היא שיתפה "איך מל' ואתה בדיוק הראתם לי איך צריך לכוון למטרה כשזורקים סכין, זה היה ממש לפני תחילת האימונים הרשמים שלי ורציתם לתת לי יתרון כולשהו בכיתה, זוכר?"
האם אני זוכר? כמובן שאני זוכר! זה נרשם לי במוח כיום שבו הכל השתבש.הנהנתי בשקט.
"טוב אז אני זוכרת שאתה הלכת להביא את איד הסכינים שעף לי מחוץ למטרה, אני לא הייתי כל כך טובה בזה " היא הנדה היא בראשה והמשיכה "ואז זרקת אותו לעבר מל' שעמד ממש לידי, וכשמלקולם קפץ על מנת לתפוס את הסכין הוא הפנה לעברי את הסכין השני שהיה בידו השנייה, ואז אני זוכרת שכאב לי, ושמלקולם לא תפס את הסכין הוא נזרק ממש לידי גם כן. ואז נפלתי על הרצפה והיו צעקות, ואז הגעתי הנה." היא החוותה לעבר כל הכיוונים, "אחרי זמן מה התחלתי לחפש את אבא, אותו מצאתי, או יותר נכון הוא מצא אותי, אבל הוא לא הסכים לספר לי איך הוא הגיע הנה…" היא עצרה שנייה לשאוף אוויר וחייכה חיוך תמים.
אני הייתי בשוק הורדתי את ידי מאנה.
מה מלקולם עשה?! אני אהרוג את הממזר הזה! חשבתי לעצמי בזעם.
וכל הזמן הזה והוא גרם לי לחשוב ש….. אלוהים! אני לא חשבתי שאני יוכל לשנוא אותו יותר ממה שאני כבר.
אנה הביטה בי בדאגה "מרכוס? הכל בסדר?" כנראה היה ניכר בפני שאני כועס, טוב לא פלא, אני הייתי הרבה יותר מסתם כועס, אין מילה המתארת את ההרגשה שלי ברגע זה. לא חשבתי שאני יכול בכלל לשנוא מישהו או משהו עד כדי כך, לא ידעתי שיש רמות גדולות עד כדי כך של כאב ושנאה.
"אי אפשר למדוד כאב ושנאה. הם רגשות בלתי מוגדרות, בדיוק כמו מה שאימך אומרת על אהבה." שמעתי קול מוכר מאחורי, הסתובבתי מולי עמד אבי.
"אבא…" אמרתי בקול חלוש, תהיתי לעצמי האם הוא יודע את האמת. האם אנה ספרה לו גם את סיפורה בתמימות שכזאת?
"שלום מרכוס, טוב לראותך שוב" הוא הניח יד על כתפי והסתכל עמוק לתוך עיני, "אתה עוד לא מת," הוא אמר לאחר שתיקה קצרה "אתה חי אני לא מבין איך אבל אתה חייב ללכת מפה עכשיו לפני שלא תוכל לעזוב. לך תחיה את חייך" הוא אמר סוקר אותי במבטו.
"אין לי שום דבר מחכה לי בעולם החיים, הכול אבד לי, ולא רק זה אלא שהכול מלא שקרים. אין לי לאן לפנות יותר…" אמרתי ביאוש, " זה לא נכון, אין לך מקום בין המתים מרכוס, אתה חייב לצאת מפה בדחיפות" האם היא ספרה לך מה קרה?" שאלתי בכאב, האם אתה יודע מה זה עשה לי? מה הם עשו לי?" הקול שלי נהיה צרוד מהצרחות, "העולם סבוב בשקרים!" קבעתי, נמאס לי כבר מכל זה, נמאס לי כבר מהחיים, מצידי שליאון כבר יקח אותי מכאן, זה יעשה את הכל כל כך קל. אבל לבנתיים זה לא נתן לי סיבה להפסיק לצעוק ולבעוט בכל הדברים שהיו בטווח שבירה. אבי הסתכל עלי בעצב לא עוצר בעדי ומניח לי לפרוק את הזעם, אבל ליאון לא נתן לי את האפשרות הזאת, הוא תפס לי בחוזקה ביד כך שלא יכולתי להמשיך לתת אגרופים לעץ.
"העולם בנוי על שקרים מרכוס" הוא אמר בשלווה, פניו לא הסגירו שום רגש.
"תחשוב על זה, כל אחד ואחד מצא את עצמו משקר אפילו יותר מפעם אחת, כולם מספרים סיפורים מומצאים עד שבסוף הם עצמם מאמינים בהם, כי לפעמים המציאות קשה מידי בשביל להתמודד איתה, קל הרבה יותר פשוט לחיות במציאות שקרית.
שמעת פעם על הביטוי: העולם הוא במה ואנחנו השחקנים?" נענתי בראשי לשלילה.
"טוב, אז יש כזה ביטוי, והוא נכון בצורה כמעט מדויקת. אנחנו כמו בתיאטרון גדול וכדי להמשיך לעבוד ולהצליח אנחנו חייבים לקפוץ מהצגה אחת למשנה אבל עכשיו, אתה כל זה כרגע לא ממש חשוב, כרגע הדבר העיקרי לעניין הזה הוא שאתה היצור הראשון מבני מינך או אולי בכל היקום שהגיע לארץ המתים והוא עדיין חי לך יש את האפשרות שאין להרבה יצורים. אתה יכול לסגור מעגל. תאמין לי בכל שנותי כמוות יצורים רק עברו את עצמם וקיוו לסגירת מעגל. כי רק אז תוכל להמשיך בחייך. אז עכשיו מרכוס הגיע זמנך לסגור מעגל. ואם אתה לא יכול להעמיד פני שמח אז תשים מסיכה, הגיע הזמן שלך עכשיו לקפוץ להצגה אחרת." הוא נעצר שנייה לוחש לי את הדברים הבאים בשקט: "תראה לאחותך הקטנה שאתה בסדר"
הוא הרים את אנה שהסתתרה מאחורי ספסל עקב ההתפרצות שלי "תן לך את האפשרות להיפרד לשלום".
בהיתי בליאון, הוא אף פעם לא היה נראה לי כמו פילוסוף. הוא תמיד התנהג כמו ילדון שובב, ילד קטן חסר אחריות שעליו תלויים כל מתי העולם, מה שהיה מאוד מדאיג בבסיסו של דבר.
עד כמה שלא רציתי להודות בכך הוא צדק,
הגיע הזמן לעבור סצנה בהצגת החיים שלו, הוא לא יכול להתקדם אם הוא לא יעבור סצנה.
קמצתי את אגרופי ושאפתי אוויר. אבי נתן יד לאחותי ולקח אותה לספסל הקרוב.
"בעוד שלוש שעות בספינה" אמר ליאון בחיוך שובב. הוא חזר להיות הליאון שאני מכיר,
הנהנתי לו בתודה.
ניגשתי למשפחתי. הם כל מה שנשאר לי בחיים והם מתים, גם אם אני לא רוצה לסגור את הפרק הזה אני חייב.
לאחר מכן אולי אני אהיה אחראי למוות של בני משפחתי החיים.
לקחתי עוד נשימה עמוקה ונגשתי למשפחתי האמיתית.