ג'ן ילדת זאב פרק 2 חלק 1

פרק שני: אבודה

ג'ן ישבה בחדר המנהל. "תספרי הכל מהתחלה". ג'ן סיפרה לו מה קרה בלילה. המנהל קם והתקרב לאחת השידות. הוא הוציא ספר עבה במיוחד וחזר לשולחן. "איך ניראה היצור"? הוא שאל. ג'ן חשבה ונזכרה ביצור המגעיל. "הוא היה עגול וכריח, לא היה לו רגליים קידמיות, ואני לא יודעת את הצבע שלו כי היה חושך. היו לו עניים אדומות. ממש אדומות". המנהל דפדף בספר ולבסוף עצר. "האם זה היצור שפגע בפוקס אתמול בלילה"? הוא שם את הספר מיתחת לאפה של ג'ן. התמונה שבספר הייתה כפיל של היצור. אותו עניים, אותו גוף. מה שהיה מחריד יותר מהעניים שלו היה הצבע שלו. כולו היה אדום. ג'ן התחילה לקרא.
מפלצת החושך:
מפלצת החושך מתגוררת במקומות חשוכים ושקטים. היא ניזונה מהפחד של "עניים זהובות".
"עניים זהובות? פוקס הוא חיה מסוג עניים זהובות"? המנהל הינהן ועודד אותי להמשיל ליקרא.
אין הרבה מפלצות חושך. כשהן רואות את החיה "עניים זהובות" הן עוקבות אחריהם למקום חשוך. כשעניים זהובות מגלים אותן, הן יורקות עליו את הארס שלהן ובורחות. כשהארס פוגע בקורבן, הוא מביא למפלצת החושך את כל הפחד של הקורבן. הקורבן יהיה משותק לשנה שלמה. בשנה השלמה הזאת מפלצת החושך לא צריכה למצוא מזון. אחרי שנה הקורבן מתעורר ללא פגע.
"שנה? שנה שלמה?! אני לא יכולה לחכות שנה שלמה עד שפוקס יתעורר! ומי-" ג'ן הפסיקה. מה שהיא הלכה להגיד היה: ומי יהיה איתי כשאני אהפוך לזאבה? "אני יודע מה רצית לשאול. יש כמה אפשרויות. 1. שתחזרי הביתה. 2. שתיקשרי את עצמך לעץ עמוק ביער. ("פחחח.. כאילו שאני אעשה את זה".) 3. שתנסי להכין שיקוי שיקום לפוקס". "ברור שאני אבחר באפשרות שלוש"! "את בטוחה? להכין שיקוי שיקום זה מאוד קשה". "אני בטוחה". המנהל לקה את הספר מג'ן ודפדף. "הינה המתכון". ג'ן לקחה את הספר והיסתכלה על המתכון. היא התחלחלה. זה היה המתכון הארוך והמסובך ביותר שראתה מימיה. "את בטוחה שתצליחי"?
ג'ן הנהנה. היא אמרה תודה למנהל ויצאה מהחדר. היא הלכה לחדר השינה שלה. תוך כדי שהיא מסתכלת על המתכון היא נתקלה במישהו. "ג'ן"! "ג'יין! איפה היית? פספסת את שיעור היסטוריה! בפעם הבאה שאת מבריזה מהשיעור, תשתפי גם אותי." אמרה ג'יין ונשמעה נעלבת. ג'ן הסבירה לג'יין מה קרה בלילה. "תביאי לי את המתכון." ג'ן העבירה לג'יין את הספר. "ווואווו. את אמרת למנהל שתצליחי? ומאיפה תשיגי את כל החומרים"? "המנהל יביא לי את החומרים שאני לא יכולה להשיג". ג'ן ניכנסה לחדר וג'יין אחריה. לרוע מזלם, קייט הייתה שם. היא ליטפה את החתול האהוב שלה, שאחת מאוזניו הייתה ירוקה. "איפה חיית המחמד האהובה שלך"? אמרה קייט בבוז. "לא עניינך". השיבה לה ג'ן בעוקצנות. ג'יין התקרבה לפוקס, ששכב במיטה הקטנה שלו. "מתי הוא יתעורר"? ג'ן, שרוב תשומת ליבה הייתה לשלוך מבטים רצחניים לעבר קייט, הסתכלה על ג'יין. "בסוף השנה". אמרה בעצב. קייט מיהרה להחמיר את המצב. "אווווו, איזה מסכנה! החיה שלך גוססת"! היא צחקה ברישעות יחד עם התלמידה הנמוכה. ג'ן האדימה מרוב זעם. היא כל כך רצתה לתת לקייט בוקס בפרצוף המחוצ'קן שימחק את החיוך המגעיל שלה. ליפני שהיא הספיקה לקלל את קייט, קייט יצאה מהחדר וחברתה הנאמנה בעקבותיה. "למה היא עושה את זה"? שאלה ג'יין. "כי היא מעצבנת". ענתה לה ג'ן בפשטות. "לא את זה, למה אחרי כל עקיצה היא יוצאת מהחדר בדרמתיות"? שאלה ג'יין. "זה ברור, לא? היא יוצאת מהחדר כי אין לה משהוא קול להגיד אחר כך".