ר.ב.מ – פרק 1

הייתה רוח, אך כמובן שלא הרגשתי כלום.
אני הלכתי בין הבתים והבניינים של העיר כבר שלושה ימים. מוזר. לפי הידע שקמתי איתו בני אנוש צריכים לאכול. אך הרגשתי בסדר גמור, אז אם אני גוסס אני לא מודע לכך.
הבטתי בבניין שלידי, מבנה ענק ועגול בצבע לבן. כמה ילדים קראו לזה "בית קולנוע" אתמול, למרות שלפי הידע שלי, בתי קולנוע יותר קטנים ולא עגולים, בדרך כלל הם חלק מקניון. אני לא זוכר כלום, אולי הידע שלי שגוי? מעניין עם יש לי זכרונות בכלל.
ילד אחד גרר את אמו לעבר הבית קולנוע. הוא לבש טייץ בצבע ארגמן וגופייה צמודה בצבע שחור. איזה טיפוס מוזר, לפי הידע שלי בדרך כלל בנות לובשות טייץ, אלה אם עושים ספורט, במקרים כאלה בנים לפעמים לובשים טייץ. אך כפי שאמרתי, יכול להיות שהידע שלי שגוי שכן כל מי שראיתי לובש טייץ צבעוני כלשהו.
אמו של הילד הייתה שמנמנה וניסתה בכוח להתנגד לבנה שמשך אותה לכיוון הכניסה. "זה לא סרט חינוכי ואתה קטן מדי לזה! ואני מבוגרת מדי!"
"אבל אמא זה רק סרט!" התחנן הילד, "כולם הולכים, זה יהיה אדיר!"
"אני לא הולכת איתך לזה!" אמרה האם, "חובה מבוגר לילדים מתחת לגיל שמונה עשר ואתה רק בן תשע! אם בדרך פלא תסיג מישהו אחר שילך איתך לסרט, בבקשה! אני לא נכנסת לשם בשום פנים."
"אבל אמא" מחה הילד, "כולם כבר נכנסו, אני לא יכול להצטרף לאף אחד!"
"סלחי לי" התערבתי בשיחה, "מה הבעיה ללכת לסרט? זה לא אמיתי."
"אבל בסרט שהפרחח הזה רוצה לראות יש רעלים ומכות ומה לא!" אמרה האישה והביטה בידי. הבטתי וראיתי פס מפותל בצבע אדום. האישה אמרה, "מדוע אתה מדבר איתנו? איפה הבעלים שלך? הלכת לאיבוד?"
"אמא" צחק הילד, "איך הוא יכול ללכת לאיבוד עם הג.פ.ס?!"
"בעלים?" שאלתי מזועזע, אך הגברת התעלמה ממני ופנתה אל בנה: "תתפלא! פעם לא היו דגמים כאלה טובים כמו היום, אחרי מאה שנים מפסיקים לעבוד!" ואז היא פנטה אלי, "אז אין לך בעלים?"
"לא" עניתי.
"אם כך, אולי תקח את בני לסרט? יש לו שני כרטיסים," היא נופפה בכרטיסים מולי.
לא ראיתי סיבה ממשית למה לא ללכת לסרט. אחרי הכל, לפי הידע שלי סרטים הם לא אמיתיים, נכון?
"בטח" הסכמתי. הילד שמח וגרר אותי לעבר המבנה העגול וכל הזמן מלמל דברים כמו: "זה יהיה כזה אדיר!" ו-"באמת אין לך בעלים, או שאולי אתה מרגל כמו בסרט הקודם של "הר.ב.מ משתגע"?"
"מה זה ר.ב.מ?" שאלתי אותו פעם אחת והוא פשוט צחק כאילו שאלתי אם השמש קרה.
נכנסנו לתוך חדר גדול ובו כיסאות מלאים אנשים נרגשים. לא היה בחדר מסך הקרנה, כמו שלפי ידיעתי צריך להיות בבית קולנוע.
אני והילד התיישבנו בכסאות האחרונים שנותרו וחיכינו בסבלנות.
"הסרט עומד להתחיל" נשמע קול מרמקול, "אני שמח שבחרתם בנו ומאחל לכם צפייה נעימה."
בכיסא מולי הופיע מסכה ממתכת כלשהי. הבטתי לצדדים וראיתי אנשים מרכיבים אותן, אז עשיתי כמותם.
פתאום ראיתי פרסומות ל… מה זה? אנשים?! וגם להם יש סמל אדום על הזרוע. מוזר איך שהם קראו לדמויות "מוצרים" ו"דגמים חדשניים", מה זה? בית חרושת לאנשים?
המסכה העניקה בידוד מושלם של צלילים ויכולתי לראות רק את המסך.
הסרט התחיל ונהנתי לראות מראה זז אילו אני רואה דרך עיניים של איש רץ, איזו איכות! הרגשתי בעצמי מזיע וליבי פעם. פתאום, מאחורי הפינה צץ איש אחר ונתן אגרוף לאיש שאני כביכול הוא.
בום, החזה שלי הותך לאחור כאילו אני קבלתי אגרוף.
לא יכול להיות, זה רק סרט, נכון?
הסרט המשיך וכבר התרגלתי למוחשיות שבה. בקטע של הסרט שראיתי, הדמות שאני רואה דרכה עמדה לאכול עוגה שהוגשה לה. הורדתי את המסכה לרגע וראיתי שגם מול כל הצופים הוגשה העוגה.
כולם הכניסו את העוגה לפיותיהם (אילו כבר ידעו שהיא תוגש להם באולם), חוץ ממני, לא הייתי רעב.
עוד לא החזרתי את המסכה לפני ופתאום כולם החלו להחנק ולהתפתל וקצף יצא מפיהם.
חיפשתי סדרן עם העיניים, אך לא ראיתי כזה.
שמתי את המסכה על העיניים לרגע ואכן, הסרט הראה את הרגליים של הדמות שאני רואה דרכו ובעיניים חצי סגורות את האיש הרע בסרט צוחק צחוק מרושע. אחרי זה הופיעו הכתוביות, הסרט נגמר.
הורדתי את המסכה מתנשף וראיתי את הילד בריא לחלוטין, "זה היה הסרט הכי טוב אי פעם!"