הקדמה – איך הכל התחיל

אני מתעוררת מוקדם בבוקר, כשהשעון המעורר צווח שיר אקראי כלשהו באוזניי. אני ממששת אותו בעיוורון חושים ומנסה לכבות אותו. אוף, אני שונאת לקום מוקדם. אני קמה, מתכוננת והולכת לבית הספר. כמו תמיד. אני עוברת במסדרון, מחליפה ברכות שלום עם אנשים אקראיים שאני נתקלת בהם בדרכי לכיתה, אבל כשאני נכנסת משהו מוזר קורה. כולם יושבים במקומות שלהם בשקט. אבל עדיין לא היה צלצול. משהו מוזר הולך פה. אני יושבת גם, כי אני לא רוצה להיות החריגה. אולי זאת הוראה מהמנהל או מהמורה? אני התלמידה האחרונה – מה שאומר שכל הכיתה מלאה לגמרי – וברגע שאני יושבת המורה למתמטיקה נכנסת לכיתה.
"תלמידים יקרים," היא מתחילה להגיד בהבעה קצת מפוחדת. "היום, אתם תהיו עדים, יותר נכון, אתם תהיו הדור הראשון שישתתף בתוכנית החדשה." היא מסיימת את דבריה.
"מה .. מה זאת אומרת תוכנית חדשה?" אני שואלת בקול מבוהל. המורה מסתכלת עליי במשך כמה שניות ואז נכנסים אנשים עם חליפות לבנות בוהקות, כל אחד מהם נושא קופסא בצבע תכלת. כל אחד מהם ניגש אל תלמיד כלשהו – אחד אפילו ניגש אל המורה – ומזריק לו משהו. אחד-אחד כל התלמידים והמורה נופלים על השולחן, שקועים בשינה עמוקה. אני צועקת כשאחד מהם ניגש אליי ומנסה להזריק לי את החומר המוזר. הראייה שלי מתערפלת ואני צונחת על השולחן. כשאני מתעוררת, אחרי מה שנראה כשינה של ימים, אני לא מבינה איפה אני. הכל שונה. אני בבית, כנראה, אבבל גם הוא שונה. החדר שלי, שהיה צבעוני ומלא בבגדים ודברים אחרים כמעט ריק. הקירות כבר לא ירוקים בהירים. הם לבנים. המיטה הגדולה והמפוארת כבר לא שם. במקומה יש מיטה קטנה יותר מכוסה סדינים בצבע תכלת. הטלוויזיה שלי כבר לא שם. גם המחשב לא. אני קמה ומסתכלת סביב. אני משפילה מבט ורואה שאני בפיג'מה הישנה שלי. על הכיסא הורוד-בהיר בקצה החדר תלויה תלבושת מוזרה בצבעים בהירים. אני מחליפה בגדים במהירות ומשאירה את הפיג'מה על המיטה. אני משתהה כמה שניות ויוצאת מהחדר לשוטט בשאר הבית. לראות מה עוד השתנה. עד שאני מגיעה אל הסלון אני רואה שהכל השתנה. הכל בגוונים בהירים ביותר, ונשארה טלוויזיה אחת ומחשב אחד בסלון. אמא ואבא יושבים על הספה עם דייזי, הכלבה החומה שלי, שנראית פחות עליזה ממה שהיא תמיד. שני אנשים בחליפות לבנות – כמו בכיתה – עומדים ליד הספה שאמא ואבא יושבים עליה ומדברים איתם. אישה עם שיער בלונדיני מסולסל אסוף בגומייה וגבר עם שיער שחור וקוצני. האישה רואה אותי ומחייכת אליי.
"מה קורה פה?" אני שואלת בקול מבוהל.
"רייצ'ל -" אמא שלי מתחילה לומר כשהאישה קוטעת אותה.
"התחלנו תוכנית חדשה, ואתם נמצאים במדינה הראשונה שמשתתפת בה!" היא אומרת בהתרגשות וכמעט קופצת במקומה.
"גם המורה אמרה את זה," אני אומרת ונזכרת באותו יום. לפני כמה זמן זה היה? "מה זה אומר?" אני ממשיכה.
"זה אומר שאנחנו בונים עולם חדש!" האישה ממשיכה באותה התלהבות. "אנחנו משנים את הבתים ואת החוקים כדי ליצור עולם חדש, את מבינה?" היא שואלת. אני מנידה בראשי לשלילה. מה לעזאזל קורה פה?
"אנחנו שואפים לעולם ללא מלחמות, רעב, מקרי אלימות למיניהם," אומר הגבר. "ואנחנו מתחילים בבתים. על מנת להשיג שוויון מירבי, חלק מהדברים מוחרמים, ומוחלפים בדברים אחרים – " הוא מסביר כשאני קוטעת אותו.
"אבל למה להחרים את הבגדים? למה לצבוע את הקירות?"
"יותר מדי צבעים יכולים לעורר קנאה מסוימת, והבגדים צריכים להיות כמה שיותר אחידים." הוא אומר בחיוך מתנצל.
"אבל אני לא אוהבת קירות לבנים! הם ריקים מדי! והבגדים האלה .. הם כל כך .. חסרי אופי!"
"זאת המטרה," אומרת האישה.
"רייצ'ל, זה בסדר. הכל בסדר." אמא שלי אומרת בקול רגוע.
"זה לא בסדר! אני לא רוצה להשתתף בתוכנית הזאת! היא מטופשת! אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי!" אני צועקת ומרגישה חמימות של דמעות על פניי. האישה פונה אל הגבר ולוחשת לו משהו באוזן. הוא אומר משהו להורים שלי ומתקדם אליי עם מזרק ביד.
"לא! אתם לא תרדימו אותי שוב! אני לא רוצה להשתתף בתוכנית הזאת! אני רוצה שהכל יהיה כמו פעם! לא!" אני צווחת כשאני מרגישה את המזרק בכתף שלי. הראייה שלי שוב מתערפלת.
אני מתעוררת בחדר הלבן שלי, ואני לא זוכרת כמעט שום דבר ממה שקרה. כל מה שאני זוכרת הוא את ההורים שלי, ודייזי, והאנשים בסלון. אבל אני לא זוכרת מה הם אמרו. אני זוכרת שצעקתי. אני לא זוכרת למה. אני קמה ורואה שעל השולחן מולי יש חוברת עבה של מאות עמודים שכתוב עליה באדום בכתב גדול חוקים. אני פותחת אותה ומדפדפת בעמודים השונים. יש פה מאות חוקים. מה זה אמור להיות? למה כל החוקים?
אסור לצאת החוצה אחרי שעת העוצר.
אסור לעורר מריבות.
אסור לגנוב.
אסור להתנגד למפקדנים.
אסור לדבר כנגד השלטון החדש.
מאות חוקים כתובים בעמודים האלה, וכולם כל כך זרים לי. ובעמוד הראשון כתוב, ברוכים הבאים לחייכם החדשים.