היי חשבתי לתאר לכם קצת את הדמות של פלורנסיה, היא רזה ובת 17, יש לה שיער גלי בצבע זהוב, עיניה אפורות כשמים אחרי הגשם וקולה מתוק, היא נערה קשוחה שאוהבת להעמיד אחרים וכן היא נחושה בדעתה, היא נאמנה לחבריה ולסובבים אותה. וכמו שהבנתם היא יתומה והיא היחידה שתעלים את העוגים הסכסכניים ותחזיר את השלום. מקווה שאהבתם :)

הקסם שבי -פרק 1-

15/05/2017 641 צפיות 2 תגובות
היי חשבתי לתאר לכם קצת את הדמות של פלורנסיה, היא רזה ובת 17, יש לה שיער גלי בצבע זהוב, עיניה אפורות כשמים אחרי הגשם וקולה מתוק, היא נערה קשוחה שאוהבת להעמיד אחרים וכן היא נחושה בדעתה, היא נאמנה לחבריה ולסובבים אותה. וכמו שהבנתם היא יתומה והיא היחידה שתעלים את העוגים הסכסכניים ותחזיר את השלום. מקווה שאהבתם :)

"פלורנסיה.." אמר אותו האיש "פלורנסיה התעוררי".

פקחתי את עיני לאט לאט, הסתכלתי סביב, זהו היה חדר גדול, מלא מיטות, נראה כמרפאה, בקיר החדר ניצב חלון גדול דרכו נכנס אור שהציף את החדר באווירה נעימה וחמימה ונתן לו תחושה של מקום קסום, ובלילה אפשר לראות דרכו את הירח והכוכבים. המשכתי להביט סביבי, ראיתי נערים בגילי, מטופלים על ידי אחיות, הבטתי באיש מולי, איש בעל שיער אפור ובעל זקנקן חמוד, מצחו מקומט וקולו עדין, הוא היה לבוש בחליפה.

"איפה אני?" שאלתי בעודי מנסה לקום.
"במרפאת התיכון וואמפוס" השיב בקרירות.

רואים כי ראשו לא איתו, רואים כי משהו הטריד אותו.

"פלור, התעוררת איזה יופי!" לפתע נשמע קול בחדר.

הבטתי סביב, ראיתי נער בגילי בעל שיער חום ועיניים ירוקות, הוא היה רזה אך חסון, היה לו קול מתוק והוא לבש חולצה לבנה מכופתרת ועליה לבש אפודה כחולה, הוא לבש עם זה ג'ינס. היה נראה כמדי בית ספר.

"כמה טוב לראות אותך ערה" אמר בנחת והתיישב ליד כיסא שהוצב לעד מיטתי.
"כן….תודה…" השבתי וחייכתי קלות.
"את זוכרת אותי בכלל?" שאל וצחק קלות.

הייתה שתיקה בחדר.

"ת'אמת לא ציפיתי ממך לזכור אותי, עבר מלא זמן מאז שנפגשנו פעם אחרונה…"

פעם אחרונה??

"אני לוקאס" אמר וחייך קלות.
"לוקאס טימון?!?" שאלתי בפליאה.
"השם הזה ירדוף אותי תמיד" אמר וצחק.

עכשיו נזכרתי, לוקאס היה חבר ילדות שלי, נהגנו לשחק כל יום ויום ביחד, עד שיום אחד, הוא נעלם. חלפו הרבה שנים ומאז לא ראיתי את פניו שוב. לפחות עד עכשיו.

"לאן נעלמת?" שאלתי בסקרנות.
"למקום אליו אני שייך" אמר בגאווה.
"אל תתחיל גם אתה" אמרתי בגלגול עיניים.
"גם אני?" תהה.
"האיש הזקן הזה…"
"-ראשית" קטע אותי האיש "יש לי שם, קוראים לי דילן דאנקן, את יכולה לקרוא לי מר.ד', שנית אני לא זקן, אמנם אני נשוי ובעל משפחה אך אני לא זקן ומאוד צעיר לגילי"

אני ולוקאס צחקנו, מר.ד' הצטרף וצחק איתנו עד שאט אט הצחוק נפוג.

"מה זה המקום הזה?"
"את נמצאת בוואמפוס" השיב לוקאס.
"אבל איפה בדיוק?" דייקתי.
"בבית הספר 'מאג'יקסקול', זהו בית ספר למכשפים ומכשפות צעירים"
"אוקיי ומה אני קשורה לפה? יש לי בית ללכת אליו"
"את הכי קשורה לכאן מכולם" אמר לוקאס.
"מה זאת אומרת?" התעניינתי "המקום שלי בכדור הארץ".
"בטח נזרום עם זה" אמר וצחק.
"לאן אתה בכלל נעלמת?" תקפתי לדעת.
"היי!, הייתי צעיר מדי לא יכולתי להמשיך לדאוג לך ולהגן עלייך כשאני בעצמי קטן!" תקף.

לדאוג לי? למה בכלל הוא היה צריך לדאוג לי? וממה הוא היה צריך להגן עליי?!?

"בואי אני אספר לך את הכל מההתחלה…" אמר מר.ד' ברכות "לפני שנים רבות, ממש כשאימך נולדה, אני הייתי אז רק נער צעיר, אפילו ילד. הוצב איום בעיירתינו, ופחדנו נורא…מאז כל ילד שנולד לימדו אותו מיד איך לשלוט בקסמים ולהיות מכשף מקצועי מן השורה. כשאימך סיימה את גיל הטיפש עשרה ובתחילת שנות ה-20 היא הכירה את אביך…הם התאהבו ואחרי זמן מה החליטו להתחתן. כשאימך הייתה בהריון נביא הכפר חזה חיזיון, חיזיון גדול, הוא חזה שאנחנו עומדים לפתוח במלחמה, מלחמה קשה עם האויבים המתגוררים ביער האפל, הורייך חששו לגורל ביתם, כלומר את. את נולדת וזה היה יום קסום לכולם, ואז, נביא הכפר הגיע ואמר שחזה חיזיון נוסף, הוא חזה שילדה שזה עתה נולדה תציל אותנו ותושיע אותנו, אך ידענו שאם אנחנו פותחים במלחמה יהיו סיכויים מעטים שכל הילדים והתינוקות ישרדו, שאלתי את הנביא באיזה תינוקת מדובר? כדי שנדע להגן עליה מכל משמר, פלורנסיה…את היית התינוקת".
"מה?!?" שאלתי בפליאה "אני?"
"כן את" אמר והמשיך "עבר חודש, חודשיים, הכל היה שקט, כבר לא ידענו אם באמת תהיה מלחמה או לא, לא העזנו לפקפק בחזיונות הנביא, אך עדיין, עלייך שמרנו מכל עבר. הגעת לגיל חצי שנה, וביום בהיר אחד שמענו זעקה…צרחות איומות מהבתים הגבוליים, ידענו שהחלה המלחמה. אבל תהינו מדוע הם החליטו לפתוח במלחמה? הרי חיינו בשלום כל הזמן…ואז ראינו כי הם מתקרבים לכיוון מרכז העיירה והורייך הצטוו על ידי שליט הכפר להילחם, אך אימך התנגדה ואמרה כי את המושיעה ואינך יכולה להגן על עצמך ועליה להגן עלייך למקרה והמפלצות האיומות יגיעו אלייך, בעקבות כך שליט הכפר החליט כי את תופקדי בידיי ואני אקח אותך למקום מוגן חסר קסם, מקום בו בחיים לא יוכלו להגיע אלייך, כדור הארץ. הורייך נפרדו ממך לשלום, כי ידעו שתוצאות המלחמה יהיו קשות וכבדות, ולאחר מכן פתחתי את השער והבאתי אותך לכדור הארץ…כשחזרתי בחזרה לוואמפוס ראיתי כי הכל הושמד והועלה באש, התחלתי מיד לחפש את הורייך, את חבריי את נביא הכפר, היו מעטים, חלק נשלחו למרפאה וחלק הובאו לקבורה, חיפשתי את הורייך וגיליתי כי הם הובאו לקבורה, לפחת הם מתו בכבוד ולא בבוז, גיליתי כי בתא המעצר, השוכן בתחתית בית השליט של הכפר, יש טרול שלקחנו בשבי מהמלחמה, הלכתי אליו ושאלתי מדוע הם החליטו להרוס את השלום ולהתחיל במלחמה והוא ענה לי כי לא הם רצו את המלחמה אלה העוגים, שליט העוגים פתח בכוכבים וראה כי יום אחד תבוא מישהי, מישהי בעלת כוחות מיוחדים ותכחיד את כוחות העוגים, והמישהי הזאת זו את פלורנסיה"
"מה?!?" שאלתי כשגרוני חנוק ואני בוכה בכי מר "ההורים שלי מתו בגללי? כולם הקריבו את חייהם כדי שאני לא אמות? אני אשמה בכל זה?"
"אל תקחי עלייך את האשמה, כל פעם שמושיע מת, נולד חדש במקומו" אמר מר דאנקן.
"טוב די!!! זה כבר נשמע כמו הסיפור הארי פוטר או אוואטר, תצאו כבר מהסרט שאתם חיים בו! אין דבר כזה פיות וחדי קרן! אין דבר כזה טרולים ועוגים! אין דבר כזה עיירה בשם וואמפוס ובמיוחד לא המושיעה!!!" צעקתי בעודי חנוקה מדמעות.
"אני מבין שקשה לך לקבל את זה אבל זה נכון" אמר מר.ד'.
"פלור אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה…" ניסה להרגיע אותי לוקאס.
"אתם לא מבינים נכון? איך אפשר לספר דבר כזה למישהי? איך? להגיד לה שההורים שלה מתו בגללה, והיא עכשיו צריכה לבוא ולשחק אותה "משיח", לא עושים דברים כאלה, במיוחד לא עכשיו, ואם כל זה אמת הייתם צריכים לבוא ולהחזיר אותי מיד כשהסתיימה המלחמה ולא עכשיו כש….כש…כשלא יודעת מה!"
"פלור!" צעק עליי מר.ד'.
"לא! אני לא נשארת פה! אני עכשיו חוזרת לבית שלי לסופה לא מעניין אותי גם אם ייקח לי 17 שנה כמו שלקח לכם! אני הולכת הביתה". אמרתי וקמתי מהמיטה, שמתי את נעליי שהונחו לי על יד המיטה בה שכבתי והתחלתי לצעוד לכיוון דלת החדר.
"אם אני אראה לך הוכחה שכל זה אמיתי, את תישארי?" שאל מר.ד'.

עצרתי, אני מוחאת את הדמעות מן לחיי, מה לעשות? להישאר בתוך בטירוף הזה או לחזור למציאות? אולי כל זה חלום בלהות….מה לעשות?

"מה את מחליטה?" שאל מר.ד'.
"אני…אני…" ניסיתי לדבר, המילים לא יצאו מגרוני.
"את מה?" הסתקרן לוקאס.
"אל תריץ בה, היא תחליט לבד" אמר מר.ד' ברוך.
"יש לכם צ'אנס אחד, השתמשו בו בחכמה" אמרתי.

באמת? השתמשו בו בחכמה? מה אני? מישהי מתוך סרט? מה קרה לי? אם הם באמת ימצאו לי הוכחה זה אומר שהעיר שלי בטקסס הושמד…אני לא רוצה לגלות שזוהי האמת…במיוחד לא לגלות שההורים שלי מתו בגללי. מה אני אעשה?

"בואי איתנו" אמר מר.ד'.

מר.ד' יצא מן החדר יחד עם לוקאס ואני אחריהם, הם הובילו אותי בין מסדרונות מאג'יקסקול, זהו בית ספר גדול, בגודל של מדינה… הם הובילו אותי לחצר בית הספר.

"זוהי ההוכחה שלכם? חצר ריק?" לגלגתי להם.
"גונתר!, אמילי!" קרא מר.ד'.

לפתע צעדו מולי אנשים או סוסים, חצי סוס חצי אדם, רגע מה????? הדברים האלה קיימים במציאות?!? אין מצב!! הם אכן הוכיחו, אז זאת אומרת שכאן הבית שלי… לא לא! זה לא קורה לי! אין מצב שזוהי האמת! אבל אי אפשר לביים קנטאור!, במיוחד לא שניים…

"עכשיו את מאמינה?" שאל מר.ד'.
"זהירות!!!!!" לפתע הגיע קול מן השמים.
"התכופפו!" צעק לוקאס.

כולנו התכופפנו, זוהי הייתה פיה? מה?!?

"מיראבל, תפסיקי כבר להתייחס לשיער שלך כשאת עפה בשמיים, בסוף מישהו יפגע" צחק מר.ד'.
"סליחה אבא" אמרה מיראבל. היא נראתה רזה, קטנה ממני בקצת, היה לה שיער ארוך בגוונים של חום, כנפיים גדולות ונוצצות.

אבא? באמת?

"זה בסדר יקירתי" השיב ברוך.
"היי מי את?" שאלה אותי מיראבל.
"אני? אני פלור" השבתי.
"ואת…?" שאלה.
"ואני…?" ניסיתי להבין מה לעזעזל היא רוצה ממני.
"היא הקוסמת" אמר לוקאס.
"ה-קוסמת? בה' הידיעה?"התלהבה.
"יאפ" אמר בחיוך רחב.
"דייייייייי!!! אני לא מאמינהההה!!!! תמיד רציתי לפגוש אותך" צעקה בהתלהבות יתר.

אוקיי, הבנתי שאני משהו מיוחד שהוא לא אף אחד, שיש לי מעריצה שרופה, אבל אני לא יודעת איך להתנהל…מאיפה אני ממשיכה בדיוק?

"מר ד'! מר ד'!" צעק אחד מתלמידי בית הספר.
"מה קרה ארנולד?" שאל.
"אחד העוגים הגיע….העוגים בדרך לפה…" אמר בהתנשפות.
"אני יודע שזה זריז ואין לך מושג בנושא אבל עכשיו את איתנו פה כדי להילחם, האם זה מובן לך פלורנסיה?" אמר מר.ד'.

מה? אני? להילחם? בעוגים?


תגובות (2)

דומה מאוד להארי פוטר (כפי שציינת)
אני מתלבטת אם לא שווה לקטלג כפאנפיק… בכל מקרה, זה לא מדע בדיוני… אם כבר אז פנטזיה.
קוראים למה שעשית InfoDump וזה משהו שהרבה כותבים עושים… מספרים על כל העולם בבת אחת בתחילת הסיפור.
בדרך כלל מפזרים את תהליך הגילוי על פני מספר פרקים כשהגיבור מגלה לאט לאט את העולם.
בהצלחה :)

16/05/2017 15:24

תודה…

16/05/2017 17:30
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך