כליס ארבע: הייתה טעות. האביר על הסוס הלבן – מת.

"הייתה זו תמונה שמתגבשת רק בקץ הרושם, הייתה צריכה לחלוף מן העין כדי ללבוש צורה. סופי הייתה צריכה למות כדי לתפוס מה צורה היו לה לחייה. ועכשיו סופי מתה."
-המילים האחרונות של אליזבת, מאת ג'ון קונינג ויליאמס, עמ' 106, הוצאת הספרייה החדשה.

-כליס טהר. במציאות – את אפילו מרנינה.
ישוב על הספסל שבצד המסדרון, צמוד לקיר, חיכה לה גבר – גבר כזה כמו שבחיים לא ראתה, ובחלומות אפילו לא העזה. שיער בלונדיני מטופח גלש לו בפראות לכתפיים, וזוג עיניים תכולות, ישירות, וחליפה לבנה וביד פרח. אדום. וגופו – הממשות – כאילו הייתה שם צועקת: "מובן מאליו", וזה היה ברור כשמש שזה הוא והנהו.
-קריסה מתרחשת, הוא אמר. והלב שלה קרס. הוא חייך, ואפילו נראה קצת נבוך ככה. אבל מתחת לכל שכבות הבלבול, משהו אמר בה שזו לא בריה שתחוש נבוכה. אי פעם.
פתאום רצתה, יותר מכל דבר בעולם, להסתיר את חולצת הטריקו (הגדולה בשלוש מידות) ואת מכנסי הבד המוכתמים, ואת הרגליים היחפות הגולמיות שלה.
-הביטי, אמר. הוא הצביע אל החלון, שם עטלף התעופף אל מול הירח, מנסה להתקדם אל עץ הדקל, ואז מסתובב וחוזר על עקבותיו, ולפתע הופך כיוון ומנסה להגיע אל עץ הדקל, וחוזר חלילה.
-מחר בבוקר ניתן יהיה להגיד שאמש פרצה דלקה במרתפים של בניין הופמן, אמר. בדלקה, נספו שלושה: אדולף הינץ וברן ברנשטיין וכליס טהר. ניספו – בגלל ניסוי שהצליח.
-ניספו בגלל ניסוי? מה אתה יודע על זה בכלל? שאלה כליס.
-הכל. וכי מה ציפית, שאחכה לך כאן בלי לדעת מראש את כל העובדות?
-אתה חיכיתי לי? שאלה כליס. ואל נימת הקול גלשו פליאה וסומק.
-בוודאי. באתי להציל אותך.
-אני לא זקוקה להצלה, אמרה.
-ברור שלא. את תפתרי הכול לבד. אבל עלייך להבין משהו – בשבילי, המעבדה שם למטה היא קופסא שחורה. לעולם לא אוכל לדעת מה קורה שם, אוכל רק לראות מה יוצא מהדלת.
-מה הבעיה להיכנס ולראות? שאלה כליס.
-היגיון פשוט וישר מפיה של נערת הרחובות היחפה. נהדר תמיד לעת צרות. אבל לצערי, זה לא ייתכן. לא אוכל להיכנס לשם כי זו לא הקריסה שלי, זו הקריסה שלך.
כליס רצתה להטיח בפניו את הנעל שלא הייתה לה, אבל היא ידעה גם שהוא מדבר בשיא הרצינות, והיא נמצאת במצב שבו לא הייתה בעבר. מלכודת עכברים מתפרשת על פני מרחב וזמן. היא כבשה את יצר הלירוק-בפנים-ולקלל, ושאלה, אז מה אני עושה?
-את נכנסת חזרה למעבדה. בפנים, את תראי דברים מוזרים, ותצטרכי להיאבק ברצון עז לשכוח אותי, את כל מה שאמרתי לך, ואת כל מה שקרה מרגע שיצאת מהמעבדה בפעם הקודמת. אבל את לא תשכחי, אני בטוח. כדי לעזור לך להיזכר, קחי את זה.
הוא התקרב אליה, השליך את הפרח שבידו אל הרצפה, והוציא מטבע זהב מן הכיס.
-לכל מטבע יש שני צדדים, אך אין זה משנה, הוא אותו מטבע. גם אם יש לו ארבעה עשר צדדים.
-מה?!
צעדים מעיקול המסדרון קטעו את התדריך המוזר. גופים זריזים במדים, הפרצוף מוסתר – סוכנים פדרליים. הגבר המהודר הניח את המטבע בידה של כליס, סגר אותה עליו, ונשק לה בזווית האצבעות. אז התנתק ממקומו ודילג לכיוון החברים החדשים שלהם, גומע מרחק גדול יותר על כל צעד נוסף. הידיים והשיער משתרכים מאחורי גופו, מתקשים להדביק את המהירות ההולכת וגוברת, בעוד שההבעה השרמנטית מתחלפת בעיניים מצומצמות בריכוז, בארשת ממוקדת של רצח. בידו האחת, כליס לא הבינה איך לא הבחינה עד כה, אחז פגיון נוצץ.
באוויר עמד טעם של מתכת.
הסוכנים הפדרליים היו חמושים בחרבות "חצי", שסיפקו פשרת ביניים בין אורך ובין זריזות ויכולת תמרון. אך החרבות לא עזרו להם. הראשון פספס, נכשל להתאים את עצמו לשינוי הכיוון של הגבר המהודר. הכישלון הזה עלה לו בחייו. השני הספיק לפחות להנחית מכה ליעד הנכון, אך הגבר המהודר הדף אותה באבחת פיגיון, וכהמשכה של התנועה, בזרימה חיננית, מצא הפיגיון את החזה של הפדרלי, והגבר המהודר, בבעיטה, השליך אותו אל השטיח שכיסה את המרצפות.

הידעתם? הקיסר אטא-תונג השלישי אסר על השימוש בחומר נפץ איסור גורף ומוחלט. רק שני אקדחים ורובה אחד שרדו במשך השנים, שמורים בארכיון החדש של וויבל-יורנס. שמותיהם, בהתאמה, "פאוסטוס", "כלב לבן" ו"כוהל".

הלב של כליס דפק כמו מיטה של זונה, דווקא אחרי שנגמר האקט המהיר, והשתרר שקט מקפיא. משום מה, היא ציפתה מהגבר להגיד משפט מחץ שנון, ואז להחליק את השיער אחורה או משהו. במקום, הוא נשאר כמו פסל, כלוא בעווית של כמו-כאב, מעל הגופות. ובגלל שרצתה שיזוז, שיגיד משהו, אמרה, למטבע יש ארבע עשרה צדדים, נכון?
והקול שלה כמו החזיר אותו אל המציאות.
-ארבעה עשר, קרי, אינסוף.
עכשיו, כשחזר אליה, צועד כמו אדם שמתנער מאיזו תשישות ולובש עליצות, הוא חייך שוב.
-מה שאני אומר הוא, שאת כרגע נמצאת במבוך עם ארבעה עשר יציאות, וזו הזכות שלך, והחובה שלך, לבחור מאיזה שער את רוצה לצאת. אני לא אוכל לעזור לך, כי כמו שאמרתי, אני לא יכול להיכנס אל המעבדה, שהיא השורש של כל הקריסה הזו. אבל את תחזרי לשם. וכשתחזרי, את לא תשכחי את מה שאמרתי, ותדעי מה לעשות.
הוא אמר את זה ברוך, הוא אמר את זה בציווי.
צעדים מעיקול המסדרון חתכו את הרגע. גופים זריזים במדים, הפרצוף מוסתר – סוכנים פדרליים.
-המתים חזרו כדי לנקום, הוא לחש.
הוא דילג לעברם, מאיץ עם כל צעד. לכליס הוא נראה כמו רוקד, כמו סופר צעדים לקראת המפגש המתכתי. המבט המצומצם, הקר, שלבשו פניו בפעם הקודמת, היה עכשיו נגוע בעצב מוזר. הסוכן הראשון החטיא ונפל כמו מקודם, ויד הפיגיון של הגבר המהודר נשלחה מהר למעלה, להדוף את אבחת החרב של הסוכן השני.אך הפעם זה היה שונה. הגבר המהודר עשה את הכול טיפה מהר מדיי, טיפה מוקדם מדיי, כאילו מסתמך על הזיכרון ולא על החוש. בזמן שהניף את הפיגיון כדי לחסום, אבחת החרב של הסוכן השני עדיין לא נפלה עליו, והרגע הזה, השבריר המוקדם הזה, היה מספיק לו, לסוכן, כדי לשנות את כיוון המכה ולחתוך את הגבר ממרכז החזה עד לקצה הבטן. הגבר, משהבין שנפגע, ויתר על הניסיון להגן וכיוון ישר לצוואר של הסוכן, אך תנועה מוקדמת הסגירה את הניסיון הזה שלו, מה גם שהמכה הייתה איטית ומרושלת בגלל שרירי היציבה שנפצעו, והסוכן הספיק לחסום אותו עם היד החופשית, ולמרות שידו נחתכה, גרונו נשאר שלם. כעת הסוכן העיף את הגבר אחורה בבעיטה, ולפני שהגבר הספיק להתייצב, נחת עליו הסוכן במלוא כובד החרב ושם סוף לפרשה.
כליס פקדה על רגליה לרוץ. כמה מהר שרצה, נדמה שהקירות לא זזו בכלל. לעולם לא תגיעי רחוק ללא נעליים, שמעה את הסוכן צועק. היכנעי עכשיו, ותזכי לראות את הבוקר. ברגעים הראשונים הסוכן לא רץ, אך כעת הדביק את צעדיה בקצב מדאיג. אחרי הכול, שמעה אותו קורא, למרות שראית את הפושע, עדיין לא ביצעת כל פשע. נכון? את רק ילדה מבולבלת.
דלת המעבדה הייתה לפניה. היא הדפה אותה, נכנסה וטרקה. לפני שנסגרה הדלת, עוד שמעה את הסוכן צועק: האביר שלך מת!
שקט.

הידעתם?
בשוק של קסטריי נוהג לשבת איש עם גלימה ובנדנה, זקן תיש ומשקפיים, והוא נראה כמו חנון שהתחפש לשודד דרכים בשביל פסטיבל פנטזיה. האנשים קוראים לו האיש של העובדות. הוא יושב וצועק, כמו מנטרה של אלטיזכן: חכמה בגרוש, בדיחה בשניים.
לפרק הבא