כל העולם בחללית אחת (משחק כתיבה)

קראתי במקרה את הרעיון לכתוב סיפור בנושא משותף, באמת מעניין למרות שאף פעם לא התחברתי לנושא חייזרים או ספינות חלל אבל בהחלט מאתגר. מקווה שתהינו אני מזהירה אין לי שום מידע וחוקים על יצורים חייזרים וגם לא אחקור (לא התחום שלי מה שכן מאוד אוהבת פנטזיה) אז מתנצלת מראש.

נשימות כבדות נשמעו בחשיכה הרגשתי כאב חד עובר בגלים בכל חלקי גופי הכול היה חשוך לא יכולתי לדעת היכן מיקומי רעשים חזקים נשמעו ברקע רעשים שפרשתי כהפגזות ויריות לא ידעתי מה קורה, בלגן רב התרחש בראשי הרגשתי את חום גופי עולה, פעימות לבי הואצו ונסתי להוריד את קצב נשמתי ולפתע שמעתי מכל הרעשי הפיצוץ החזקים צעדים תחושת פחד הציפה אותי, שיתקה אותי, רעש הצעדים פוסקו הרגשתי נוכחות של דמות נצבת מולי עצמתי את עיני הפחד שיתק אותי לא יכולתי להניע אף איבר.
"תורן" שמעתי את שמי ומיד אחריו חבטה על ראשי התרוממתי בצרחה שגרמה לשער חברי כיתתי לסובב את ראשם לכיווני ולאחר שקט של כמה שניות כל הכיתה צחקה, המורה עמד מולי מביט בי בפנים נזופות "השיעור כל כך משעמם או שאתה לא מצליח לעקוב" אמר המורה בציניות מעצבנת. בדרך כלל אני שונא את המורה אבל היום השנאה הפכה להודיה. "סליחה" מלמלתי מזרז את המבוכה לסיומה. התיישבתי חזרה בכיסא מתעלם מצחוקם ברקע תוהה לגבי החלום שהרגיש מציאותי ביותר צמרמרות עברה בגופי.
נשמע צלצול לסיום השיעור מיד רצתי לבית הישיבה לרחוץ את פני, מילאתי את שני ידי במים קרים והשפרצתי אותם על פני מביט במראה שדמותי, נער בן 16 שער קצר חום ועיניים חומות בהירות גופי היה ממוצע וגובה 1.67 די נורמלי. נאנחתי "סיוט אהה" אמרתי לעצמי נרגע מעט, ניגבתי את ידי בניר שהיה תלוי בקיר ויצאתי לכיוון הפרוזדור שמיד יד הייתה מונחת על כתפי "תורן, תורן" אמר מרקוס בקול חיבה מזויף
"איך הצלחתה להצחיק אותנו בכיתה, ספר לו" אמר שהוא מצביע לכיוון חברו רפאל, רפאל היה גבר גבוה שרירי ופניו תמיד הלבישו הבעה מטומטמת, תחום עינינו היחיד הוא לטפח את השרירים העצומים שלו שהוסיפו למראהו המאיים אף בעל שפיות לא היה מתעסק איתו, די היה ברור למה הוא מסתובב עם מרקוס, מרקוס הוא רזה להפליא היה לו פירסינג בכל מקום אפשרי בגוף שערו צבוע לאדום איך אדם כמוהו שזועק צרות ושבירת חוקים עדיין נמצא בבית הספר כנראה גם המורים מפחדים מימנו או שהתייאשו, אבא שלו היה בעל חברה גדולה אני די בטוח ששוחד מעורב פה, אם מסתכלים על זה רפאל יכול למחוץ אותו בשנייה להפסיק את ההוראות שהוא שולח לו במשך היום אבל מרקוס, הוא מטורף, שאני אומר מטורף הכוונה בראש- לא בריא בשכלו הוא לא צפוי כלל, בהחלט לא משהו שהיתי רוצה קשר אליו, אבל מה שאתה רוצה ומה שבמציאות שני דברים שונים.
"אנחנו יושבים בשיעור המורה בלה בלה בלה ובום!!!! אהההה!! משום מקום" אמר רפאל בעילגות וצחק בקולו המחוספס.
"אידיוט" מלמלתי
"חחחח" צחק מרקוס. לאחר שנרגע הוא הושיט את ידיו אלי, הבטתי בידו והכנסתי את ידי לכיס והוצאתי משם 20 סנטים ללא ויכוח ומרקוס טפח בחזי ונעלם בפרוזדור שצחוקו עוד נישמע.
אז הייתם נוכחים לקטע מאוד מביך כפי שהבנתם אני לא הילד הפופולארי במיוחד אני מאפיין את עצמי כילד רקע, כזה שתמיד נמצא ברקע; לא בולט, מעט חברים ושום תכונה מיוחדת גם כזה שהבנות מתעלמות מימנו- פתטי.
הסתיים לו עוד יום לימודים משעמם כרגיל בחזרתי הביתה עברתי באזור המסחרי אהבתי את האזור זה הוסיף קצת עניין לחיי הרוטנים היה שם חנות רבות ומעניינות, שלטי חוץ אלקטרונים רבים שהראו מצג של החללית 'אקסודוס' שנמצאת בתהליך בניה איזה אישה שמסבירה מה הולך להיות בחללית "…בעלת ארבע קומות ויכולה להכיל כ10 מיליון איש" הפרומו חזר על עצמו שוב ושוב שכבר לו ייחסתי לזה חשיבות למרות שתמיד תהיתי לעצמי עוד שהחללית הייתה רק בגדר רעיון לפני עשר שנים מדוע לבנות חללית שאנחנו יכולים להישאר על האדמה מיד נגמרה התהייה שרוס מלינטון הציג את עצמו כבעל החללית הוא ידוע כעשיר כקורח אז כנראה שבאמת לעשרים האלה אין על מה לבזבז את הכסף, שטויות אמרתי מסכם את הנושא.
הכנסתי את ידי לכיסים האטתי את קצב הלכתי ונהניתי מאווירה ולפתע יכולתי לראות מרחוק קבוצת ילדים מיד זיהיתי את המדים של בית הספר הם למדו איתי באותה כיתה, הם קרבו אלי השפלתי את מבטי מנסה להשתלב בין האנשים העוברים והשבים מעלים את נוכחתי, חיי הפתטיים הפכו אותי למומחה. שמעתי אותם מקשקשים וצוחקים בקול רם בטח יוצאים לבלות איפשהו חשבתי כשהם עברו הרמתי את ראשי ומול עייני עברו סורה ורלי, איזה ביש מזל דווקא סורה היא הבת שמצא חן בעיני בכיתה היא ביישנית, חכמה, טובת לב ומאוד יפה בעייני. מבטנו הצטלבו ומתוך דחף הרמתי את ידי ונופפתי לה לשלום היא הסמיקה, רלי מיד משכה את ידה והגבירה את קצב הליכתה וכשעברה מולי "פתטי" אמרה רלי. גיחכתי לעצמי הסתובבתי מביט בגבם ולאחר כמה שניות הסתובבה סורה ונופפה בידה בחשאי מסתירה אותה מרלי הרודנית ומיד הם נבלעו בהמונים. חייכתי לעצמי המשכתי הלאה שלפתע החל להחשיך היה זה מוזר הרי יש עוד זמן עד שהשמש תשקע הבטתי כלפי מעלה יחד עם מספר רב של אנשים ולמעלה היה מעין משהו ענקי דמוי פירמידה נחת בעדינות מפליאה על הקרקע האנשים באזור הספיקו לרוץ ולהתרחק מהמקום. שנחתה הפירמידה העצומה כמה סקרנים התקרבו אליה השאר רצו משם, ופתאום עשן לבן החל לצאת מפירמידה מה שהפך את העניין ליותר מוזר רעידת אדמה מסיבית בה בעקבות רעש של צרחות נשמע בכול עבר, כול גופי רעד סדקים גדולים פערו את האדמה החלתי לרוץ ולקפוץ ממקום למקום אחר קרקע יציבה יותר לאחר מספר שניות פסקה רעידת האדמה, הבטתי סביבי לראות אם משהו צריך עזרה יכולתי לראות כמה אנשים שנפלו לתוך הבורות שנפערו ופתאום רעש חזק ומצמרר נשמע חסמתי את אוזני הרגשתי את ראשי עומד להתפוצץ אני לא זוכר מה קרה מאז ואבל שהתעוררתי כל גופי כאב , כאב הראש גבר יכולתי עדיין להרגיש את הצלצול הצורם בראשי.
הרמתי את הלוח תמכת שהיה מונח עלי והתרוממתי הרגשתי כאב חד בצלעות כנראה ממכה בגדי היו קרועים ומכוסים בדם הייתי בתוך בור שנוצר מרעידת האדמה קצפתי ויצאתי בשנייה מהבור עייני ראו, גופי רעד וראשי לא עכל לנגד עייני עיר חורבות כל מה שהיה נרחב בשנייה היה עשן וריח של שרפה בכל מקום צרחות של אנשים נשמעו דם וחלקי אברים היו מפוזרים בכל מקום נחתי על ברכי פי פעור דמעות החלו לזלוג מעייני- ייאוש זה הרגש היחיד שיכלתי לתאר.
"הצילו, הצילו" שמעתי קול מוכר מבין הצרחות . "סורה" לחשתי לעצמי. "סורה?" קראתי הפעם בקול רם יותר בעודי קם מנגב את דמעותיי. "סורה!!? סורה!!? איפה את? צעקתי. בחנתי את סבבתי ולבסוף ראיתי אותה, ראשה צץ מבין ההריסות היא הייתה מכוסה בדם מיד רצתי לעברה. "סורה" קראתי שמח שהיא בחיים "תורן" היא חייכה אלי בקושי "איזה הקלה שאתה בחיים" היא אמרה נאנחת והחלה לבכות. "רגע" אמרתי ומיד בחנתי את האזור למצוא דרך איך להוציא אותה משם היא הייתה במעין בור שנחסם ממכונת שתיה וכמה מוטי ברזל, "תורן תזדרז בבקשה אמרה בעודה בוכה רולי גם פה והיא מדממת חייב לטפל בה מהר אחרת היא…"
"סורה" קטעתי אותה "אני אמצא דרך ונוציא את שתכם ביחד, נטפל ברולי ונצחק על זה ביחד" אמרתי מרגיע אותה ואולי גם אותי.
פינתי בקלות את מטי הברזל הבעיה הייתה המוכנת שתיה, גל של עשן כיסה אותי וגרם לי להשתנק אני חייב למהר חשבתי לעצמי קורע את החולצה ושם אותה על פי מונע מעשן לחדור לראותי החלתי לדחוף אותה בכל הכוח, רק קצת חשבתי לעצמי מספיק בשביל להוציא אותם משם התחננתי אך המוכנה עמדה במקום. ניסיתי להניח מוט ברזל מתחתיה ולהשעין את משקל גופי עליו אבל שוב ללא הועיל הייתי קל משקל לפתע הרגשתי איך המוט מתחיל לרדת כלפי מטה והמכונה זזה מעט הסתובבתי ונכחתי לגלות את רפאל זה הייתה הפעם הראשונה ששמחתי לראות את הפרצוף המגוחך שלו, הנהנו אחד לשני ובניסיון השני המכונה זזה ומיד רצתי להוציא את סורה שהייתה מבוהלת היא חיבקה אותי מיד ואחר הצביעה לכיוון הבור ירדתי מבלי להסס, ראיתי את רלי שוכבת שם מתבוססת בדם באזור הרגל שחובש על ידי אותו בד שמלה שלבשה סורה. הרמתי אותה היא הייתה מעולפת הרמתי אותה לפתח הבור הכי גבוה שיכולתי ומשם משך אותה רפאל וקפצתי החוצה.
סורה הביטה המומה כלפי עיר החורבות היא נפלה על הרצפה וחלה לבכות בקולי קולות רפאל ואני הבטנו אחד בשני לא אומרים דבר מנסים להיות חזקים בשבילם. לבסוף התכופפתי כלפיה והנחתי את ידי על כתפיה מנסה להרגיע אותה עדין לא אומר מילה.
"תורן" רפאל אמר הבטתי בו והוא סימן לי להסתכל לכיוון צפון עקבתי אחר מבטו וראיתי שיירה של אנשים חלשים, פצועים וכבויים הולכים לכיוון מסוים, הלכתי לכיוון אותם אנשים לשאול את פשר הדבר עצרתי את אחד הגברים שסחף את רגלו בקושי. "לאן כולם הולכים?" שאלתי
"הם מצילים אותנו" אמר. ריח דם שגרם לי לבחילה נידף מימנו.
הבטתי לתחילת השיירה ונראו שם חיילים שניסו לעשות סדר באנשים המבוהלים.
סימנתי לחברי לבוא והלכנו לכיוון החיילים מולי ניצב חייל שלבד מדים ירוקים ורובה בידו הוא הביט על השיירה ומדי פעם צעק בכדי לזרזם.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותו.
"לאקסודוס" אמר "ילד אתה בסדר?" שאל החייל ואחר הלך להרגיע התפרצות של שני אנשים שהחלו להכות אחד את השני.
מאז הלכנו אני חושב שעות כך לפחות הרגשתי החיילים ספקו מים ועזרה ראשונה מבניהם לרולי שהכרתה חזרה אך היא הייתה צולעת עקב פציעתה ברגל , היא נעשנה על רפאל כל הדרך לא אמרה דבר עד שהגענו לאקסודוס שם נעמדה חללית ענקית שבפתח נצבו מספר רב של חיילים ומאחוריים מסך ענק שמראה את רוס מילטון מברך אותנו בכניסה לחללית.
אז כבר הרשתי לעצמי לבכות והדאגות להורי עלו, מספר שניות לאחר מכן סורה ואפילו רפאל הצטרפו אלי.