לילות

" הילד ההוא..מהחלומות שלי..אני זוכרת שנהגנו ללכת לטייל בלילות ביחד..אני זוכרת איך הוא דיבר אלי, ואת נימת קולו העדין,הכל כל כך זכור לי, אבל עכשיו הכל הולך להגמר..אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות בקשר לזה, הרבה שנים הבטחתי לעצמי לא להתאהב בו אבל זה לא היה בשליטתי…
הוא לא היה כמו שאר הבנים בכיתה שלי,הוא היה מסוכן.

למרות העובדה שאני יודעת…אני יודעת שאני יכולה להפגע אם אני יהיה בסביבתו אבל לא יכולתי לזוז מימנו,זה כיאילו שיש ביניינו חוט שלא מאפשר לנו להתרחק אחד מהשני.. כאב לי כשהוא אמר שהוא צריך ללכת בגלל שיש ירח מלא בחוץ והוא לא רוצה לפגוע בי בזמן השינוי…ועכשיו..הוא עדיין פה,אנחנו מטיילים באותו מקום שבוא נהגנו להסתובב ביחד ולגלות את הסודות שלנו אחד לשני..הלונה פארק הנטוש…
פחדתי.פחדתי מהנוכחות שלו..

"כל כך נעים בחוץ…נכון ריין?..ריין…הלו? הכל בסדר? את נראת חיוורת.." קולו העדין פרץ אם מחשבותיי..
"אה? מה? אה…לא.. אני בסדר…אני סתם חושבת.." עניתי לו,היה ברור שהוא ממש לא קנה את זה..
הוא נעצר,וכך גם אני. הסתובבתי והסתכלי ישר לעינייו האדומות מבעד לשערו השחור והבנתי שהוא לא ימשיך לפני שהוא ידע מה מטריד אותי כל כך..

"אני בסדר שאיו,באמת הכל בסדר…אני פשוט…יואו עזוב לא משנה,בוא פשוט נמשיך ללכת אוקי? קר לי.."
כמובן שגם את זה הוא לא קנה..גאד אני גרועה כל כך בלשקר.. ניסיתי שלא להביט בעינייו, וזאת הייתה טעות שעשיתי..שוב. הוא תפס את ידי ומשך אותי אליו.." הממ…" אחרי רגע של שתיקה התחלתי להרגיש לא בנוח..
רציתי להגיד משהו אבל אז הוא בידיוק התחיל לדבר…"ריין…" שוב הבטתי בעינייו ועניתי.."כן…."
"מה-קרה." הוא שאל בטון רציני.. עדיף היה לענות לו. אספתי את כל האומץ כדי להגיד לו את מה שרציתי להגיד לו הרבה זמן…התחלתי לבכות, זה לא היה בשליטתי, פשוט אמרתי את זה…"שאיו..אני עוזבת…אני לא יכולה יותר"…. ניסיתי לברוח ולהשאיר אותו לבד מאחור, אבל הוא היה מהיר יותר מימני..הוא תפס אותי ולא נתן לי להתרחק מימנו אפילו סנטימטר,בסוף מצאתי את עצמי מחוצה לקיר ואת שניי ידיו על כתפיי מונעות מימני לזוז..
"מה?! ריין על מה את מדברת? את לא יכולה פשוט לעזוב? למה? ולאן? אני לא מבין…ריין, סופסוף אנחנו ביחד! מאז המלחמה והיום שבוא מצאת אותי גוסס את לא עזבת אותי מאז! למה דווקא עכשיו?.."
הייתי בשוק, בחיים לא ראיתי את אותו מופתע..כי רב הזמן הוא לא מראה את הרגשות שלו..כמו שאמרתי, הוא מסוכן. הוא לא מפחד להרוג,אין לו רגשות..אבל כלפיי היו לו..זה סיפור ארוך שלא כדיי לספר..פשוט..הייתי המומה..
"שאיו…אני…שאיו..אנחנו בחיים לא נוכל להיות ביחד..אתה..אתה שד-זאב…ואני בת אדם..זה פשוט לא נכון..
אני יודעת שאני זורקת את כל מה שהיה בייננו לפח אבל אני לא יכולה יותר..אמרתי את זה באיטיות כדי שלא יצאו לי פדיחות בזמן שאני בוכה כמו איזה קוקורו'ץ..
"אם זה מה שאת חושבת.." הוא עזב אותי ולא אמר כלום…הוא לא הסתכל עליי בכלל.. הוא פינה לי את הדרך לצאת החוצה מהלונה פארק הנטוש..הרגשתי איום, אני הורסת את כל הדבר הנפלא שהיה לי לאבדון רק בגלל שאני פחדנית מגעילה שמפחדת להפגע מימשהו שהיא אוהבת…בושה…בושה ענקית אכזה בי, הייתי כל כך מבויישת וככה אני צריכה לעשות את זה..יכולתי פשוט לכתוב לו את זה…אני כזאת סתומה..
היה ליילה, והאזור היה חשוך…מהפגישה הקטנה שהייתה לנו, שהתפתחה לקטע שבוא אני עומדת להפרד, לא יצאה טוב.. היינו כבר ביציאה מהשער..אבל משהו עצר אותי, הוא שוב תפס אותי ואמר..
"לפני שאת הולכת-" הוא חיבק אותי במהירות ואז הרגשתי את שפתיו נצמדות לשלי,זאת הייתה נשיקת פרידה, אבל באותו רגע, לא היה לי אכפת אם הוא מסוכן או לא, אם הוא יכול לפגוע בי ובאנשים הקרובים לי, לא היה לי אכפת בכלל…
נשארנו שם עוד כמה דקות…וכמו ילדה מפגרת נכנעתי.
"לא משנה מה אתה,לא משנה מי אתה, אתה יכול ליהיות ערפד, זאב או אפילו טרול, אני יאהב אותך כמו שאני.." זה. היה. היום.הכי.טוב.בחיים שלי.
ואז שמעתי את זה. שמעתי, והרגשתי את המים הקרים על הפרצוף שלי. והכל. נ-ה-ר-ס-!
אוי לא…מכירים את ההרגשה שבא אתם חולמיים משהו שהוא כל כך אמיתי, כל כך מוחשי שאתה 100 אחוז בטוח שאתה ממש שם!…….אז זהו שלא. מצאתי את עצמי במכונית אמבולנס, כולי רטובה ולא הבנתי במה… הא…דם… ואז שמעתי את אחד הרופאים אומר :" תחזיקו אותה, ותעצו את הדימום בצוואר שלה לפני שהיא תגסוס לנו פה!!" ואז…..פלאשבק…-"אתה יכול להיות ערפד, זאב או אפילו טרו לא אכפת לי."
אוי ש–….לא…..לאאאאאאאאא…שאיו חתיכת ממז-!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סוף.

והינה מסר בנות. בחיים אבל בחיים אל תתאהבו בזאב, ערפד או טרול, או דרקון או כל דבר שאפשר למצוא באנימה זולה. כי בסוף הם יגמרו אם הניבים שלהם אצלך בצוואר ואת תגמרי בית חולים, אם פסיכיאתר בצד.
וואף.