מחתרת 2118 -פרק א'-

ישבתי בראש השולחן של חדר הישיבות, בעוד שכל הארגון מביט בי, כאילו שאני אמור לדעת מה לעשות.
"מה התכנית?" שאל טסלה. טסלה היה האיש היחיד שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. אפשר לקרוא לי פרנואיד- אבל זה לא אכפת לי. לאף אחד לא אכפת.
"אני, אני לא יודע. הרעיון להתנקש במנהיג נשמע חסר היגיון- אך אני חושב שבמלחמה הזו ההיגיון לא יעזור לנו לנצח." אמרתי.
"אבל אתה גאון!" עודד אותי ג'ייד.
"אוקיי."
"אני אנסה." אמרתי וקמתי מכיסאי. הוא היה מרופד בעור והיה נוח להפליא.
"בואו נתחיל לפסול תכניות." הוספתי. תמיד אהבתי את דרך השלילה. לפסול את כל האפשרויות עד שמוצאים את האפשרות הנכונה.
"תכנית ראשונה: מתקפה חזיתית." אמרתי והצבעתי בעזרת מטה פלסטיק צבוע בשחור אל עבר הקיר שעליו הוקרנה התכנית.
"כל הכוחות ינסו לפרוץ את ההגנה בכדי להגיע אל הבונקר, וכך יתנקשו במושל." המצגת המחישה את הרעיון.
"השפוטים שלו יסגרו עלינו ואנחנו מחוסלים." אמרתי.
"תכנית שנייה: שימוש בצל-" נקטעתי.
"אנחנו בחיים לא נצליח למצוא פתרון ככה." אמר איגל. למען האמת הוא צדק, אבל הייתי נואש מדי. לפתע מישהו דפק בדלת. סימנתי לכולם לשתוק. התקדמתי לעבר הדלת בצעדים אטיים ושקטים, ואז לחצתי על כפתור קטן שהוסתר מאחורי המזוזה. קובייה מהקיר נפתחה וחשפה סליק. הוצאתי אקדח מן הסליק וכיוונתי אותו לעבר הדלת.
"מי שם?" שאלתי.
"סטורם, אתה חתיכת פרנואיד." אמר זה שנמצא בצידה השני של הדלת. הנמכתי את האקדח ופתחתי את הדלת. שליח מטעם המסייעים נכנס. הכנסתי את האקדח לסליק וסגרתי אותו.
"יש לכם שבועיים לכל היותר כדי לבצע את מה שתכננתם. לאחר המועד הממלכות המאוחדות יפסיקו לסייע לכם." אמר השליח. קולו היה מלווה במבטא בריטי מובהק.
"אנחנו בחיים לא נספיק! אנחנו זקוקים לחודש לכל הפחות!" התרעם גרים.
"זו ההחלטה. אי אפשר לשנות אותה. בכל מקרה, בחוץ מחכה לכם ארגז עם תחמושת." הוסיף. גם אני כעסתי עליו.
"אבל-" ניסה וולף לפלוט, אך עצרתי אותו במהירות.
"הישיבה ננעלה!" הכרזתי. שתיקה לא נעימה השתררה כמה דקות.
"גרים, תוכל לעזור לי עם הארגז?" שאלתי.
"טוב." השיב. הוא צעד אחריי אל היציאה. הרמנו את הארגז (הוא היה די כבד), ובמהירות הכנסנו אותו למעלית. הורדנו אותו למחסן וזרקנו אותו שם. עלינו בחזרה לחדר הישיבות.
"אמרתי שהישיבה ננעלה! צאו מכאן." הוריתי.
"גרים, אתה תישאר כאן לרגע." אחזתי בכתפו של גרים.
"אתה תהיה זה שיהרוג את אוסקר. אתה תהרוג את הדיקטטור." אמרתי.
"לא! אני לא יכול לעשות את זה, אני לא מוכן!" אמר.
"האחריות על כתפיך. עכשיו לך לישון, מחר מחכה לנו יום ארוך." שלחתי אותו לישון. חדר הישיבות נותר שקט, ריק, דומם ועגום. התיישבתי על כיסא העור שלי ואחזתי את ראשי בידיי. באותו לילה לא נרדמתי.