מלאכים מהאפוקליפסה – פרולוג

הוא הביט בעיניים מזוגגות בחדר בו ישב על כיסא, ידיו ורגליו בולות בחבלים, פיו חסום בגסות בנייר דבק. הוא תמיד ידע שגאוותו תפיל אותו. הוא תמיד ידע שגם אם הניסוי יצליח, תמיד יהיו כאלו שיתנגדו לרעיון. אבל הוא לא שיער שהמאסטרו בכבודו ובעצמו יופיע פתאום במעבדה שלו – יותר גרוע, הוא היה כמעט מאוכזב. מאוכזב בעצמו, שלא הצליח לשמור על ההמצאה שלו. הדבר שיקר לו יותר מכל. אחרי שאשתו ובנו הלכו לעולמם, לא היה דבר שחשב לו יותר מאשר הניסוי שלו.
המעבדה היתה עגולה וגדולה, עם תקרה גבוהה ובה צוהר יחיד שהשקיף אל השמיים. הוא לא יכל להסתכן בהצבת חלונות בקירות – זה יהיה מעשה טיפשי. הרי המעבדה עצמה ניצבה בתוך עיר הומה. ועדיין, היה בו רצון שקצת אור שמש יכנס אל המעבדה ויאיר אותה מבחוץ בזמן עבודתו. גם זה היה רעיון טיפשי. מסביבו, ניצבו במעגל שמונה המיכליות, ובתוך כל אחת מהן גוף, מחובר לאינספור צינורות. הגופים היו מוקפים בחומר נוזלי וזוהר, האורימניום המשמר, שעליו עבד כמעט שנה שלמה. על הגופים כבר לא ידע כמה שנים עבד. הוא הפסיק לספור. רק חבל שעכשיו הכל ילך לטמיון.
על כל מיכלית ניצבו לפחות שלושה שומרים, עם מעילים ארוכים ושחורים, משקפי שמש עבים והבעות לגלגניות. כל אחד מהם אחז אקדח בידו. הוא ידע שאם יינסה להיאבק, הם לא יהססו ללחוץ על ההדק. אבל זה לא שינה ממילא כלום. גם ככה הוא עמד למות, לא משנה כיצד ייאבק. מאחורי מחסום הפה, חיוך מריר עלה על פניו. מולו, במרחק עשרה מטרים ניצב המחשב הגדול, שהכיל את כל המידע על הניסוי ועל הגופים ועל הזמנים. עליו, בליווי עשרה שומרים חמושים, עמד המאסטרו בכבודו ובעצמו, עם וורד בדש מעילו הלבן ומסיכה על פניו. היא הייתה לבנה, קרה ונטולת הבעה. הדבר צימרר אותו. גם הוא אחז בידו אקדח. אבל זה יהיה האקדח היחיד שיירה מבין כולם.
"גליקוס כרון," אמר המאסטרו בקול מלגלג. דווקא קולו לא היה מצמרר באופן יוצא דופן. הוא היה יחסית נעים. "כמה נחמד לפגוש שוב את ידידי הותיק." בגליקוס עבר חשק עז לענות, אך יידע שאם ידבר כל מה שישמע מבעד למחסום הפה יהיה "מממ מממ". הוא לא יכל לראות זאת בבירור, אך ניחש שהמאסטרו חייך. "חבל שאתה בחרת לבזבז את כל שנותיך ככה. תראה איפה אני, ואיפה אתה. עובד על ניסוי בחור קטן שאור השמש אפילו לא מגיע אליו. ואיפה אני? מנהל את הארגון החזק ביותר בכל העולם," גיחוך עדין נשמע מבעד למסכה.
מעבר לנייר הדבק שכיסה את פיו, גליקוס נשך את שפתו. הניסוי המטופש הזה שעבד עליו כל השנים, שהם מנסים להעמיד פנים כי הם כל כך מזלזלים בן, היה למען האמת גדול יותר מכל ניסוי שכל רדם אחר ערך בחיו. לדבר הייתה משמעות רבה יותר אפילו משיגור החללית הראשונה אל מחוץ לכדור הארץ. הייתה לו מטרה, מטרה גדולה. לא סתם עבד כך כל הזמן. הוא ידע שזה חסר תקווה, שזה בלתי אפשרי. אבל הוא עדיין רצה לתת לעולם תקווה. הוא רצה לצעוק את זה בקול, לצרוח, לגרום להם להבין. אבל הוא שתק. כי הרי לשתיקה יש כוח חזק יותר מאשר לדיבורים, לא כך?
"הו, לא," אמר המאסטרו כאילו קרא את מחשבותיו של גליקוס. או שבאמת כך עשה? הוא לא ידע אילו יכולולת יש לו. "אני לא אמרתי כלום על הניסוי. אני לא חושב שהוא מטופש. כלל וכלל לא." גליקוס לא הופתע. הוא ידע שהמאסטרו ועבדיו הנאמנים לא הופיעו במעבדתו סתם כך על מנת להביע זלזול בניסוי. אבל זה לא היה דבר טוב – להיפך, רק גרוע יותר. הוא הבין זאת. המאסטרו יירצה לנצל את הניסוי לטובתו, למטרותיו השטניות. "בדיוק, כרון. בדיוק. באתי דווקא להביע את הערכתי. להגיד לך תודה. תודה על זה שעזרת לי ולארגון הקטן שלי במסע החיפושים הקטן שלנו."
מסע חיפושים, הא? חשב לעצמו. אבל לא, לא היה די זמן כדי להרהר בכך במרירות. מאחורי המסכה הלבנה נטולת הרגש, הבין גליקוס כי המאסטרו רוצה לדבר שוב, להפנות את זרקורי הבמה כלפיו. "אתה יודע, המאמצים שלך לשרוד הם עלובים. האמרגדון יבוא בכל מקרה. אי אפשר לעצור את זה או למנוע את זה. האנושות היא דבר שברירי, שהיה מיועד להתפרק כבר אחרי שנוצר." הוא אמר את זה בזלזול, כמובן. כאילו הוא לא אחד מאותם בני אנוש שבריריים. ואולי כך היה. "אבל, לא כולם נועדו למוות בטוח." גליקוס שוטט בעיניו מסביב לחדר והיה בטוח שנראה כמו ארנבת או ציפור מבוהלות, מנסות למצוא דרך מילוט. לא הייתה דרך מילוט, כמובן. אבל דבריו של המאסטרו העלו בו כזו אי נוחות, עד כדי כך שהוא חש מעין צורך להיאבק. "אתה מבין? האנושות היא כמו החיים בג'ונגלים. לא החזק שורד, לא החכם שורד. אלא זה שיש לו את הכלים המתאימים לשרוד. ואני… אחד מהזן השלישי."
הוא מעולם לא הבין מדוע הנבלים, בסיפורים ובסרטים, תמיד צריכים להיות כה מלודרמטים ולהעמיק בדיבור על מעשיהם הרעים. כנראה עניין של אגו, דבר שגם הוא איבד בדרך. אחרי שמצא את אישתו ובנו האהובים שרועים מדממים על רצפת המטבח, אחרי שהביט בהם בעיניים בוהקות מדמעות ובחלחלה מוחלטות, כבר בשלב הזה ידע שאין לו מה לאבד והקדיש את כול כולו לחיים בחושך. הוא נאנח בדממה, פולט אוויר על ניר הדבק שחסם את פיו וסנטרו מלא הזיפים. "הניסוי הקטן שלך, שמונת התוצרים שלך יהיו לי כלים. ואנחנו נשרוד את האמרגדון. כמו ששרדנו אותו אז, בימים ההם. רק שהפעם, אתה לא תהיה איתנו. אתה תהיה רחוק רחוק, במקום אחר."
עיניו, הכחולות כשמיים, הושפלו על הרצפה. האם זה כזה נורא, אחרי הכל, למות? לא להיות יותר? אולי זה יהיה מה שיציל אותו. לא עוד סבל, לא עוד כאב. בלי צער וחרטות. האם גן עדן מחכה לו? או שמא זה הגיהנום? הרי הוא חטא לא פעם, למרות שסטה מדרך זו עוד לפני הרבה שנים, ונתן לידידו המאסטרו להמשיך בה. חה, אילו שטויות. הוא בכלל לא האמין בדברים הללו. אבל כמו שתמיד עשה, כשעבד בחדר הריק וחישב וחיבר צינורות והרכיב מכונות, הוא לא יכל לעצור בעד עצמו מלחשוב מחשבות אנוכיות על העתיד שמצפה לו, ולעולם. אבל זהו. אין עתיד. הכל אבוד.
ואז, לפתע, הוא הבין. אור נשפך על מחשבותיו האפלות. הוא זכר במה שעשה פעם, בהקלטות שיצר, בדברים שאמר. בהמצאה הגאונית שעליה עבד במקביל לניסוי. הוא זכר איך לילות שלמים ישב ודיבר אל המכשיר. הוא לא ימות. לפחות לא לגמרי. חלק ממנו יישאר, ואולי יגיע אליהם. אולי יש עוד תקווה. אולי אפשר לעכב את האמרגדון. אם הגופים יקבלו את המידע הנכון… אבל הוא לא היה יכול להראות שום סימן של אושר על פניו, מחשש שהם יבחינו ויבינו כי הוא מצא פיתרון. הוא הרכין את ראשו מטה וגופו התרפה כנגד החבלים שחזו בו. הוא חש חום עדין של דם על פרקי ידיו הכבולים. "לא נאבק? איבדת תקווה? טוב מאוד," גיחך המאסטרו בשלווה.
"מאסטרו," שמע גליקוס את גמגומו המבוהל של אחד השומרים שניצב מימין לאחת המיכליות, עם שיער כהה ארוך שכיסה את פרצופו. "למה שלא נגמור איתו וזהו? אני יוכול-" הוא לא ראה דבר אך שמע רשרוש של שליפת אקדח מכיוון השומר. "לא, באריוס," פסק המאסטרו בהנפת יד מכוסה כפפה לבנה, מה שגרם לראשו של גליקוס המופתע להזדקף במקומו. "אני אעשה את זה. לא עכשיו. תשמור על המיכלית, למקרה שעכבר המעבדה הקטן שלנו הטמין מלכודת." גליקוס רצה לצחוק על הזהירות המיותרת. הוא לא טמן שום מלכודות בשום סביבה. רק הגנות פשוטות. שום דבר מעבר לכך. והיתה גם ההמצאה האחרת.
"אז, לפני שנאמר שלום לידידינו היקר כרון…" המאסטרו עשה הפסקה דרמטית באמצע המשפט, ולאחר נשימה קצרה אחת המשיך, "הייתי רוצה לדעת… אולי בפי הגאון שלנו, יש מילים אחרונות…?" צחק חלוש, מלגלג, בקע מעשרות כיוונים שונים. השומרים המשועשעים מסיבה לא ברורה התקרבו כמה צעדים אל גליקוס חסר האונים, הכבול אל הכיסא הפשוט. לפני שיכל להתנגד, הוא חש כאב חד, כאילו הוא שולף פלסטר מפצע מגליד, כאשר השומר שחור השיער, באריוס קיךף את נייר הדבק מפיו. הוא הרגיש בתוכו טעם חמים ומלוח של דם. "קדימה, דבר," דחק בו המאסטרו, שכעת ניצב מעליו, מרחק של עשרה סנטימטרים בקושי עומד ביניהם. הוא חש את הצינה שעלתה מן המאסטרו, צינה כמעט… לא אנושית.
הוא יכל לצעוק. הוא יכל לומר דברי נקמה. הוא יכל למחות, אבל לא. למרות שידע כי זה יהיה רעיון טיפשי, למרות שידע כי זה יסגיר את התוכנית, הוא חייך. לא הכל אבוד. יש עוד תקווה. הוא הרגיש את זוויות פיו עולות כלפי מעלה בהתרסה. "אני שמח שהגעת הנה," אמר, צוחק בליבו על הפנים שעטו השומרים מסביבו, מופתעים ומבולבלים. "בזכותך הבנתי. לא הכל אבוד." הוא ניסה להסתכל לתוך עיניו הכהות של המאסטרו, הדבר היחיד שהיה ניתן לראות מבעד למסיכה. "תודה, חבר ותיק." הוא הרגיש לשניה רגשנית אחת כיצד עיניו נעשות רטובות וחמות מעט, אך הוא לא פסק לחייך. הוא הביט סביבו בפעם האחרונה, והמיכליות זרחו לפתע באור חזק מתמיד. זה היה הדבר האחרון שראה לפני שעצם אותן, ונשם את נשימותיו האחרונות כשידו של המאסטרו לחץ על ההדק, וכמה שניות לאחר מכן נפל בתוך הכיסא, כבול לחבלים שהחזיקו את גופו, חסר רוח חיים.