מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 7- פאנפיק.

כריסטיאן דוחף שני דלתות גדולות ממתכת ואנחנו נכנסים לאולם ענקי שרצפתו מכוסה במזרנים, בצד אחד מסודרים כעשרים שקי אגרוף שחורים בשורה ובצד השני עומדים שני שולחנות ארוכים בצבע כסף, על השולחן הראשון מונחים רובים ואקדחים בגדלים שונים, ועל השולחן השני מונחים סכינים. ליד שולחן הסכינים ישנם לוחות עץ בינוניים ועגולים שמשמשים כמטרות.
"זה חדר האימונים, כאן תבלו את רוב היום בשלב הראשון" הוא אומר ומוביל אותנו למתחם של שקי האגרוף.
"תחילה תלמדו אגרוף, אני אראה לכם טכניקות לחימה שונות. לאחר מכן אשלח אתכם להתאמן על שקי האגרוף, כאשר ארגיש שאתם מוכנים לקרב אמתי אני אחלק אתכם לזוגות ואתם תלחמו." כריסטיאן מסביר, גופו נשען בקלילות על שק האגרוף שמוצב לצידו.
"היום נתחיל עם הטכניקות והשימוש בשקים, לאחר מכן תצאו לארוחת צהריים וכאשר תחזרו נמשיך באותו הדבר" הוא אומר בחצי חיוך.
"מתכוונים להתיש אותנו לגמרי" אני שומע את אנדי לוחש לאיזבל והיא מגחכת.
"חכה זה לא הכל" אומרת בגיחוך ומשלבת את ידיה על חזה, "הולכים לשבור אותנו כאן" מוסיפה ונושמת אוויר בדרמטיות.
אני מחייך ומסווה את צחוקי.
"כולם, תסתכלו עליי!" אני שומע את צעקתו של כריסטיאן שמחזירה את הדממה, כולם מפנים אליו את ראשי ומתבוננים בו בשתיקה.
"בשביל אגרוף טוב, צריך עמידה ישרה ויציבה בשביל שהאגרוף יהיה ישר וחזק ויפגע במטרה" הוא מתחיל להסביר ומדגים תוך כדי.
אני מסתכל על עמידתו, רגליו ארוכות ויציבות, אחת מהן מוצבת מאחורי הרגל השנייה.
לאחר מכן אני מסתכל על זרועותיו, גם הן ארוכות, יציבות ושריריות.
"אתם אמורים לתת את רוב כוחכם כאשר אתם משתמשים באגרוף, בשביל שהמכה תכאב באמת. אתם יכולים לעמוד באופן הכי מושלם ויציב, אבל אם לא תתנו את הכוח הדרוש זה יראה כאילו נתתם ליריבכם טפיחה בכתף מאשר אגרוף שאמור להכאיב ולפגוע" הוא אומר, לוקח את ידו לאחור ואז מדגים את תקיפת האגרוף שלו. הצלחתי לשמוע את רעש האוויר המתנגד לתנועה כאשר זז.
כעבור עשר דקות שרק אנחנו עומדים ומסתכלים על כריסטיאן מדגים לנו מצבים שונים של נתינת אגרופים ובעיטות, הוא שולח אותנו לעבוד על שקי האגרוף.
אני מתייצב מול שק האגרוף שליד שק האגרוף של אנדי, שלא מחכה רגע וכבר מתחיל לתקוף אותו בבעיטות מהירות.
אני מסתכל על שק האגרוף שלי, הצבע השחור מבריק בגלל מנורות הניאון שתלויות בתקרה מעלינו.
אני מכווץ את כף ידי לאגרוף, עומד באחת העמידות שכריסטיאן לימד אותנו- רגל אחת קדימה, רגל אחת אחורה, גב מכופף מטה ושני האגרופים מול הפנים, ומתחיל לתקוף.
אני מכה את השק במהירות מסחררת, מהירות שלא ידעתי שיש בי עד עכשיו.
אני מתנשם ומתנשף, מרגיש את טיפות הזיעה שנוזלות ממצחי על פניי ומעורפי על גבי.
כריסטיאן מסתובב לידנו ובוחן אותנו, כאשר הוא נעצר לידי אני מתחיל להזיע עוד יותר. אך אני לא עוצר וממשיך להתאגרף עם השק.
"האגרופים שלך מהירים ויציבים וכנראה גם חזקים לפי טביעת ידך על השק, אבל עמידתך רעועה" הוא אומר לי ומתקרב אליי, אני ממשיך להכות את השק.
"אני מציע שתשמור על מתח ברגליים" הוא אומר ומכה אותי בירכי, נשימותיי הופכות לכבדות ואני עוצר ומסתכל עליו.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל אותו, הוא מסתכל עליי ועיניו ננעצות בעיני.
"יש לך רגליים ארוכות וחזקות, מלאות שרירים" הוא מתחיל לומר ומכה אותי שוב בירכי.
"אתה חייב בזמן קרב לשמור עליהן ישרות ודרוכות, ככה אף אחד לא יפיל אותך ותמיד תהיה צעד קדימה אחרי יריבך" הוא אומר, מסובב אליי את גבו וממשיך ללכת.
אני מסתכל עליו עד שהוא נעלם בין שקי האגרוף השחורים.

"אני חושבת שאיבדתי את קצב זרימת הדם בידיים" אומרת איזבל כאשר אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב. כל שרירי כואבים ושורפים, אך אני מרגיש טוב.
"אני מפתחת תיאוריה שכל חברי אומץ לב הם בעצם רובוטים" אומרת מרגרט ולוקחת פרוסת לחם קלוי מן המגש שלפניה.
"רובוטים?" אני שואל בגיחוך וחותך חתיכה מנתח הבשר שלי.
"כן רובוטים, הם מטורפים ולא מגיבים לכאב" מסבירה מרגרט ומורחת חמאה על פרוסת הלחם שלה.
"בסדר מג, זה ממש הגיוני" אני אומר לה בזלזול ומושיט את ידי בשביל לקחת את קנקן המים.
"אני לא מחפשת היגיון" היא אומרת ביובש ונוגסת בלחמה.
אני מסתכל לצדדי ורואה את הנערה מפלג הקרבה עצמית עומדת בשקט ליד שולחננו, אני מסתכל למקום שבו היה מושבה בארוחת הערב אתמול, הוא נתפס על ידי מועמד שנולד בפלג אומץ לב.
אני משתהה לרגע וממשיך להביט בה, היא נמוכה ורזה. בגדיה השחורים גדולים ממנה בכמה מידות, ושיערה החום שאתמול היה אסוף בתסרוקת של פלג הקרבה עצמית עכשיו פזור ונח על כתפיה.
"אולי נזמין אותה לשבת לידנו?" אני מסובב את ראשי בחזרה לשולחן ושואל את מרגרט, איזבל ואנדי.
"את הנוקשה?" שואלים איזבל ואנדי יחדיו ומסתכלים לכיוונה של הנערה.
"כן, תהיה לכם בעיה כלשהי?" אני שואל אותם בחזרה, "לא. לא תהיה לי בעיה" אנדי עונה ביובש, איזבל רק מרכינה את ראשה ומשחקת באפונים שבצלחתה בעזרת מזלג.
"אני אקרא לה" אני אומר וקם ממושבי, מתקדם לעברה בשקט.
כאשר אני עומד לידה והיא מרגישה בנוכחותי, היא מרימה את ראשה אליי.
עיניה הכחולות גדולות וסקרניות, אפה צר ושפתיה דקות. מקודם חשבתי שהיא סתם יפה, עכשיו אני חושב שהיא יפה עוד יותר.
"שלום לך, תהיתי אם תרצי להצטרף אלינו" אני אומר לה בחצי חיוך, המבט שעל פנה משתנה והופך למופתע.
"א… אני?" היא שואלת, "כן. אלא מי?" אני משיב לה בחיוך.
"טוב, בסדר" היא אומרת, אני מצליח לזהות חיוך מוסווה על שפתיה הדקות.
"מה שמך?" אני שואל אותה תוך כדי הליכה, "שמי ג'ני" היא עונה.
"ומה שמך?" היא שואלת, "אלכס" אני עונה ושולח לעברה את ידי ומסתכל עליה, היא מהרהרת לרגע, כאילו לא יודעת מה לעשות, ואז שולחת את אחת מידיה לעברי ולוחצת את ידי.
"נעים מאוד" אני אומר לה בשקט כאשר אנחנו מגיעים לשולחן.
אני מסמן לה להתיישב ליד אנדי ואז מתיישב לידה, מסתכל עליה בחצי חיוך.
אנדי ואיזבל מסתכלים עליי ועל ג'ני במבטים מוזרים, מרגרט רק עסוקה בלעיסת הלחם שלה.
"תרצי משהו?" אני שואל את ג'ני בחיוך, היא מסתכלת עליי ועל שפתיה עולה חצי חיוך.
"לא, תודה. אסתדר לבד" היא אומרת בשקט ומושיטה את ידה הדקיקה אל עבר קנקן המים.
אני מסתכל עליה בחיוך ושותק.

אנחנו חוזרים לאולם השינה לאחר כחצי שעה, שם מחכים לנו כריסטיאן ואדריאן ומאחורי אדריאן ניצב לוח לבן שהצלחתי לראות שכתובים בו שמות.
"שקט כולם!" צועק אדריאן וכולם מצייתים ושותקים, מסתכלים עליו בחוסר הבעה.
"לאחר האימון של היום, אני, כריסטיאן ועוד כמה מנהיגים אחרים ישבנו ודסקסנו על הדירוג שלכם" הוא מתחיל לומר.
"אז שימו לב טוב טוב, מי שנמצא מתחת לקו האדום, שאלו ארבעת המקום האחרונים, חייב לעבוד על עצמו במהירות אם הוא לא רוצה שיסלקו אותו מכאן בתום השלב הראשון" הוא ממשיך ואז זז מן הלוח ונותן לנו להסתכל בתוצאותינו:

1. אלברט.
2. אמילי.
3. מרגרט.
4. אלכס.
5.איזבל.
6. אנדי.
7. מקס.
8. ג'ני.
9. אמנדה.
10. טוני.

אני נושם לרווחה, אני במקום הרביעי. תחושת הגאווה גואה בחזי.
אני מסתכל על איזבל ואנדי, שניהם נראים לחוצים ביותר. אני מסתכל גם על מרגרט, היא מחייכת בהקלה והולכת בשתיקה למיטתה.
הרשיתי לעצמי להסתכל גם על ג'ני, היא נראית טרודה ומאוכזבת, מבטה עצוב וראשה מורכן.
אני מרגיש מחובר אליה, למרות שנפגשנו רשמית רק היום, אני לא יכול לתת לה לעזוב את אומץ לב.
אני מסתכל גם על האחרים, השניים שנראים הכי מאושרים הם, כנראה, אלברט ואמילי. שניהם יושבים קרוב אחד לשני ומחזיקים את ידיהם יחד.
אלברט הוא נער בגובה ממוצא, שיערו ג'ינג'י מתולתל, עיניו בצבע ירוק ופניו מלאות בנמשים, אפו גדול וכך גם שפתיו. למרות מראה פניו הילדותיות, גופו של אלברט גדול ומפותח.
אני מסתכל לאחר מכן על אמילי שיושב שעונה לצידו, שיערה בצבע שחור וחלק כמו מקלות, את מצחה מעטר פוני עבה, עיניה חומות, היא נמוכה אך גופה מעט שרירי. כיאה לבחורה.
הבטתי בשאר האנשים שבחדר, מקס, הנער כהה העור שאני זוכר שלבש בגדים שחורים ולבנים כאשר ראיתי אותו ברכבת. נשען על הקיר בראש מורכן וידיים שלובות.
שיערו מגולח ועיניו חומות, הוא נמוך וגופו לא מפותח ברמה משמעותית.
אני תוהה לעצמי אם הוא באמת ייקח את עצמו בידיים ויעבוד על עצמו כמו שאדריאן אמר, כי אני במקומו הייתי כבר עכשיו רץ לאולם האימונים וממשיך להתאמן בשביל להפוך לטוב ביותר.
אני ממשיך להביט ביושבים בחדר, אמנדה היא נערה מפלג אוריינות שהוריה חברים של הוריי. שיערה בצבע חום בהיר, עיניה כחולות ועצמות לחייה בולטות, היא גבוהה ורזה.
אני מוצא את טוני, נער מפלג אוריינות בעל שיער שחור מתולתל, עיניים חומות ושפתיים עבות, יושב על מיטתו שפניו נשענות על כפות ידיו. אני רואה שהוא בוכה, גם בגלל שאוזניו אדומות וגם בגלל תזוזות חזו הלא ברורות.
אני מודה שלא הייתי רוצה להיות במקומו עכשיו.

לאחר ישיבה של שעות באולם השינה ביחד עם מרגרט, איזבל ואנדי בדיבורים וחוסר מעש. מגיעה שנת השינה וכולם נשכבים במיטותיהם, מתכסים בשמיכות הבד הדקות והשחורות.
אני מסתובב ורואה שמרגרט מסתכלת עליי ממיטתה.
"כל הכבוד על המקום השלישי" אני אומר לה בחיוך, מצפה שהיא תראה את חיוכי למרות החשכה הכבדה ששוררת בחדר.
"כל הכבוד על המקום הרביעי" היא השיבה וחייכה גם.
"משום מה אני תמיד יוצא אחרייך, ומקום רביעי" אני אומר בגיחוך, מרגרט גיחכה גם.
"אבל תמיד?" שואלת מרגרט באי הבנה, "כן. גם כשרק הגענו לכאן, שקפצנו מהבניין" אני מסביר.
"זה משעשע" מרגרט משיבה, "אולי, אבל את נותנת לי השראה" אני עונה.
"טוב לדעת" עונה מרגרט ומסתובבת לצידה השני. אני מסתובב גם.
לפני שאני שוקע בשינה עמוקה, אני חושב על כולם. על מרגרט, על איזבל ואנדי, על המועמדים האחרים.
אך האחרונה שאני חושב עליה, ופרצופה נתקע במוחי, זו היא ג'ני, מפלג הקרבה עצמית.