משהו מוזר קרה בדרך למקום כלשהו- פרק יא
הבעיה היא שאף פעם אין מספיק כיבוד לכולם.
זה לא יכול להיות מקרי. כל ישיבת מנהלים חשובה, כל מסיבה, כל מפגש חברתי או משפחתי- כמות הכיבוד המצויה רחוקה תמיד שנות אור מכמות הכיבוד הרצויה. זה תמיד נגמר באותה הצורה: הכיבוד מוגש, האווירה נינוחה, כולם שמחים וטובי לב. אבל אז זה קורה- הכיבוד נגמר- והטמפרטורה בחדר צונחת בשלושים מעלות. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אין כיבוד. נגמר.
הדבר הוגדר בעבר כחוק פיזיקלי. ניסויים נעשו, כמובן, בנושא. כמות הכיבוד חושבה בקפידה מראש בהתאם לכמות הנוכחים, ובכל זאת- כשנשאלו המשתתפים איך היה, כמעט כולם אמרו: “היה נחמד, אווירה טובה, אנשים מעניינים. בהחלט ערב נעים זה היה.” וכשנשאלו על הכיבוד, רובם כחכחו בגרונם במין רעש מוזר ובלתי מחייב ומלמלו משהו כמו- “כן, כן- – נחמד…”
מפני שכמובן שהוא נגמר מוקדם מדי, לכל הרוחות.
הבעיה נעוצה, כך הרהר לעצמו לפני כמה שנים מנהל חברת מסחר מסוימת ובלתי נחשבת, בכך שהאנשים מצפים ליותר מדי. על פי קביעה זו הוא פתח את הישיבה הבאה שלו, אחת חשובה במיוחד שנועדה לעצב מחדש את עתיד החברה בהתאם למצב הכלכלי המשתנה, בהכרזה הבאה: “בוקר טוב חברים. לפני שנתחיל, רק הרשו לי רק לומר שאין מספיק כיבוד לכולם, אז קחו את זה בחשבון.” תוך שלוש עשרה דקות בדיוק כולם עזבו את חדר הישיבות תוך מלמולי “סליחה,” “מקרה חרום,” “בדיוק נזכרתי,” “הלו, סבתא?” ואחד אפילו העז ואמר חד וחלק: “אין כיבוד, אין ישיבה.” וזקף לעבר מנהל החברה אצבע מסוימת להחריד.
אחרים הניחו שהבעיה טמונה בכך שברוב המקרים מציעים “כיבוד קל.” אף אחד לא רוצה כיבוד קל. אנשים רוצים כיבוד. אבל איכשהו תמיד מתחייבים למעט, ואנשים בכל זאת באים, תולים תקוות שווא שאולי, הפעם, הם אמרו “קל” רק בצחוק. כמובן שזה אף פעם לא בצחוק, לעזאזל. הרוגז האמיתי מתפקע כשמבינים שגם אם מתחייבים, לדוגמה, שיהיה כיבוד כבד במיוחד, הבעיה לא נפתרת, ואפילו גדלה. הציפיות בשמיים והכיבוד, כמובן, אף פעם – אבל אף פעם – לא מספיק.
איפה היינו?
אה, כן.
הישבובים חטפו את גיבורי הסיפור שלנו.
מאחר ומדובר בספינת חלל ישבובית, דרוש הסבר קצר. מדובר היה בחללית שבהגדרה קצרה יכלה להיקרא בפשטות- מרווחת. לא מרווחת בצורה כזאת שאולי תגרום לחייזר הממוצע להגיד- “בחיי, כמה מרווח פה,” אלא יותר בצורה שתגרום לחייזר הממוצע להגיד- “לכל השדים והרוחות וכל שאר הדברים, איפה החדר הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר?”
חדר הסיפון העליון עוצב בצורה אומנותית ונעימה ביותר לעין, אם כי היה בה משהו מצועצע במקצת. הצבעים העדינים כיסו את הרצפה ואת הקירות (שבקושי נראו מהמרחק שבו היו) ועמודי תאורה בסגנון מודרני ועגלגל פוזרו בכל הסיפון העליון והאירו בשלל צבעים חמימים ומרגיעים. שטיח צמרירי בצבע חום-סגלגל ישנוני כיסה את הנתיב שבו עברו האסירים, ושלט גדול ומפואר הופיע מולם, שעליו נכתב באותיות מאירות עיניים וצבועות בצבעי מים מכל גווני הקשת-
“ברוכים הנחטפים!”
כל אלה גרמו לאריק להרגיש מאוד לא בנוח. השלט, שהיה נראה כי הישבובים השקיעו בו זמן יקר ודי הרבה מאמץ, כמו העיר אותו מחדש לעובדה שהוא בן ערובה. חוטפיהם נמוכי הקומה, חדי העין והחייכנים במידה בלתי נסבלת קיבלו את פניהם בסבר פנים יפות אל תוך החללית שלהם, והישבוב שהיה ממונה על חטיפתם, ישבוב שמנמן עם תווי פנים ידידותיים ולבוש רשמי שהציג את עצמו בשם איפ, הראה בפניהם שש זוגות אזיקים מתכתיים ומאיימים למראה.
“זהו הנוהל כאן, אתם מבינים…” הוא אמר בחיוך מסוג 35- כלומר, חיוך מתנצל מעט. (לישבובים יש שיטה לסיווג כל סוגי החיוך, ומספר קבוע לכל סוג.) “בדרך כלל אנחנו אוזקים את האסירים שלנו. עניין טכני קטן, באמת… הכל זה בירוקרטיה, אתם יודעים איך זה.” הוא צחק בחביבות, ואריק מצא את עצמו מחייך בהבנה; בירוקרטיה זה באמת דבר מעצבן. חלקיק קטן מאחורי ראשו רטן לעצמו- אידיוט. “באמת,” המשיך איפ, “אם זה היה תלוי בי… אבל נכון לעכשיו, אבוי, זה מה יש. אם תואילו…” הוא הושיט אליהם את האזיקים.
אריק, טאבול, קאטיקאטו, רי ודימבום מצאו את עצמם אוזקים לעצמם את הידיים, אם מתוך תחושת הזדהות, או אי נעימות מהכנות המהממת שבה דיבר הישבוב, או מתוך לחץ חברתי גרידא. היחיד שלא היה נראה מתרשם יתר על המידה כשהושיט לו איפ את האזיקים היה מארטון. “למען האמת,” אמר מארטון והביט לישבוב ישר בעינו היחידה, בשלווה מוחלטת וטוטאלית, “אני מעדיף שלא, אם אפשר.”
“מארטון,” סינן קאטיקאטו מבין שיניו, “זה לא בדיוק הזמן…”
גם אריק הרגיש שזה לא ממש מכובד לסרב בכזאת גסות לבקשה פשוטה שכזאת, אחרי שהיצור הנחמד הכניס אותך ככה לחללית שלו וחטף אותך לצורך חקירה והוצאת מידע בעינויים- – או, רגע.
איפ הנהן בראשו לעבר מארטון. “כרצונך. לא הייתי חולם לגרום אי נוחות לאדוני. בואו אחריי, אם כן!”
הם הלכו במסדרון אל עבר חדר המתנה קטן ונעים למראה, ובדרכם עברו על פני הרבה ישבובים שברכו אותם בברכת ברוכים הבאים, יום מלשיז וחג ברברה שמח. (חג ברברה היה יום חג ישבובי ספונטני, כלומר לא היה לו תאריך מוגדר. בכל פעם שלמישהו התחשק לחגוג או לברך את השני ביום ברברה שמח, היה אותו היום נהיה ליום ברברה באופן רשמי. המנהגים המסורתיים הנהוגים ביום ברברה הם ארוחת חג שבדרך כלל מוגשת בה מנת דגים, ריקודי באלא-הולא משותפים, ישיבה מזרחית קבוצתית שבה מדברים על רגשות ותומכים אחד בשני, והתאבדויות ספונטניות.)
איפ פתח בפניהם את דלת התא, ובפנים ראו האסירים שלל ספות, פופים צבעוניים ונינוחים למראה, ומדף עם שני ספרי קריאה יחידים שאריק הצליח לראות את הכותרות: “לאהוב את עצמך- איך לשפר את מצב הרוח שלך ולגרום לך להרגיש טוב עם עצמך ב- 12355666718990000.67 צעדים פשוטים”; “נחמד פלוס אחד- שפר את הישב”ן שלך באמצעות תרגול פשוט וקל!”
לאריק הייתה הרגשה לא טובה בקשר לזה.
הישבוב איפ אמר להם לחכות כמה דקות לפני שיעבירו אותם לחדר החקירות הגדול, ושבעוד רגע הוא יחזור כדי להעביר אותם לשם באופן רשמי. “דרך אגב,” הוא אמר לפני שיצא, “גיץ מחשבונות פורשת בעוד שבוע, וחשבנו לקנות לה משהו נחמד- בכל זאת, אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילנו, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות…”
כולם (חוץ ממארטון) הנהנו בהסכמה.
“אז חשבנו,” המשיך איפ, “שזה יהיה נחמד אם כל אחד יתרום קצת. מה דעתכם? אין דבר כזה יותר מדי בשביל גיץ מחשבונות, לא ככה?” הוא צחקק בלבביות.
אריק חשב לעצמו לחלקיק שניה שאכן, אין שום דבר מוזר בזה שיתרום גם הוא משהו קטן… בכל זאת, מדובר בגיץ מחשבונות… הוא כבר הוציא את הארנק שלו- שעדיין היה עליו, באופן מפתיע- והושיט לאיפ מטבע של כסף קטן שהיה ברשותו כשלפתע הבין שהוא אסיר, לכל הרוחות. אבל איפ כבר לקח ממנו ומשאר האסירים את תרומותיהם ויצא משם תוך קריאת- “חן חן! זה באמת לא מובן מאליו. אני אודיע לגיץ בעצמי שהשתתפתם! אולי אפילו נוסיף את השמות שלכם בברכה. נו טוב, אחזור בעוד דקה כדי להעביר אתכם לחדר העינויים. ביי!”
הדלת נסגרה, וכולם הרגישו כמו מטומטמים.
“אהמ,” אמרה רי, שהתאוששה ברגע שאיפ הזכיר ‘חדר עינויים’, “ובכן… אממ… זה היה…”
“אני לא מאמין,” אמר קאטיקאטו בייאוש, “אני לא מאמין! נפלנו אל תוך המלכודת הישבובית המתקתקה פעם נוספת! היאך נוכל להתגבר על כל טוב הלב הזה, איך נוכל להישאר ממוקדים כדי שלא ניתקע בחדר עינויים הנאלח?!” הוא התיישב על אחד הפופים כשפניו טמונות בידיו, בדיכאון ותחושת תבוסה גורפת. “זה כל כך נוח!” התלונן המלך כשהפוף עטף אותו מכל עבר, תוך כדי שהוא מתחיל לעסות את גבו.
“אני באמת לא… לא ציפיתי לזה.” אמר טאבול. “כלומר, אני שמעתי על הישבובים, אבל זה- זה כבר ליגה אחרת.”
“כן,” אמרה רי, “אני הייתי רוצה פשוט לשלוף את אקדח הפלזמה שלי ולפלס לנו דרך החוצה מכאן, אבל מצד שני…”
“את לא מרגישה בנוח לגבי זה,” השלים אריק בשקט.
“בדיוק! אף פעם לא הרגשתי ככה לגבי שום דבר! אני רוצה לצאת מהחור הזה, אבל בכל זאת… אחרי כל מה שגיץ מחשבונות עשתה למען- אוך, לעזאזל, אני אפילו לא יודעת מי זאת!”
“אין ספק,” אמר דימבום, שעמד בצד (במצב רוח הרבה יותר רגוע אחרי שאיפ הראה לו איפה השירותים), “הישבובים הם גאוני נימוס. הכול היה הרבה יותר קל כשנלחמנו בדיונונים מפרגאל. זוכר את זה, מלכי?”
“היינו יכולים באמת לפצפץ ראשים!” התמרמר המלך קאטיקאטו במבט נוסטלגי. “לפצפץ! ועכשיו…” הוא הושיט את ידו האזוקה אל עבר מכונת משקאות שעמדה לידו ושמטה אל תוך ידו ספל שוקו חם ומוקצף, “עכשיו- אנה אנחנו באים?” המלך קרא בתוגה ולגם מהשוקו. “זה כל כך טעים!” ייבב.
“טוב,” אמר מארטון, שסגר את אחד הספרים בביטול והסתובב אל החבורה, “אין טעם לבכות על זה, נכון?”
כולם הביטו בו.
“תגיד, מארטון,” אמר טאבול, “איך זה שאתה הצלחת להגיע לכאן בלי אזיקים?”
מארטון משך בכתפיו. “זה נורא פשוט. הכול עניין של גישה. אתם נותנים להם לגרום לכם להרגיש לא בנוח, מחויבים לחוקים הבלתי כתובים שהחברה שלהם הולכת על פיה. זה לא מרושע,” הוא הוסיף, “זה פשוט הגיוני. אני לא אומר שצריך לנהוג בהם באכזריות מוחלטת, אבל… כל החוקים הבלתי כתובים האלה שלהם דומים בעיקרם לתרנגול יחף באמצע חודש יולי שדובר לטינית שוטף.”
“באיזה מובן הם דומים?” שאלה רי.
“במובן שלשניהם אין תוקף במציאות. למעשה, אם אנחנו רוצים לצאת מכאן, אני חושב ששיטת הפעולה שלנו צריכה להיות מבוססת על זה. אתם יודעים, לשבור חוקים קטנים כאלה. לא משהו גדול, אלא מספיק כדי שהישבובים ירדו מהפסים בגללם.”
“ואתה חושב שזה באמת יעבוד?” שאל קאטיקאטו בתקווה.
מארטון משך בכתפיו פעם נוספת. “איש מעולם לא ניסה את זה, משום שאיש לא חשב להתנהג בגסות רוח מול ישבובים. אני אומר שכדאי לתת לזה הזדמנות.”
“אם זה יצליח,” אמר טאבול, “נניח ונצליח לפלס לנו דרך מכאן… איך נצא? ולאן?”
“אני מכירה מישהו,” אמרה רי, “שאולי יוכל להקפיץ אותנו אל המשתנקת, ובאותה הזדמנות גם לחווט אותה למצב שיאפשר לנו לנסוע מהר יותר. אבל אני צריכה זמן כדי לתקשר אתו.”
“אל תדאגי,” אמר אריק בקול מעורר השראה סמכותי ביותר (או לפחות כך הוא היה נשמע בראשו,) “ניתן לך את כל הזמן שבעולם. כי אנחנו עומדים להפיל את הישבובים האלה עם משהו שהם לעולם לא יצפו לו. אנחנו נהיה גסי רוח.”
כשאיפ חזר התלוו אליו שני שומרים חייכניים עם רובים טעונים שנפנפו אליהם לשלום. אריק היה צריך ממש לעצור את עצמו כדי לא לנפנף להם בחזרה. “מוכנים?” שאל איפ, ולחץ על כמה כפתורים שהיו על צמיד היד שלו, “אנחנו עוברים אל חדר החקירות והעינויים של ספינת האם בעוד שלוש… שתיים…”
אריק כבר הרגיש בעבר את כל המולקולות שלו משתגרות, והוא זכר את זה כחוויה מבלבלת בעיקר, אם כי לא בלתי נעימה. הפעם לא היה מדובר בשיגור מולקולרי- הפעם היה מדובר בטכנולוגיה הרבה יותר חדשנית ומתפתחת מזה. מדובר היה בשיגור שפעל על תרגיל הסחה פיזיקלי. תרגילי ההסחה הפיזיקליים פעלו על עיקרון פשוט- מדענים רבים, בניהם הפרופסור טראבי מכוכב סבאבלא 7, גילו שבתחומים מסוימים מאוד של חוקי פיזיקה, כגון מרחב וזמן או כוח משיכה, אפשר (בתנאים הנכונים והנדירים מאוד) להסיח את דעתו של היקום, ובלי שישים לב להפר את חוקי הפיזיקה. מדובר בטכניקה כל כך מסובכת ובלי ברורה (אחרי הכל, אי אפשר פשוט להגיד ליקום- “תראה, ציפור!”) אבל הישבובים היו מהמצטיינים בתחום, ודי היה בתוכנה ישבובית שמתחברת אל תא ההזנה המסיח-את-הדעת שתודיע ליקום -ברצף קודים מסובך וארוך שלקח מיליארדי שנים לאתר אותו- “אם תואיל, בבקשה, להביט לשם,” להצביע לכיוון כל היקום כולו חוץ מהנקודה המסוימת של המשתגר, כדי שהיקום יתפנה להביט לשם ולהשאיר את השטח של המשתגר ללא פיקוח מלא. זה הרגע בו איפ לחץ על הכפתור הירוק בצמיד ואריק אפילו לא הספיק למצמץ לפני שמצא את עצמו בחדר שונה לחלוטין, קטן ואפלולי. היקום סובב שוב את ראשו ברוגז על כך שנפל בפח הזה שוב, והצמיד של איפ כבה.
“ביל יגיע בקרוב,” אמר איפ בחיוך מסוג 59- כלומר, ידידותי להחליא. “עד אז, אם תרצו משהו, אל תהססו לבקש מסקרוגול. היי לך, סקרוגול!” הוא נופף בידו אל אחת הפינות בחדר, פינה אפלה ושקטה, שם עמד בתוך הצללים יצור מפלצתי וגדול, שהיה דמוי אדם ברובו, מלבד העובדה שהיה גבוה מאדם ממוצע פי שלוש בערך, שבע זוגות עיניים שבהו בחבורה במבט רצחני, גוון עור אפור וקר, ושהיו לו שלוש מאות עשרים ושמונה שמות שונים מלבד סקרוגול. (סקרוגול היה שמו הראשון, ועל פי המסורת הנהוגה במולדתו, כל נפש שהרגת מעניקה לך שם נוסף.) הוא הנהן קצרות בראשו לעבר איפ וטען את האלה החשמלית שהייתה מונחת בידו בשלווה.
אריק שמע לידו את קאטיקאטו בולע את רוקו ואת רי פולטת שריקת התפעלות למראה כלי הנשק המתקדם. “אני מתנצל מקרב לב על שעליכם לחכות,” המשיך איפ, “אבל ביל -יושב הראש שלנו- הוא ישבוב מאוד עסוק, כפי שאתם בוודאי מבינים לבד,” הוא צחק. אריק היה צריך ממש להתאמץ כדי להיות גס רוח ולא לצחוק. טאבול, לעומת זאת, היה קצת פחות חזק מהשאר ופלט צחקוק. “השהייה לא תארך זמן רב, אני מבטיח.” אמר איפ ויצא מהחדר. החבורה נשארה לבד, כשסקרוגול מביט בהם מהצד.
“אז…” רי התקרבה אל סקרוגול, מנסה לפתח שיחה. “זאת אלה מעניינת. בטח ממונעת עם כוח שש-עשרים-וחמש של ריסוק תעשיות. הם טובים, הם עזרו לי עם אחת החרבות שלי. מאוד אלגנטיים. עבודה שלך, האלה האת?”
“לא.” הוא ענה קצרות.
“אה.” היא ענתה, מעט מאוכזבת. “מאיפה, אם כן, השגת אחת שכזאת?”
“חנות.”
“כן, טוב…” היא נאנחה, ופנתה ממנו. “לא חשוב. תראה,” היא פנתה למארטון בקול לוחש, “אני מסוגלת להוריד אותו. זה אפילו לא יהיה מאוד קשה.”
“לא,” אמר מארטון נחרצות. “צר לי עלמתי, אבל האסטרטגיה הזאת תיגמר רע. שמעתי על הישבובים. אחרי שתגמרי עם ידידינו סקרוגול- היי, סקרוגול!” הוא נופף בחביבות אל סקרוגול, שהשיב לו בנפנוף קטן, “אחרי שתגמרי אתו, נצטרך לעבור את כל הישבובים במסדרון. אלה מסוגלים לשכנע אותך להרוג את עצמך.”
“בסדר גמור,” השתכנעה רי, “אז נשארים עם התכנית המקורית? להיות גסי רוח?”
“זה הסיכוי הכי טוב שלנו,” הוא ענה ברצינות.
“לא בדיוק הסגנון שלי,” נאנחה רי, “אבל מילא.”
החדר היה מרוהט בשולחן, שמצדו האחד היה כיסא אחד ומצדו השני עמדו שבעה כיסאות מרופדים. “אני מניח שאלה בשבילנו,” אמר טאבול, והתיישב, ובעקבותיו כל החבורה. “אבל,” אמר אריק, “למי הכיסא השביעי?”
“לי.” ענה סקרוגול.
“אה,” אמר אריק, “ואתה לא מתכוון –אה– לשבת?”
“לא.”
לפני שאריק הספיק להגיד משהו בחזרה, כמו להתלונן על העובדה שהבחור מדבר במילים יחידות, דלת החדר נפתחה, ולתוך החדר נכנס הישבוב ביל, ישבוב קטן קומה ונעים מבט, שהיה לבוש בחליפה קטיפתית אלגנטית בצבע בז’ ומשקף יחיד עיטר את עינו, ומאחוריו נכנסה פמלייתו, עשרים ישבובים חמושים, שהגישה כיבוד. כניסתו של יושב ראש הישבובים הייתה מרשימה מאין כמותה. הנינוחות הייתה מעבר למה שאריק ציפה לה. החלקיק הקטנטן בראשו של אריק שהעיר לאורך כל הזמן הזה שכל העסק מטופש, החלק שהיה מודע לכך שהכל פשוט טריק אחד גדול של הישבובים, נאלם במבוכה לנוכח השלווה שהנחית ביל בכניסתו.
ואז, כשביל חייך אליהם, אריק הבחין שהיה לביל משהו ירוק תקוע בין השיניים. הוא רצה בכל מאודו להעיר, אולי על ידי סימן, אבל הרגיש שזה לא הזמן והמקום. פמלייתו של ביל הניחו צלחת מלאה מאכלים מטוגנים קטנים שאריק לא זיהה בשביל ביל, ועוד שבע צלחות לכל השאר, כולל סקרוגול, שניגש ואכל מהכיבוד שהוגש לו. אחד מישבובי פמלייתו של ביל הניח גם, לשם הנוחות, צלחת מרכזית מלאה בכל הטוב שיש לישבובים להציע בדיוק באמצע השולחן.
אריק הריח הזדמנות.
אבל הוא החליט לא לרמוז על כך עדיין לאחרים. הוא פשוט יתחיל, מתישהו, בתקווה שהם יצטרפו אליו. אבל תחילה, הוא חשב בתושייה שלא הלמה אותו כלל, כדאי לשמוע מה הישבובים רוצים מהם. זה עשוי להיות שימושי לאחר כך.
“אז, ידידיי,” אמר ביל בחיוך מסוג 1,000, חיוך שהוא עצמו פיתח. היה זה חיוך נעים שהשרה אווירה נינוחה כל כך, שראשו של אריק התערבל מעט, וקצת התחרט על התכנית שלו לרגע. אבל כשראה את מבטו של מארטון נותר חתום, וכששם לב שוב לדבר הירוק בין שיניו של ביל, הוא התעשת. “סוף כל סוף אנחנו נפגשים. אני מודה שבהתחלה התכנית הייתה להרוג אתכם- אני מתנצל על כך מקרב לב, אגב,” הוא אמר, ולקח מחטיפי הישבובים שבצלחתו.
קאטיקאטו חייך אליו בחום ואמר- “מים מתחת לגשר. שום רגשות טינה.” ברגע שאמר את זה הוא הבין עד כמה לא מתאים לו להגיד דבר שכזה.
ביל הנהן. “אני באמת מעריך את זה. בכל מקרה, כל זה לא משנה כרגע. התכנית השתנתה, לאור האירועים האחרונים.”
“אירועים?” שאלה רי, שכמו אריק הצליחה לשלוט בעצמה פחות או יותר, “לאיזה אירועים בדיוק אתה מתכוון?”
“אני מתכוון לביקור המרתק שלכם אצל הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא. הוא אמר לכם משהו, משהו שיעזור לנו מאוד במשימה הגדולה שלנו- כיבוש הגלקסיה. אולי כבר עדכנו אתכם. אנחנו בהתקדמות עצומה! כל מה שחסר לנו הוא המידע הקטן הזה, שכעת נח לו בראשיכם, ואנחנו נשיג אותו מכם בדרך זו או אחרת. אנא, הרגישו חופשיים,” הוא החווה בידו על הכיבוד שהוגש. כולם לקחו מחטיפי הישבובים המטוגנים שמולם. אריק החליט לקחת אחד משלו, רק לשם בדיקה. הטעם לא היה נורא. למעשה, הוא היה ממש לא רע, בהחלט. זה יהיה קל.
“מה,” אמר דימבום, “אתה מתכוון לחידה הזאת? אני יכול לתת לך אותה, אם תרצה. היא בהחלט לא תחסר לי.”
“לא, לא החידה.” צחק ביל צחוק מתגלגל ומדבק, שכל החבורה עמדה בפניו באופן מעורר השתאות בהחלט. “אם כי היא הייתה משעשעת בהחלט. פתרון מוצלח מאוד, מר מארטון.” מארטון, בתגובה, הנהן כלפיו בחיוך שלא היה חיוך משום סוג, אלא פשוט חיוך. “אבל אנחנו מתכוונים לדבר האחר שהוא אמר. המשפט הזה. אם תגידו לנו מה הוא היה בדיוק, אנחנו נשלים את המשימה ארוכת השנים שלנו, ונערוך לכבוד כך מסיבה גדולה. אתם תהיו מוזמנים.” הוא הוסיף בנימה מפתה, ואריק כמעט ואמר את החרוז המשונה שאמר להם הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, אבל אז הוא נזכר שהישבובים (איכשהו) ישתלטו על הגלקסיה אם יאמר להם אותו, אז הוא פשוט לקח עוד חטיף, הפעם מהקערה המרכזית. צעד-צעד, הוא חשב.
“למה אתם רוצים את המשפט הזה?” שאל קאטיקאטו.
“טוב, אולי חברינו מארטון פה יוכל לאשר שמדובר במשפט רב עוצמה. סיסמה, למעשה.”
“סיסמה?” אמר טאבול בתמיהה. “סיסמה למה?”
“לא למה,” תיקן אותו ביל בעדינות, “אלה בשביל מה. מדובר בסיסמת בחירות. סיסמה פשוטה וקליטה במיוחד, שאם נשתמש בה כל המועצות האזוריות בגלקסיה יבחרו בנו. הפעם היחידה בהיסטוריה שבה ראינו שסיסמה בסדר גודל כזה עובדת הייתה לפני כמה אלפי שנים, כשמארטון כאן השתמש בה כדי לשלוט בכוכב הבית שלו, סקוטראפ.”
כולם הביטו בו בתמיהה, מלבד טאבול שמארטון כבר הספיק לספר לו את כל הסיפור. (גם כאן, התשובה לשאלה ‘מתי’ היא: לפני כן. אנא, הניחו לי לנפשי.)
“אה, טוב…” ביל השתעל בהתנצלות. “אני מניח שעוד לא יצא לכם להתעדכן עד הסוף… אני מתנצל על אי הנוחות, מר מארטון-”
“אין דבר,” אמר מארטון, שאריק שם לב שהוא חושב על משהו אחר. אולי גם הוא חושב על תכנית. ואולי זה הזמן להוציא לפועל את תכניתו שלו.
“אממ, מר ביל,” אמר אריק.
“אנא,” אמר ביל, “קרא לי ביל.”
“טוב, ביל,” אמר אריק, “תאמר לי בבקשה-” הוא הושיט את ידו אל עבר הצלחת המרכזית- “אם הצלחתם לשמוע את החידה של הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא-” אבל הוא לא עצר בצלחת המרכזית- “אז איך זה-” הוא המשיך אל עבר הצלחת הפרטית- “שלא הצלחתם לשמוע-” של ביל, אחז באחד מהחטיפים המטוגנים- “את סיסמת הבחירות?” ואז אריק הכניס לפיו את החטיף שלקח מהצלחת הפרטית של ביל.
דממת אלחוט, כבדה, עצבנית, נוראית ועיקשת, כזאת שאפשר לחוש בידיים, נפלה- לא, נחתה- לא, התרסקה על החדר. אפילו סקרוגול פער עיניים והסמיק במבוכה. לאט ובתיאום מושלם, כולם הביטו באריק כאילו הוא יצא מדעתו. אריק רק חייך בלבביות אל עבר ביל, שישב מולו ונעץ בו מבט בחיוך אדיב שלא מש מפניו שלא נעו מילימטר, כאילו הוא עוצר את עצמו.
“אהמ,” ביל השתעל לרגע, “ובכן… זאת משום,” הוא המשיך כאילו כלום לא קרה. אריק היה המום. אולי זה לא היה מספיק חזק. אולי אם כולם יצטרפו… “זאת משום שההודעה נאמרה רק לכם, אתה מבין?” הסביר ביל בסבלנות. “הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא ניחן בכמה וכמה סגולות -איך לומר- מעניינות, ואחת מהן היא יכולת טלפתית ברמה מתקדמת ביותר. כך שאתם היחידים שהוא החליט משום מה לחלוק עמם את המידע הזה. כעת, את הקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא אנחנו יכולים לתחקר כמה שאנחנו רוצים ושום דבר לא יקרה, אחרי הכל- מדובר בקוּשקוּש-בַּל הגדול והנורא, אבל אתכם, חבר’ה, יש עם מה לעבוד!” הוא נשמע ממש נלהב לגבי התכנית שלו, ואריק היה צריך לרסן את עצמו מלחלוק איתו את ההתלהבות. “אם נשקיע בכם- לא יודע, יום-יומיים עם סקרוגול ועם חבריו ששכרנו- היי לך, סקרוגול!” (סקרוגול השיב לו בנפנוף יד.) “אז נוכל להתחיל בקמפיין הרשמי שלנו להשתלטות על הגלקסיה. אח, אני לא יכול לחכות עד שתראו את זה- זה יהיה נפלא. כמובן, בתקווה שתשרדו עד שנתחיל- – סלח לי, האם אתה מוכן, במחילה, להוריד את הרגליים שלך מהשולחן?”
אריק אכן ישב שם, רגל על רגל על השולחן. הוא ממש היה מסוגל לשמוע את הסימפוניה החמישית של בטהובן מתנגנת בראשו שעה שזרק אותן בהפגנתיות אל מול פניו של ביל. אריק ממש נכנס לזה. פיו של קאטיקאטו נפער בתדהמה, ואריק ראה את עיניו של מארטון מנצנצות בהבנה. אריק היישר מבט אל ביל וענה בפשטות- “לא.”
סקרוגול הניף את האלה החשמלית שלו והתקדם אל עבר אריק במבט מתעב ויורה גצים. אריק מעולם לא עבר שיעורי משחק- הוא פשוט התפלל בכל ליבו שהבעת הפנים השלווה שלו הייתה משכנעת. סקרוגול הניף את האלה מול פניו של אריק. “תוריד.” הוא הציע בפשטות. האלה הפיקה כמה ניצוצות וברקים מאיימים. למזלו של אריק, זה לא היה הבריון הראשון שאיים עליו, והוא הצליח באופן מרשים לא להתיק את עיניו מביל, שסימן לסקרוגול בידו. “זה בסדר, סקרוגול.” סקרוגול חזר למקומו באכזבת מה, ושלח באריק מבט שהיה מסוג המבטים שעוברי אורח נותנים למי שהם רואים ברחוב שעושה משהו לא ראוי בכלל, כמו לצחוק מבדיחה בקול רם מאוד, לדבר אל עצמך או לזמזם שיר מוכר ברחוב. מבלי לענוד אזניות! חצוף.
ביל יישר את המשקף שלו. “טוב… כן… אם כך- כן…” הוא מתחיל להישבר, חשב אריק. כן, חשב מארטון בתשובה, הבנתי למה אתה מתכוון. לפני שאריק בכלל הספיק להגיב איכשהו על העובדה שברגע זה הוא חווה לראשונה תקשורת טלפתית, מארטון וטאבול הושיטו את ידיהם אל צלחת הטוגנים של ביל ודחפו מלא החופן אל תוך פיהם. קאטיקאטו, דימבום ורי הבינו. תוך רגע כולם התחילו לאכול מצלחת הטוגנים של ביל, שהתחיל להשמיע חצאי הבהרות מבולבלות כמו- “אה- טוב… אממ… מה- חברים- אה…” רי ככל הנראה נכנסה לזה יותר מכולם. היא אחזה בצלחתו של ביל ודחפה אותה לכיוונה.
“חברים,” אמר לבסוף ביל בקול שהיה רגוע וסמכותי, אבל אריק שמע את מעטה הנחמדות נשבר לרגע ומתחתיו נשמע קול מודאג מאוד, “אנא, יש לכם צלחות משלכם… הגשנו לכולם-”
“כן,” אמרה רי ברצינות תהומית ובמבט של שה תמים. “אנחנו יודעים.” היא הניחה את רגליה על השולחן גם כן. “יש לכם מיץ?”
“מיץ יהיה נפלא!” אמר מארטון. “מיץ, בבקשה!”
“כן,” הסכים דימבום בפה מלא, “מיץ.”
ביל היה המום ברמה קטסטרופלית. מה עכשיו? אריק לא חשב מעבר לזה וזאת משום שאריק היה טיפש. לפני שהספיק לפענח מה ישבור את יושב ראש הישבובים סופית ואז משם הוא… יאלתר, ככל הנראה, ביל קרא לאחד מהישבובים שבפמלייתו ואמר לו להביא, אם זה לא קשה מדי, מיץ. כעת היה תורו של אריק להיות המום. או שביל יודע לשחק את המשחק הזה לא פחות טוב ממנו, או שהוא באמת ובתמים פשוט מארח טוב. כשהמיץ המשונה (שהיה בצבע שאריק לא זיהה במדויק- משהו בין ירוק לאפור משרדי,) הוגש וכל האסירים התנפלו עליו, ביל המשיך כמו כלום לא קרה. “אם כן- לענייננו. העינויים. אנחנו מבינים שאתם לא בדיוק מתכוונים לשתף פעולה, ועל כן אנחנו נאלצים לנקוט באמצעיים בלתי נעימים. סקרוגול כאן יהיה האחראי הראשי על העינויים- היי לך, סקרוגול!” (סקרוגול שוב השיב בהנהון, על אף שהעניין קצת נמאס עליו.) “אם כן, אחרי שהכול סודר והובהר, אני אשאיר אתכם לבד.” אריק שם לב לבהילות בקולו, כאילו יושב ראש הישבובים מנסה לצאת מהחדר הבלתי מתורבת הזה כמה שיותר מהר. “רק לפני שאני הולך, דבר קטן: גיץ מחשבונות- -”
“כן, כן, גיץ מחשבונות.” אמר אריק, שקלט בקולו של ביל את הטריק שניסה להפעיל, “שמענו עליה כבר. אם כבר מדברים על הנושא, תוכל אולי לומר לי למה, בעצם, שנשתתף בהוצאה?”
“תסלח לי?” באותו הקצב שבו נעלם החיוך הזחוח מעל פניו של ביל, הוא עלה על פניו של אריק, כאילו ביל מעביר אליו את החיוך.
“כן,” הצטרפה רי, “למה, באמת? כלומר, אפשר לחשוב מה כבר עשתה למעננו גיץ מחשבונות.”
“ובכן…” ביל השתעל שוב, ונראה נבוך עד מאוד. “היא עובדת מסורה מאוד, ש-”
“כן, אבל,” נכנס לדבריו המלך קאטיקאטו, “לא נראה הוגן שאנחנו, באופן אישי, נידרש להשתתף בתשלום.”
“למעשה,” אמר מארטון, “נשמח לקבל את הכסף הזה בחזרה.”
“אתם… מה- באמת!- -” רעד עבר בביל. מבחינתו, זאת הייתה המקבילה החברתית של חילוק באפס. אריק כמעט יהיה יכול לשמוע את ראשו של ביל צווח- ‘ שגיאה!’
ואז דימבום אמר, בכנות מהממת, בקול ניטרלי לחלוטין, בלי שמץ לעג בקולו, בלי היסוס, יותר מדווח מאשר מעיר- “יש לך משהו בין השיניים.” הוא הורה באצבעו על ביל כשאמר זאת, והביט לו ישר אל תוך העין היחידה שלו. “זה מאוד בולט, מאוד ירוק ומאוד מאוד מכוער.”
השקט היה כעת קטלני. אם מבט היה יכול להרוג, מבטו של ביל היה שורף את כל החדר על יושביו ומוודא הריגה שלוש פעמים. צמרמורת עברה בגבו של אריק. מבטו של יושב ראש הישבובים לא היה כועס או נעלב- אלא פשוט רציני עד כאב. והייתה סתירה רצינית בין מבטו האטום לטון הדיבור של ביל כשהורה לפמלייתו ולסקרוגול- “במטותא מכם, ידידיי, אם אין לכם תכניות אחרות כרגע, תהרגו אותם. חוץ ממנו.” הוא החווה בראשו על דימבום. “אותו נתחקר.”
“בשמחת אין קץ, בוס.” אמר הישבוב הגדול מבניהם, ששמו היה בלופ. הוא טען את הרובה שלו, ובתגובה גם כל שאר הישבובים טענו את הרובה שלהם. סקרוגול פשוט נשאר כמו שהוא, משום שהאלה שבידו כבר הייתה טעונה. זרם חשמלי שקט עבר בה, כאילו היא מתכוננת.
ואז רי חייכה, והרבה דברים קרו בו זמנית.
הדבר הראשון שאריק שם לב אליו הוא שהאזיקים שלו נשברו. אה, נחמד, חשב, אבל אז עצר לרגע כדי לנסות להבין איך לעזאזל זה קרה. באותו חלקיק של שניה חשבו את אותה המחשבה כל שאר האסירים, שגם הם שוחררו באורך פלא. למען האמת, זה לא היה באורך פלא כלל וכלל. רי פשוט שלחה ירייה מתוך אקדחון לייזר קטן שהופיע איכשהו בידה, שעבר בין כל האזיקים בדיוק כה מושלם עד שאפילו חוקי הפיזיקה שרקו בהתפעלות. אריק לא ידע איך האקדח הגיע אליה- הרי לקחו ממנה את כל הנשקים שלה עוד כשעלו לספינה הישבובית באסבניה. אבל הוא הניח שהיא פשוט החביאה את זה.
סקרוגול נפל. ידיו היו מאחורי גבו, כשרי אוחזת בהן ושוברת אותן במיומנות מדהימה. ממש באותו הרגע היריות התחילו ואריק נפל והתחבא מתחת לשולחן. הוא ראה אקדח קטן וכסוף נשלח אליו מכיוונה של רי, שהחלה מנטרלת את הישבובים היורים אחד אחד, מתחמקת מרוב היריות ששלחו אליה.
אריק שם לב שהיא נפגעה ברגל וביד שמאל. זה לא עצר אותה.
מבטי כאב וסבל עלו על פניה, וזה לא עצר אותה.
דם זלג מרגליה, היא קראה בכאב, וזה לא עצר אותה.
ישבוב אחד העז והוציא לה לשון, וזה לא עצר אותה.
אריק היה המום: חבטה, בעיטה, סיבוב, כיפוף יד, ירייה, אגרוף ושוב בעיטה. זאת הייתה רמת מיומנות שהוא מעולם לא ראה. הוא הבחין בדימבום שמצטרף אליה- גם הוא אוחז בידו נשק, שאותו חטף מאחד הישבובים. אריק לקח את האקדח, גייס את כל הכוחות שהוא ידע שאין לו, והתרומם. באותו רגע שעשה זאת הוא התחרט, אבל זה לא עצר אותו. אריק שילח יריות אל הישבובים עוטי השריון, והוא חשב בגיחוך על עד כמה כל העניין דומה למשחק וידאו ישן.. ברגע שחשב את המחשבה הזאת הוא הבין שכל העניין ממש לא כמו משחק וידאו משום שירייה חדה שרטה את צד גופו. להפתעתו הרבה, לא רק שזה לא עצר בעדו, אלא גם שהמחשבה שעברה בראשו ברגע שהבין שנורה הייתה- ‘אוף.’ היריות שלו לא התקדמו כפי שקיווה. מתברר שלכוון זה דבר קשה**. הוא ניסה לחשוב על פתרון פשוט יותר, כשלפתע עינו קלטה את האלה החשמלית של סקרוגול מונחת לידו על הרצפה. אריק לא התאפק מלחשוב- ‘אוו, כןןןן…..’
ברגע שהרים את האלה הכבדה ומשלחת הברקים הישבוב שהתקדם לכיוונו הסתובב ופנה לכיוון הנגדי בטענה ששכח משהו על הגז ושהוא מיד חוזר. אריק הנחית מכה כזאת שגרמה לפיצוץ חשמלי, כחול ומרהיב עין שעבר בין הישבובים הקרובים אליו שהגיעו כתגבורת, מה שיצר אפקט קולי מרשים שהיה נשמע כמו זזזאאאפפ-איישששש! או אולי יותר כמו- קלא-זאמאמ-שיווופ? לא, אמר לעצמו אריק. זה לא משנה עכשיו. למה מחשבות אקראיות שכאלה תמיד מגיעות דווקא ברגעים אשר כאלה? לא שזה קרה לו אי פעם, בעצם.
“למסדרון!” הוא שמע את רי קוראת אליו מחוץ לחדר. הדרך הייתה סלולה לפני אריק. הוא אפילו לא שם לב מה קרה עם האחרים. מסתבר שהם פילסו לעצמם שביל בין הישבובים, ושרי עמדה בראש, מפצפצת ראשים, שוברת עצמות, חובטת, בועטת, ובגדול פשוט עושה חיים. אריק רץ במסדרון כשהאלה עדיין בידו. ביל רץ בעקבותיהם באלגנטיות המרבית שהצליח להפיק. לפתע אריק שמע מעליו, מהדהד בכל ספינת האם הענקית והמעוצבת קשות, את קולו של ביל, שדיבר אל תוך מיקרופון קטן שהיה מחובר לצווארונו- “שלום לכולכם, נתיניי הישבובים! מקווה ששלומכם טוב. אני מצטער להודיע שהאסירים שלנו הצליחו להימלט. אני מבקש בכל לשון של בקשה שתגבורת תישלח בבהילות אל המיקום שלי. זה יעזור לי מאוד. תודה, יום נעים, וסליחה על ההפרעה!”
רי נעצרה בצומת הדרכים שלפניהם, ובעקבותיה כולם עצרו. “סנארף.” היא מלמלה. היא פתחה צמיד שהיה על ידה, דומה במקצת לציד שהיה על ידו של איפ, שהציג הולוגרמה מדויקת של מפת הספינה. היא חיפשה באצבעה אחר מקום מילוט.
“המילה הזאת, ‘סנארף’- היא באמת אומרת משהו?” שאל אריק, “או שזאת סתם מילה שאת אומרת לפעמים כשאת מתוסכלת- היי, רק רגע, אני זוכר בוודאות שהם לקחו לך את הצמיד הזה!” רי סגרה את ההולוגרמה, חייכה והראתה מתחת לכנף מעיל העור שלה את תיק הנשק שנלקח ממנה.
“אבל-” אמר טאבול, “איך-”
רי המשיכה לרוץ, ובעקבותיה כל השאר. “בזמן שאיפ הזה הסיח את דעתו של היקום,” היא הסבירה בעודה רצה ופונה בפניה שלפניהם שמאלה, “אני ניצלתי את הרגע שבו לא היו חוקי פיזיקה ופשוט זימנתי את זה בחזרה.”
“איך זה אפשרי?!” שאל אריק.
“בדיוק,” ענתה רי בבת שחוק.
“אבל,” אמר קאטיקאטו בהלם, “זה ממש מסוכן! יכולת ל-”
“מה עם קצת תודה, הא?” נעלבה רי. “זהירות,” היא אמרה והורידה בכמה יריות את חוליית הישבובים שהתקדמה לקראתם. אריק הרגיש מאוד לא נעים בשבילם. הוא שמע את רי ממלמלת לעבר הישבובים הפצועים וההרוגים- “סליחה,” חלושה כשעברו לידם.
“אם היית יכולה לעשות הכול באותו הרגע,” שאל טאבול בהרהור שעה שנכנסו אל תוך תא מילוט משגר מולקולות שרי הובילה אותם אליהם ומיד התחילה להתעסק עם הכפתורים ולוח הממשק שלו, “אז למה לא פשוט שחררת אותנו משם וזהו? או העברת אותנו לסקוטראפ? או פשוט וקל גרמת לישבובים לא לרצות לשלוט בגלקסיה?”
“לא חשבת על זה באותו הרגע, בסדר?” התרגזה רי. “תניחו לי. אנחנו תכף נשתגר אל המשתנקת. משם נעוף ישר אל הבחור שאני מכירה שיכול טפל בה. כדאי תישארו קרובים- אוי…”
ביל התקדם אל תא המילוט בצעדי מהירים כשבידו מכשיר מסובך ומאיים שפלט מכות חשמל זעירות. למעשה, היה זה מכשיר שבאפשרותו לנטרל כל פעילות חשמלית שהוא פוגע בו. ביל תכנן לקרקע את תא המילוט. “אני אטפל בזה,” אמר אריק ולחץ על כפתור אדום שהיה בידית האלה החשמלית שלו. האלה השמיע זמזום עצבני.
“אדוני!” קראה לפתע ישבובית זעירה וקשישה למראה מאחורי ביל.
ביל הסתובב אליה. “קרה משהו, גיץ יקירתי?”
“זאת…” התנשפה גיץ מחשבונות, “הישיבה המרכזית של ארבע וחצי, אדוני. היא התפזרה.”
“אני לא מבין,” התבלבל ביל, “מה פירוש התפזרה? למה?”
“הכיבוד.” אמרה גיץ בהבעה של זעזוע עמוק. “הוא… נגמר.”
אריק הספיק לשמוע את רי אומרת- “תחזיקו חזק,” ואת ביל קורא בקול נכאים- “לאאאא!!” לפני שהמולקולות שלו ושל חבריו השתגרו אל החלל הרחב והאינסופי.
תגובות (1)
מאוחר בלילה, ואני שרוף על הסדרה. לצערי, אין לי זמן.
סימנתי לעצמי לחזור מתישהו.
למה כל־כך ארוך? לעזאזל, אני אוהב שזה ארוך. סליחה על הספאם; עכשיו מאוחר מדיי בלילה, ואני צריך לקום עוד ארבע שעות, ואני קורא ומגיב במקום לעזוב כבר את המחשב…
אני לא גזען, אני שונא את כולם.