סיפור (פרק 5)

כולם עמדו ככה סתם, עצמו עיניים, ולא קרה כלום. יוסי פקח עין אחת. אולי הוא מת בכלל? הוא הסתכל מסביבו וראה שכולם עומדים ומצפים לכלום. ואז, רון הקטן חשב לעצמו ש-איזה-כיף-כולם-עובדים-על-יוסי-ושום-דבר-לא-קורה,ואז החל לצחוק צחוק ילדותי וחמוד שתמיד גורם לכל הסבתות הנחמדות ברחוב לחייך ולתת לו עוגיה.רון צחק וצחק, ולפתע, יוסי שמע נהמות כאב מאחורה. הוא ראה את הקפטן הענקי מתפתל מכאבים ומתעוות, והחייזרים עמדו שם כדוממים. הוא הסתכל על הקפטן בתדהמה. הוא סתם את פיו של התינוק, ואז הקפטן חזר למצבו הרגיל, והחייזרים המשיכו ללכת לעבר יוסי. יוסי נתן לרון להמשיך לצחוק, והקפטן המשיך לסבול. "שיט!" צעק וילסון. "לחצתי על החלק הלא נכון של הכפתור! חייבים לחסל את התינוק!" אך אף אחד לא הגיב. הוא הביט ברון הצוחק במבט מלא זעם. על הפוסטר נוספה עוד תמונה- תמונה של ילדון קטן ושמנמן. יוסי רץ עם התינוק הצוחק בידיו, ישר אל מול הקפטן המחריד. הקפטן, שעורו היה זוהר ופניו השתנו מרגע לרגע לכל מפלצת מזוויעה שתחשבו עליה, השתעל, השתנק, לחץ על כפתור סגול בחגורתו ונעלם, החייזרים המוזרים איתו. וילסון פשוט עמד שם ובהה ביוסי במבט אבוד. "אתה לעולם לא תצליח למצוא את הקפטן! הוא כל יכול! הוא יותר חזק ממך, יוסי, ואין לך אפילו סיכוי קלוש!" צעק וילסון, לחץ גם הוא על כפתור בחגורתו ונעלם. "טוב נו, רון, יש לנו חללית משלנו, סוף סוף, רק אל תספר לאימא!" אמר יוסי ועל פניו עלה חצי חיוך. "אתה יודע מה, רון, אני ממש שמח שבאת." הוא אמר. הילד הקטן חייך, הניח את הדובי שלו בצד ואמר: "גם אני." ומאז, יש רק שתי תמונות על הפוסטר שתלוי על התקרה: וילסון והקפטן.