קולה של צליל.

אני הייתי צליל, שמעו אותי ממרחקים.
עזרתי לתושבי העיר בכל פעם שנזקקו לי, נרתמתי למבצעים להצלת העולם מאחוות הרשע.
ומה קיבלתי בתמורה? שתיקה. צרידות בגרון.
איבדתי את הכוחות שלי בעזרת וירוס אחד, קטן ומטופש.
אולי לתמיד?
אני לא יודעת, אולם מה שאני כן יודעת הוא שאמשיך לעזור לתושבי הבירה וושינגטון להגיע לביתם בשלום, בריאים ושלמים, כל עוד אני חייה.
כי הצליל עוד ממשיך להדהד בתוכי. בתוכם.

בת שלוש-עשרה הייתי כאשר גיליתי שניחנתי ביכולות על-טבעיות, לעומת שאר האנשים סביבי, כך גיליתי; מאז ומעולם לא החשבתי את כוחי כדבר שכמעט אף איש לא ניחן בו מלבדי. ידעתי שבכולם, אפילו בפינה קטנה בגוף יש לכולם האפשרות להוציא את קולם ה ח ו צ ה .
אולם הם לא עשו דבר עם היכולת הזאת. אני הייתי צריכה לעשות זאת בשבילהם, או כך לפחות הרגשתי מחובתי האישית. הדעה חייבת להיאמר, השיר חייב להתנגן, העולם חייב לשמוע מה הקהל באמת חושב עליו- בעיקר דברים רעים, אפלים, רשעיים; מלחמה וניסיון להיות החזק, השולט; חוסר ההבנה שהש ו נ ו ת היא מה שמביאה אותך לידי ייחוד, המצאה, יצירתיות, אושר, אפילו בריאות.
ואני, שניחנתי ביכולת לצעוק את הידיעה ה״חדשה״ והמרעישה לכל עבר, ניצלתי את קולי.

אני צליל ווסט, ביתה של נואל קולינס-ווסט ו-וולי ווסט, חברת האקסמן החדשים, מזיזה דברים בעזרת הקול, הכל בכח הרצון, והלשון.
אולי אינכם יכולים להשתמש כמוני בגלים על קוליים, אבל זה באמת משנה? הקשיבו לעצתי והביעו את עצמכם: בסיפור, בשירה, במנגינה, באמירה ובעיקר בעשייה. עשו כך גם אתם.