קרייסט פרק 17 "חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"

קאיה עצרה בפתאומיות את מעופה כששמעה את הירייה הראשונה, ונתקפה בהלה לרגע כשמורגן החל להחליק מגבה. הלם קל נכנס בה כשקלטה שהוא נופל, אך היא התעשתה במהרה והספיקה לתפוס אותו מטר בודד לפני שפגע בקרקע. היא הכחישה בליבה שיכלה לעשות זאת מהר יותר לולא הקול הקטן בראשה שתהה מה כבר יקרה אם יפול, הרי האיש ההוא אמר שהוא… אנדרואיד.
היא לא הקשיבה לקול הזה בסופו של דבר ומיהרה לצלול מטה ולאחוז בגופו הרפוי. לא משנה מה האדם הזה אמר. לא משנה אם מורגן מאמין במה שהקריא. היא לא תאמין בזה עד שתימצא ההוכחה המוחצת. אדם חף מפשע עד אשר הוכחה אשמתו.
אז נזכרה בסיבה שנפל מלכתחילה. הירייה. היא נשמעה ממרחק מה מאחוריה, איפה שקארה וטרנס היו אמורים להימצא. מישהו ירה בהם? מה לכל הרוחות קרה שם בדיוק?
היא היטיבה את אחיזתה במורגן והתחילה להתקדם לכיוון שריקת הנפץ, מזגזגת בין העצים הדלילים ונעצרת באחת כשריח הדם הגיע לאפה. אז מישהו באמת ירה בהם. היא הביטה תחתה וקלטה שהיא עומדת בתוך שלולית קטנה וכהה, מצחינה מריח מתכתי חזק. דם. היא הרגישה בחילה גואה בה כשקלטה את הפריט המוטל בתוך השלולית. זה שכמעט דרכה עליו.
זו היתה יד. יד מבותרת מגוף. כמה מטרים ממנה שכבה עוד יד בתוך שלולית דם נוספת. מלפניה קלטה רגל קטועה ממפרק הירך ומטה, ואת כף הרגל סנטימטרים ספורים לידה, בתוך אגם קטן וארגמני. הרגל השניה הועפה הרבה יותר רחוק, מאחוריה. קאיה נלחמה בצורך העז להקיא והמשיכה לסרוק את האיברים המבותרים.
הגפיים היו מכוסים בבד שחור שהיה קרוע במקומות בהם נגדעו וככל הנראה דביק וקשה מדם שהתייבש, אך הדם היה טרי. מה שזה לא היה, הוא ביצע את הדבר המחליא הזה זמן קצר לפני כן. קצר מאוד.
לפתע היא השתנקה בבהלה. פלג גוף עליו של אדם הוטל ממש כמה מטרים מימינה, מתבוסס בתוך הדם של עצמו. היא לא הבינה איך לא שמה לב לכך כבר מההתחלה ותוך כדי שהתקרבה שמה לב לפרט מוזר עוד יותר. שלולית קטנה של דם נראתה לצד זאת שבתוכה שכבה הגופה, טיפה זעירה שלא היתה מזהה לולא האדמה הצחיחה מתחתיה. בקו מעוקל שמאלה נראה שובל דם שהתמשך בין סבך העצים והשיחים.
קאיה לא ידעה למה, אבל היא היתה בטוחה שזה שייך לאחד מהם. היא סרבה לקחת את הסיכון שאחד מהם בטח גוסס כבר עכשיו בין העצים והתחילה לעקוב אחרי שובל הדם שהתעבה ככל שהמשיכה להתקדם. באיזהשהו שלב הגיעו לאזניה קולות גניחה כבדים והיא הגבירה את מהירות הליכה כמעט עד לריצה, עד שמצאה את עצמה עומדת מול קארה וטרנס.
קארה החזיקה בידו של טרנס וקשרה עליה חתיכת בד ירוקה כהה, שקאיה קלטה כי קרעה מקצה מכנסה, בניסיון לעצור את הדימום הכבד מהחור שנפער בדיוק באמצע אמתו.
היא התקרבה אליהם והניחה את מורגן בעדינות לידה כדי שתוכל להתיישב מולם. מקרוב היא ראתה חודים קטנים מבצבצים מפיו של טרנס המתנשם בכבדות ואת קעקוע האותיות על ידו נע באיטיות. פתאום כל מה שקרה התחבר בראשה.
"כמה יריות היו?" שאלה בתקיפות. בטוחה לגמרי שזו ששמעה לא היתה היחידה.
קארה הרימה אליה מבט מופתע, עד לאותו רגע לא שמה לב שהיא שם. "שתיים," ענתה בקצרה וסיימה לקשור את רצועת הבד סביב ידו הפגועה של טרנס.
"ומתי טרנס השתגע?" היא התעלמה מהמבט מוכה ההלם שנשלח אליה מצד שניהם והפצירה בקארה במבטה.
קארה השתהתה לרגע לפני שהשיבה, "כמה שניות אחרי הראשונה." היא לא הסיטה את מבטה ממנה ועיניה הביעו בלבול ופחד. קאיה נזכרה שהיא לא היתה שם כשזה קרה לו בפעם הראשונה מאז פגשו בו, בביתה של טיילור. היא לא ידעה מה לעשות במצב הזה וזה הגיע לכך שהוא ביתר בן אדם.
"הגופה ששם," היא התחילה לשאול, אך עצרה בעצמה ושינתה את השאלה בראשה. "את ירית בו בפעם השניה?" היא לא צריכה לשאול אם הגופה המבותרת היא זו של היורה, זה ברור מאליו. היא לא צריכה לשאול אם טרנס עשה את זה, זה גם ברור מאליו.
הפחד בעיניה של קארה התעצם והפך לאימה טהורה, וקאיה לא היתה צריכה עוד את התשובה שלה כדי לדעת. "לא." המילה יצאה מפיה בקול יציב. זה הדהים אותה כל פעם מחדש איך היא מצליחה לשמור על מזג קר רוח ויציב גם כשהיא בסכנת חיים. מצב שנמצאה בו כבר פעמיים בשבועיים האחרונים. רק העיניים שלה מרמזות על מה שהיא באמת מרגישה.
אבל אם היא לא ירתה בו, בדיוק בנקודה הנכונה להפסיק את ה… התפרצות הזו, מי כן?
מלמול חלש לידה קטע את קו מחשבותיה והיא הפנתה את מבטה בחדות לעבר מורגן, שהתחיל להתעורר. שוב. "האנשים של טיילור…" הוא פער את עיניו בשניה והן ריצדו בתוך ארובותיהן בפאניקה. "תתכופפו!" צרח ואזני החתול שלו הזדקפו.
שלושתם אפילו לא חשבו על העובדה שהוא השתמש בשמה של טיילור לפני שהתכופפו במהירות, מרגישים את משב הרוח החולף מעליהם. אחד העצים הזדעזע.
"מורגן…" טרנס התרומם ראשון. הוא בהה במורגן כאילו היה רוח רפאים. "אתה ער."
"מה פתאום! אני ישן… אני ישן. אני ישן. אני ישן. אני מת!" מורגן דיבר במהירות ומבטו דילג על פני השלושה במהירות, על פניו הבעה מבוהלת. "אני מת והאנשים של טיילור באו לקחת אותי. הם יקחו אתכם גם. הם יבואו אליכם עם המכשירים הלבנים המוזרים האלה ויקחו אתכם גם. טיילור לא תשמח. טיילור תכעס. היא לא תאהב אותי יותר. היא מעולם לא אהבה אותי." בשלב כלשהו של בליל המילים ראשו נתקע על נקודה מסוימת והוא נשאר לבהות בה. "מי זאת טיילור בכלל?!" זעק לבסוף. "מי אתם לכל הרוחות? איפה אני? למה ירו בנו הרגע? אני מת, נכון? אני מת. זו התשובה הכי הגיונית. למה יש סביבי עצים אבל אני יושב על חול מדבר?" שאלות שלא נגמרות. התקף פאניקה. ובסופו של דבר הלם. הוא הפסיק לדבר, אך נשאר בוהה בחלל בנקודה שקאיה לא הצליחה לזהות.
היא הניחה את ידה על כתיפו בתמיכה. "מורגן, הירגע. אתה לא מת. אתה מכיר אותנו, פשוט שכחת. אנחנו ממש עוד מעט נגיע למחנה ונסביר לך הכל." היא הקפידה לשמור על קולה יציב למרות הבהלה שהתפשטה בתוכה. היא לא ידעה אם הוא עומד לזכור משהו כמו פעם קודמת, שזכר אותה. היא דחקה את המחשבה הזו לאחורי ראשה, כרגע היא נלחצה יותר מעצם העובדה שהתעורר.
מורגן הביט בה בעיניים מלאות פחד, אך הנהן. "עוד אחד מגיע בעוד שלוש. שתיים. אחת." הוא לא היה צריך לומר מה מגיע כדי שהם יבינו ויתכופפו פעם נוספת. העץ המסכן ספג פגיעה נוספת. "יש לו עוד שלושה," הוסיף כבדרך אגב בעודו משוטח על הקרקע.
"איזה יופי, אחד לכל אחד מאיתנו…" מלמלה קארה בקול נטול רגש. "ממש מדהים." נאנחה והרימה את מבטה לעבר קארה. "אז, גאונה, מה עושים עכשיו?"