קרייסט פרק 21 "אין זמן"

מורגן זגזג בין טרנס וקארה לסירוגין בעיניים חוששות, כל אותו זמן ידיו מכסות את פיו כאילו בכוונה למנוע ממנו לפלוט דברים מטופשים. הוא לא האמין שיעלו עליו כל כך מהר. הוא לא האמין שהוא יעלה על עצמו כל כך מהר.
דייב הזה, מה נראה לו שהוא עושה דווקא כאן? מכל המקומות האפשריים? הוא בטח התלווה ל- לן. כן… זה בטח מה שקרה. לן בטח לקח אותו בתור שוליה לחיפוש כאן. ידו החלה לרעוד כשהוא הרגיש את רגליו קורסות תחתיו.
"מורגן. מורגן!" הוא שמע את קארה צועקת לעברו, אך קולה נבלע בתוך הכאב התהומי שהתחיל בראשו. "מה עובר עליו?" זה נשמע כאילו הם מתחת למים. מעומעם ומימי ומהדהד.
הוא הסיר את ידיו מפיו ולפת בהן את ראשו. הוא הרגיש כאילו מאות סכינים ננעצות בתוכו בו זמנית. דמעות החלו למלא את עיניו כשהתכדרר להתכנס בתוך עצמו בתנוחת עובר, מנסה בכל כוחו לעצור את הכאב.
למה דווקא עכשיו? למה כאן? מה אם קאיה תגיע פתאום ותראה אותו ככה? וגם אם זה יפסיק לפני, טרנס וקארה בטח יספרו. היא בטח תתחיל לשאול שאלות ולו לא יהיה איך לענות עליהן. מלחמה נגמרה. כן, בטח. המלחמה רק התחילה. הם לא יודעים את זה? מלחמות לא מסתיימות בשנה.
הוא הרגיש כאילו חץ ננעץ במצחו ויוצא מצידו השני וצרחה מיוסרת בקעה מגרונו. הוא חייב לברוח. הוא קם על רגליו במאמץ וניסה להתעלם מתחנוניו של גופו להישאר במקום. צעד אחד כושל, עוד אחד ועוד אחד. הוא התחיל לרוץ כאילו חייו תלויים בזה. הוא רץ כאילו חייו תלויים בזה. הוא רץ כי ידע שחייו תלויים בזה, מותיר את שלושת האנשים מאחור כשגופם משותק מהלם.
רק כשהכאב לו נתן לו ברירה מלבד לקרוס שוב על הארץ הוא נעצר. הכאב כבר לא עצר בראשו. הוא התפשט לכל אורך גופו, מרסק כל שביב של תקווה שמשהו בו עוד נשאר כמו שחשב. מורגן הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות והן שורפות ומכלות אותו מכל הכיוונים, אך הוא ידע שזה בלתי אפשרי. הרי הוא קרייסט, מורגן קרייסט, השלמות הצבאית בהתגלמותה. הם לא עומדים לגלות את זה, הוא יעשה הכל כדי לשמור על זהותו בסוד. הוא מוכן למות בשביל זה, חשב לעצמו, ואז צחק בליבו ונאנק כשעוד גל כאב שטף אותו. הוא רצה למות, ואם משהו, כל דבר, יהיה מסוגל לגרום לכך, הוא היה מוכן לעשות הכל.
הוא שכב כך, בפישוט איברים ובהרגשה שעוד שניה מלאך המוות יבוא לקחת אותו, וחיכה לכאב שיפסק ויתן לו לספר לחמישיה הזאת – בתקווה שאלייז'ה עוד היה בין החיים – את הדברים שהיה מוכן לחשוף.
***
הוא לא ידע כמה זמן עבר, אבל היה בטוח שנרדם מתישהו. כשהתעורר מצא את עצמו בוהה בעצים מנקודת מבט תחתית כשידיו מגרדות בטירוף. הוא ניסה להביא את ידיו למול עיניו כדי לבדוק מה פשר הגירוד אך קלט שהוא לא יכול להזיז אותן. בסקירה שניה של מצבו הוא הבין שהוא קשור לעץ בקרחת היער שקאיה והוא לקחו כמחנה. "מה לעזא – " פאניקה התחילה לחלחל בתוכו והרעד חזר אליו. "קאיה!" צרח בתקווה שמישהו ישמע.
משב אוויר רם תקף אותו מלפנים והוא ראה את קאיה נעמדת מלפניו. היא הביטה בו במבט חמור וקיפלה את כנפיה חזרה לתוך גבה. "אה. התעוררת סוף סוף," היא אמרה באדישות, אך מורגן הצליח לזהות מעט הקלה בקולה.
"הת – התעוררתי?" מורגן מלמל בבלבול. "כמה זמן ישנתי?" הוא ניסה לסדר את מחשבותיו בראשו ולהיזכר מה קרה.
"חמישה ימים."
"חמישה ימים?!" השתנק. "אלייז'ה וטיילור בסדר? הם חיים? למה אני קשור כאן?" אלה לא היו השאלות שרצה לשאול, אך ידע שקאיה לא תענה על האחרות אלא אם יספר לה גם.
היא חייכה אליו ברכות שהייתה שונה לגמרי מהמבט שנתנה לו קודם והתיישבה מולו. "הם בסדר. אלייז'ה מרגיש הרבה יותר טוב וטיילור… ייקח עוד קצת זמן עד שהיא תחלים לגמרי מהפציעה שלה, אבל היא בסדר. אני מניחה, אם מתחשבים בהתנהגות שלה."
מורגן נאנח בהקלה למשמע דבריה. הוא פחד שבגלל הזמן שנעדרו מצבם החמיר ושמח לגלות שההיפך היה הנכון. הוא השפיל את ראשו ונתן לשיערו להסתיר את פניו, עוצם את עיניו ונושף בהקלה. "אז הכל בסדר," אמר לעצמו בחיוך רפה.
"מורגן…" קאיה נשמעה כאילו היא מהססת לשאול.
מורגן הרים אליה את ראשו והביט בה בשאלה. "מה?"
היא הצביעה על ראשו. "השיער שלך. הוא… הוא שינה צבע." היא נשמעה מעט מבוהלת.
מורגן התפקח באחת. "הוא מה?" שאל, בעיקר את עצמו, ותפס בכוח בקווצת שיער מראשו. הוא מתח אותה עד לעיניו ובהה בה בבהלה. "זה – זה לא אמור לקרות. למה? מתי זה קרה? לן לא אמר שום דבר על שינוי צבע…" התחיל למלמל במהירות, קולו רועד, בעודו בוהה בשיערו שהפך ירוק פתאום. הוא העביר את מבטו בחזרה לקאיה בעיניו פעורות באימה כשהתחיל להבין מה קורה. "גם – גם האזניים השתנו?"
היא הנהנה ופניה נחרשו קמטים כשכיווצה אותן במחשבה. "קיוויתי שתדע למה זה קרה, אבל לפי התגובה שלך אני מניחה שאנחנו במבוי סתום."
מורגן ניסה להרגיע את עצמו אך הפאניקה החלה להתגבר שוב והוא הרגיש שכולו רועד ללא שליטה. "א – איפה ד – דייב?" שאלתו יצאה מקוטעת כשהרגיש כאילו דופקים על גבו בפטישים פעם אחד פעם.
"הוא בקרחת היער יחד עם כולם." קאיה התכוונה להתרומם ולעזוב, אך מורגן עצר אותה.
"הוא סיפר לכם?" שאל בחשש. אם דייב באמת סיפר אז זו סיבה הגיונית למה קאיה לא שאלה.
היא לא ענתה לו, רק הנידה בראשה בהנהון יחיד ועזבה את המקום.
מורגן הרגיש כאילו הוא עומד להשתגע. הוא הרגיש כאילו פטישים הולמים בראשו ויורדים לכל אורך גופו והרעד רק התגבר. "לעזאזל." הוא דפק את אחורי ראשו בעץ אליו נקשר ושכח לגמרי למה זה עלול לגרום. במזל רב הוא לא פגע במתג. מורגן נשף בהקלה כשקלט את זה. הוא לא עומד לשכוח הכל שוב. הוא לא עומד לאתחל את עצמו, למרות שאם יעשה זאת הוא ירוויח קצת זמן.
זמן. זו הייתה מילת המפתח. אין לו זמן. הוא חייב לנטוש אותם. השיער שלו הפך לירוק. כשקאיה הסבה את תשומת ליבו לכך הוא לא הבין, אבל אחרי מחשבה קצרה הוא נזכר. אם השיער משתנה סימן שהגוף מתנגד. לן לא אמר מה יהיה הצבע, אבל הוא הניח שזה לא באמת היה משנה. אם הגוף שלו התחיל להתנגד לתאים שהושתלו בתוכו זאת אומרת אין זמן.
התקתוק התמידי בראשו הלם באזניו כשפתאום התוודע אליו. הוא היה מהיר יותר וחזק יותר. "אל תכאב." הוא חשק את שיניו בתחנונים כלפי ראשו. "אל תכאב. אל תכאב. אל תכאב. בבקשה, אל תתחיל לכאוב שוב." הוא התחנן בפני עצמו, לא בטוח אם יהיה מסוגל לסבול עוד גל כאב.
הוא התחיל לכאוב מחדש, והצרחה המיוסרת של הנער המיוסר יכלה להרעיד את הארץ לו הייתה יוצאת ממנו.