puma161
שמתי לב שהפרק הזה היה ארוך יחסית לשאר הפרקים אז חילקתי אותו לשניים, החלק השני יעלה שבוע הבא ^^

קרייסט פרק 5 (חלק א') "קעקוע"

puma161 01/12/2016 668 צפיות אין תגובות
שמתי לב שהפרק הזה היה ארוך יחסית לשאר הפרקים אז חילקתי אותו לשניים, החלק השני יעלה שבוע הבא ^^

טיילור התעוררה לקולות גרירה שנדמה כאילו הגיעו מהמחסן, המקום בו שהו טרנס וקאיה במשך הלילה. היא פקחה עין אחת, עדיין מנומנמת, ואז גם את השניה. ברגע שעשתה זאת, קולות הגרירה כאילו התחזקו והעירו אותה לגמרי. מחשבותיה קישרו קולות אלה לדברים שעדיף לא לומר בקול והיא נבהלה מכך מאוד.
טיילור רצה במהירות לכיוון המחסן והגיעה מתנשפת. היא בהתה בקאיה וטרנס גוררים ודוחפים רהיטים שונים במקום הקטן, קאיה הייתה זו שהתאמצה, טרנס רק השתדל לעזור ככל יכולתו עם ידיו הפצועות.
"מה אתם עושים?" שאלה בחשדנות.
שניהם הביטו בה בהפתעה ואז קאיה חייכה. "אנחנו מחפשים את הכספית שלך. צר לי לבשר לך, אך טרנס לא היה זה שגנב אותה, וגם לא האנשים במדים, את פשוט איבדת אותה."
טיילור נרתעה מעט מדבריה. "א- אני לא איבדתי אותה. מישהו לקח אותה ממני בוודאות," ניסתה להבהיר את עצמה. "אני בטוחה בזה לגמרי. נראה לי."
"ה- נראה לי, אומר שזה לא בטוח." קאיה החזירה את מבטה לשולחן הגדול ושבה להתרכז בהצמדתו אל הקיר.
"גם השיער שלך לא בטוח, אז?"
"מה לא בטוח בשיער שלי?"
"הצבע שלו."
"מה הבעיה עם הצבע? זה כמו עם העיניים שלך."
"העיניים שלי זה מקרה מיוחד." טיילור הזדקפה בתוכחה.
"גם השיער שלי הוא מקרה מיוחד." קאיה לא הזדקפה, היא כבר הייתה זקופה קודם לכן, אך קולה נהיה יותר רציני. הנערה הזאת, טיילור, לא מצאה חן בעיניה. ההתנהגות שלה הייתה משונה וקולה מוטרד, היא הייתה בטוחה שהסתירה משהו, והמשהו הזה לא היה טרנס.
"אה. קאיה? קצת עזרה כאן בבקשה." היא שמעה את קולו החלש והסתובבה מיד. טרנס היה עסוק בפינוי כוננית מפינת החדר, היא הייתה מספיק רחבה וגבוהה כדי שיהיה סיכוי למצוא שם את הכספית האבודה. שיערו הכהה נפל על פניו שאגלי זיעה קטנים בצבצו עליהן.
כשהביטה בו עכשיו באור, שמה לב פתאום לקעקוע שעל ידו, קעקוע של אותיות בשפה זרה שלא הבינה.
"כן. כבר באה…" אמרה בריחוק והתחילה להתקדם לעברו, נעצרת בפתאומיות ברגע ששמעה את צעקתו, "אל תתקרבי!"
קאיה לא הבינה עד הסוף מה קורה, חוץ מהעובדה שזה עומד להיות רע. האותיות על ידו התחילו לזהור באור ירוק והמילים שיצרו השתנו , זעקתו הייתה כל כך חזקה שקאיה ידעה שאם היו עוד אנשים חיים בעולם הזה הם היו שומעים אותה גם ממרחק קילומטרים. כמה שניות לאחר מכן עיניו התחילו לזהור גם באותו אור ירוק, שיניו התארכו וציפורניו נהיו לטפרים, כמו נמר.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" שאלה טיילור, מנסה להתגבר בצעקתה על קולו של טרנס.
קאיה בקושי שמעה אותה, לכן העדיפה לא לענות. חוץ מזה, היא הייתה סקרנית לראות מה עומד לקרות. היא פחדה כמו שלא פחדה מעולם, אך לא הייתה מסוגלת להניע שריר אחד בגופה.
מצד שני, טיילור לא פחדה כלל, רק ניסתה להבין מה קורה במחסן של הבית שלה. "גם הוא זה מקרה מיוחד…" מלמלה לעצמה.
היא לא הספיקה לחשוב על זה לעומק מפני שרגע אחרי שהמילים יצאו מפיה, מבחנה קטנה התגלגלה לרגליה. מבחנה קטנה מלאה בחומר נוזלי וכסוף, חיוך התפרש על פניה של טיילור.
"קאיה! עכשיו תראי למה אני כל כך אוהבת כספית," אמרה בקול רם, ספק לעצמה ספק לקאיה ושתתה את המתכת הרעילה בהנאה.
קאיה שמעה את דבריה והפנתה אליה את מבטה, בדיוק ברגע שעורה הכסיף והתקשה. היא ספגה את הכספית לגמרי. חיוכה של טיילור התערער לרגע, ואז חזר לפניה כחריטה שחורה חרוכה.
הכל קרה כל כך מהר שהיא כמעט ולא הספיקה להתחמק מטרנס שקפץ עליה כאילו משום מקום. היא הסתובבה בכזאת מהירות שלקח לה רגע להתאושש מהסחרחורת שתקפה אותה.
טיילור, לעומתה, סירבה להמשיך לעמוד בחוסר מעש והתנפלה על טרנס, מנסה לבעוט ולהכות בו ללא הצלחה. הוא היה מהיר מדי. עיניו הירוקות זהרו בפראות ומבטו הקר כמעט חדר לנשמתה. כמעט. אולי הוא היה מצליח לולא ספגה קודם לכן את הכספית שכל כך אהבה.
הפעם הצליחה לבעוט בו ולשטח אותו על רצפת המחסן שנסדקה מכובד המשקל שנחת עליה בפתאומיות.
"לא אמורה להיות שיטה להילחם בדבר הזה?" שאלה אותה קאיה, שהייתה רגועה בצורה מחשידה מכל העניין, כאילו היא… מחשבת את המהלכים של טרנס.
"אני לא חושבת, זה הכל התחיל מהיד הזו שלו… מה היו כל האותיות האלה?" שאלה טיילור בסתמיות.
"נכון! הקעקוע. תשברי לו את היד, וכדאי שזה יקרה לפני שהוא יתאושש." הבינה קאיה. היא הייתה בטוחה בתכניתה בתשעים ותשעה אחוזים, אם הקעקוע זה מה שגרם לנמר הפנימי שלו להתפרץ, הריסתו אמורה להפסיק את זה.
"איזו מהן?"
היא צוחקת, נכון? שאלה את עצמה בייאוש. "השמאלית."
טיילור הנהנה וקפצה שוב על טרנס, מנחיתה את רגלה על ידו החשופה.
קול ריסוק נשמע, והזוהר הירוק שבקע מקעקועו של טרנס דעך בהדרגה עד שנעלם כליל.
"אדיר! קאיה, אתה גאונה!" טיילור קפצה בשמחה, התנהגות מעט משונה לאור המצב בו היו.
"כמובן." השיבה לה באדישות ולא טרחה להביט בה. "אנחנו צריכות למצוא דרך לחזור לאחרים," הוסיפה ופנתה לצאת מהמחסן, אך טיילור הקדימה אותה: "אחרים?"
"כן, ברור. יש אנשים שמחכים לנו במקום אחר, את לא היחידה ששרדה."
"הווו. או-קי, אזז צריך למצוא דרך לחזור אליהם." היא חזרה על דבריה של קאיה, אך בקולה נשמע שמץ עייפות.
"אולי כדאי שתנוחי קודם."
טיילור הופתעה מההצעה. "לנוח? אבל אני לא עייפה."
"את כן. קצב הדיבור שלך איטי יותר ולא זכרת איזו יד הייתה הבעייתית, למרות שלא היית חייבת כי היא הייתה פרוסה מול העיניים שלך." אם מישהו אחר היה אומר את הדברים הללו אולי זה היה מעליב את טיילור, אך נימתה של קאיה ויציבתה שלא השתנתה הבהירו לה כי דבריה נועדו לעזור ולא לפגוע.
"איך את זוכרת מה היה קצב הדיבור שלי מקודם?" שאלה בפליאה.
"אני שמה לב לדברים."
"כן… שמתי לב."
"אז, את מסכימה איתי שכדאי לך לנוח? כי אם כן, אני מציעה שתעשי זאת עכשיו."
"טוב אמא. ביי." הזעיפה את פניה ופנתה לכיוון הדלת, שאור יום בוהק נכנס דרכה אל המחסן, מאיר את המקום וחושף את הבלגן שקאיה וטרנס יצרו. "אגב, אם הוא יתעורר תאמרי לו בבקשה שאני היא זו ששברה לו את היד, אני רוצה לדעת איך הוא יגיב." היא לא חיכתה למענה ויצאה דרך הפתח חזרה לביתה, צמתה הארוכה מתנופפת אחריה ברוח החזקה.
רוח חזקה?
קאיה מיהרה לצאת אחריה, הייתה לה הרגשה רעה בקשר לרוח שהתחילה לנשוב פתאום.
היא נכנסה חזרה לביתה החצי הרוס של טיילור, חצתה אותו ויצאה שוב דרך הכניסה הקדמית, שם נתקלה במשהו שלא ציפתה לו, למרות שהמחשבה עלתה בראשה. "מי את?"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך