תודה למי שקורא

ר.ב.מ – פרק 2 חלק א'

21/01/2014 638 צפיות אין תגובות
תודה למי שקורא

אחרי הסרט יאצנו, אני והילד שסיפר לי שקוראים לו דן, למדרגות שמחוץ לבית קולנוע.
אמו של הילד נופפה מבית קפה סמוך, ומאחר ולי לא היה משהו אחר לעשות, הלכתי אם דן לעברה.
"הי מתוק, היה מהנה?" שאלה האם בצל השמשיה המחוברת לשולחן בו ישבה.
"היה אדיר!" אמר הילד, "ואמא, אפשר לשמור את הר.ב.מ?"
"מה זה ר.ב.מ?" שאלתי שוב את הילד.
"אתה רואה!" נזפה האם בבנה והצביעה עלי, "הוא אפילו לא יודע את הראשי תיבוש רובוט בייתי משרט! אין לו אדון, בעלים או משהו והוא דגם ישן באיחות שאפילו לא יודע מי הוא! שותה שכמותך, דן! האם לא למדתי אותך לשים לב להתנהגותו של ר.ב.מ זר? ואתה עוד רוצה שנקח אותו!? הוא בטח ברח, התקלקל, מי יודע?!"
"בבקשה, אמא, לכל הכיתה שלי יש ר.ב.מ!" דן נראה אילו אמר מילים אלו פעמים רבות לפני כן, אולם גם נשמע אילו הוא ידע שזה מקרה עבוד.
"דיברנו על זה, בחור צעיר" אמו של דן קופפה את גבותייה והביטה לו ישר בעיניים, "לא, ובטח שלא אותו!"
דן חשב רגע ארוך עד שמצא את מילותיו שלו. "אמא, למדת אותי תנ"ך, מוצאך יהודי אחרי הכל. אני לא זוכר איפה אך אני די בטוח שיש פסוק האומר כי מי שמוצא רחוש של מישהו אחר חייב לשמור עליו ולדאוג להחזירו. אם זכרוני אינו משקר לי, זה אומר שאנחנו חייבים לשמור עליו. נתלה מודאות ונחקה עד שימצאו אותו. הוא אכן עזר לי בכך שבא אימי לסרט ההוא ונתן לך זמן לעצמך."
האם הביטה בשולחן ובצלחת המפנקת שהרגע גמרה בשעה שראו את הסרט שסירבה לסבול.
"בסדר" נאנחה ופנתה אלי, "אתה רשאי לבוא אחרינו."
ובלא מילים נוספות, הוציאה האם שלושה מתבעות מוזרות, זרקה אותם באוויר ואנחנו נעלמנו איתם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך