FADE- פרולוג
גשם זלעפות ירד בחוזקה, טיפות המים הכבדות נוקשות על חלונות הבתים כמבקשות להיכנס.
מכוניות חלפו על פני הכביש הרטוב והחלקלק, נהגים לחוצים מנסים לא לסטות מהמסלול.
שלוליות נוצרו על האדמה הרטובה בשולי הכביש ומים נאספו בשקעי המדרכות.
עננים כבדים הסתירו את השמש הנאבקת להפציע מבעדם, ממטירים עוד ועוד טיפות מהירות וחדות.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת בחורף אלפיים ועשרים.
היה זה חורף קשה, לכולם. גשם ירד בכמויות אדירות ויצר שטפונות, סופות ונזקים רבים.
השמש לא הפציעה כבר כמה חודשים ואנשים חשבו שנעלמה, שלא תאיר שוב לעולם.
אך ביום ההוא החורף הגיע לשיא, הטמפרטורות צנחו וכמות המשקעים התעצמה. שלג ירד בכל מקום שהיה מעל גובה פני הים, ואלו שהיו מתחתיו סבלו מגשם שטיפותיו הצליפו כשוט ומחטים.
אנשים פחדו לצאת לרחובות, מפחדים להיקלע לסופת ענק נוספת ולמצוא בה את מותם.
החורף הנורא נמשך, ואיש לא ידע מתי הזוועה תיפסק.
כפור כיסה בתים, רחובות, כבישים, כפרים וערים. היציאה מהבית נחשבה למשאלת מוות. קיפאון מיידי.
מי שרצה לחיות, נעל את עצמו בתו ביתו. בני המשפחה שאחרו להגיע, הדלת נטרקה בפניהם ולא נפתחה יותר, השאירה אותם למות בחוץ.
עמדתי לי שם, מול חלונו הקפוא של ביתי, מחוצה לו. הייתי לבוש רק גופייה ארוכה ומעליה ג'קט דק ומכנסיי הארוכים היו קרועים כמעט לגמרי, כובע הצמר ששמתי על ראשי כדי לנסות להתחמם לא עזר ושערי הבהיר התנופך ברוח המקפיאה. בהיתי בפתיתי השלג, לא, הקרח היורדים בקלילות מהשמיים כאילו כלום לא קרה וכל מה שרציתי לעשות היה לקחת מבער ולשרוף את הכל. כמה חבל שברגע שהאש הייתה יוצאת ממנו, מיד הייתה קופאת בשל מזג האוויר הקיצוני, הופכת ללשון קרח מוצקה ודוקרנית.
הרחוב כולו היה שומם. כל האנשים הסתגרו בבתיהם, מנסים להתגונן ולו בקצת מפני הקור העז. רק אני בחוץ, כלוא לבדי ורק מחכה שמישהו יכניס אותי. אך הם לא עושים זאת, הפחד השתלט עליהם עד כדי כך שהם מעדיפים לתת לי למות כדי למנוע את הסיכוי הקטן שלהם.
זה לא משנה. הם אולי לא יודעים, אך מי שבפנים מיועד למוות מהיר יותר מאלה שבחוץ.
טבעו של אדם להיות חופשי, לא? אז הכולאים את עצמם יכחדו והחופשיים ירבו. בזמנים כאלה צריך לדעת לשרוד, לא משנה איפה או לאן תלך. אני כנראה עמדתי למות גם כן, לו הייתי רוצה בכך.
"סאברי!" קריאתי הצרודה בקושי נשמעה מבעד שריקת הרוח.
אחרי כמה שניות הופיעה לצידי דמות, ילדה. "מה אתה רוצה?" עיניה הכחולות נעצו בי מבט קפוא. היא אומנם הייתה צעירה ממני, אך בוגרת הרבה יותר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
"צריך למצוא מחסה."
"מאיפה אתה חושב שהגעתי?" שאלה בארסיות. "באורח פלא הצלחתי למצוא איזו שמיכת טלאים ישנה וכמה גפרורים."
"יופי לנו, איפה?" שאלתי, מנסה לשוות לעצמי נימה קשוחה.
היא לא ענתה, רק הצביעה לכיוון כללי. הצלחתי לראות סמטה במרחק מאה מטרים מאיתנו, זה כנראה המקום. סאברי, כמוני, נשארה גם כן מחוץ לביתה מפני שלא הספיקה לחזור לפני ההתפרצות. "אתה בא?" שמעתי אותה קוראת לי ממרחק, כנראה חשבתי יותר מדי.
לא עניתי, רק עקבתי אחריה בדממה. אם אנסה להוציא עוד מילה אחת מפי הסיכויים שאאבד את נשימתי יגדלו.
הלכתי בעקבותיה עד שהגענו לסמטה צרה וקצרה שבפינתה זרוקה שמיכה חומה שעליה תפורים כל כך הרבה טלאים עד שכבר אי אפשר לזהות איפה הבד המקורי והיכן מתחילים התיקונים. ליד השמיכה, במבט מקרוב, ראיתי קופסת גפרורים קטנה וחצי ריקה, מכוסה בכפור וחודי קרח קטנים מבצבצים ממנה במקומות אקראיים.
"אלה השמיכה והגפרורים?" שאלתי בהפתעה מהולה בלעג לא מכוון.
"יש לך משהו יותר טוב?" היא החזירה שאלה עצבנית.
תחבתי את ידי לכיס הג'קט והוצאתי ממנו שקיק בד קטן, פתחתי אותו והראתי לסאברי את תוכנו. "אוכל?"
עיניה של סאברי ברקו מהתרגשות, מראה נעים למדי בהשוואה לאדישות הרגילה שלה. בתוך השקיק היו שתי חתיכות קטנות של לחם, תפוח אחד גדול יחסית וקוביית שוקולד. "נוכל להשתמש אחר כך בבד לאש." היא ניסתה לשמור על קולה יציב, אך ראיתי כמה היא מתקשה להסוות את רעבונה.
"כן. צריך לתכנן את החלוקה, הכמות הזאת אמורה להספיק לנו ליומיים לפחות," פתחתי. "אני יודע שזה קיצוני, אבל לא נראה לי שאני אמצא עוד משהו בזמן הקרוב, הקור מתגבר."
לא נראה כאילו היא הקשיבה לי, היא בהתה בשקיק שבידי ורוק נזל מפיה המשווע להכניס אליו משהו להשביע את תאבונו. "סאברי!" היא התעוררה.
"הא? אה. כן. אל תדאג, אני בטוחה שתצליח. איפה מצאת את זה?" היא לא הייתה קשורה למציאות. היא בקושי הצליחה להתיק את מבטה מהתפוח האדום ששכב בידי.
התיישבתי על רצפת הסמטה הקפואה ונשענתי על הקיר, מתכסה בשמיכה, שהייתה הרבה יותר עבה משחשבתי, ומכניס את השקיק חזרה לכיסי. סימנתי לסאברי להתיישב לידי והיא נענתה בחוסר רצון, גופה החיוור והצנום רעד מהקור. בניגוד אלי, היא הייתה לבושה חולצה, אומנם ארוכה, אך לא היה לה משהו מעל לחמם אותה, ומכנסי בד ארוכים ודקים. היא היתה זקוקה לשמיכה הזאת הרבה יותר ממני.
לקחתי את השמיכה מפינת הסמטה וכיסיתי בה את שנינו, נותן חלק גדול יותר לסאברי. אני לא יודע כמה זמן היינו ככה, יושבים צמודים לקיר הסמטה ומתכסים בשמיכה ליחד שאמורה להספיק לשניים. בסופו של דבר סאברי נרדמה ואי נשארתי ער לבדי.
***
השחר, שהיה אמור להיראות כמו מקהלה של צבעים חמים וקרים, לא עלה. סאברי ואני ישבנו מכווצים זה לצד זה תחת שמיכת הטלאים, מנסים להתחמם כמה שאפשר.
סאברי ישנה, מכורבלת לצידי, גורמת לי לחשוב לעצמי איך היא נראית כך הרבה יותר קטנה ופגיעה. לחשוב שלנערה בראשית שנות העשרה שלה לא מגיע לחיות ככה.
לא מגיע לה להיזרק מביתה רק כי איחרה להגיע. היא לא אמורה לחיות ברחוב כשגל קור תוקף את כל סביבתה. היא לא צריכה להסתובב עם אדם כמוני כשהיא האחראית ולא אני.
העברתי לה עוד חלק מהשמיכה, כמו שעשיתי במשך כל הזמן הזה, כך שנשארתי עם קטע המכסה רק חלק ממני. ישבתי ככה, מצטנף בפינת הסמטה כשרק חצי מגופי מכוסה בשמיכה, עד שנרדמתי, ככל הנראה, מפני שהדבר הראשון שאני זוכר לאחר מכן הוא שהתעוררתי לתחושת תנועה לידי. תנועה קלה וכמעט בלתי מורגשת.
פקחתי עין אחת בקושי והסתנוורתי מאורות הזריחה הקרים בכל גווני הכחול שיצרו ערבוביה של צבעים על השמיים כמו קשת אחידה. האור היה כל כך בוהק שנאלצתי לעצום את עיני בכאב ולחשוב פעמיים לפני שפקחתי אותה בשנית. אנחנו ככה כבר כמה ימים, שורדים באורח פלא בקור המקפיא ללא קורת גג שתגן עלינו, וזו הפעם הראשונה שקרני השמש מגיעות אלינו ישירות. כמעט שכחתי מה צבען, ואני דיי בטוח שזה לא אמור להיות ככה, אך כל עוד יש אור זה אומר שהסיכוי שהקור יחלוף קרב.
סאברי עדיין נשענה עלי, אך היא שינתה את תנוחתה כך שתתפוס פחות מקום, אולי לצורך התחממות, שיערה הארוך והכהה עוטף אותה כאילו מנסה לעזור לה להתחמם. שמתי לב גם שהשמיכה שוב מכסה את כולי, נראה שהיא התעוררה מתישהו אחרי שנרדמתי והחזירה לי אותה. אולי היא לא עד כדי כך קרה כמו שחשבתי.
תחבתי את ידי לכיסי והוצאתי ממנו את שקיק המזון הקטן וניערתי קלות את סאברי בניסיון להעירה.
"סאברי…" לחשתי כשהיא לא הראתה שום סימן להתעוררות. "סאברי." עורה היה קפוא.
היא לא נענתה לניעורי ולקולי, מה שגרם לי להתחיל לדאוג. הילדה הזאת מתעוררת ביותר קלות מתינוק שעדיין לא הפסיק לבכות בלילות והעובדה שזה לא קרה הדאיגה אותי מאוד. "סאברי." ניסיתי שוב, הפעם לא בלחישה. "תתעוררי, צריך ללכת." ניערתי אותה חזק יותר.
עדיין אין תגובה.
עכשיו הקדשתי יותר תשומת לב לעורה הקפוא. סימן רע.
קמתי מיד ממקומי, נועץ בה מבט מבוהל. נשימותיה היו רדודות ומהירות, מכניסות מעט חמצן לריאות ומוציאות הרבה. לא טוב.
"סאברי!" קראתי אליה. אין תגובה. גוון עורה החיוור הלבין עוד יותר עד שנראה לבנבן כחלחל ושפתיה הסגילו מהקור העז.
היא נראתה גוססת.
"סאברי! תתעוררי!" צרחתי לתוך אוזנה והרמתי אותה מהקרקע יחד עם השמיכה וקופסאת הגפרורים, דואג לעטוף אותה כמה שיותר טוב.
רוקנתי את שקיק האוכל לתוך כיסי ולקחתי גפרור, מדליק איתו את הבד. לקחתי את קצה הבד הרחוק ביותר מהאש באצבע אחת ואת השני באחרת וניסיתי לקשור אותו סביב פרק ידה. לפי הידע המאוד דליל ומועט שלי ברפואה, כדי לגרום למישהו מחוסר הכרה להתעורר צריך לגרום לו לסוג של הלם. לרוב עושים את זה עם מכות חשמל, אך מכיוון שאין לי את האפשרות כרגע, אולי הלם שריפה יעבוד גם כן.
לאחר ניסיונות רבים וכושלים, הצלחתי לקשור את הבד השרוף כמעט לגמרי לפרק ידה בעזרת שתי אצבעות, מבין עד כמה מטופשת הייתה ההחלטה להדליק אותו לפני ולא אחרי.
למזלי הרב, הבד עדיין לא נשרף לגמרי והעור שעל פרק ידה התחיל להיחרך. האש התחילה להתפשט לאורך ידה והיא עדיין לא התעוררה. הקור התגבר והתחיל להאט את מהירות הלהבות, גורם לי כמעט להתפלל שלא יבוא איזה גל קור ויכבה אותן.
הזמן עבר בקצב איטי להחליא. עברו עשר דקות לפחות והיא עדיין לא התעוררה, ידה כבר כמעט שרופה לגמרי, או שזה היה רק הקרח שכיסה אותה. כיביתי מיד את הלהבות לפני שיעברו לאיזור אחר בגופה, לא רציתי להוות גורם נוסף למותה ההולך וקרב. העברתי אותה לגבי, מקפיד שתישאר עטופה בשמיכה, והתחלתי להתקדם.
היינו צריכים לעזוב את הסמטה ולעבור למקום אחר לפני הצהריים. המטרה שלי הייתה לעזוב את המקום כולו עוד לפני סוף היום, אבל כשסאברי במצב כזה, הבנתי שזה לא יהיה אפשרי, וגם חסר לנו אוכל.
"ק- קאסן…" הרגשתי אוויר חם על עורפי ונעצרתי בחדות. "זה אתה?"
העברתי את סאברי במהירות מגבי והבטתי בה. עיניה היו פתוחות לחריצים קטנים ורסיסי קרח נוצרו בקצותיהן. הסרתי ממנה את הרסיסים בלחץ כדי שלא יתפשטו לתוך עיניה והשענתי אותה על כתפי. "זה אני, סאברי. אני כל כך שמח שאת חייה." נאנחתי בהקלה. הפחד שהייתי שרוי בו מאז הזריחה נעלם ופינה מקום לגל חמים של הקלה.
"קאסן… אני לא מרגישה טוב. קר לי." קולה רעד ושיניה נקשו.
הורדתי אותה ממני והשענתי אותה על קיר של אחד הבתים. הסרתי ממני את הג'קט והלבשתי אותו עליה, מנסה לחממה כמה שיותר, לא לפני שהוצאתי ממנו את כל דברי המאכל. "את רעבה?"
היא הנהנה בחולשה. שפתיה עדיין היו כחולות – סגולות, אך גוון עורה חזר לעצמו. לא הייתי בטוח אם תצליח לאכול את התפוח אז הבאתי לה אחת מחתיכות הלחם. סאברי ניסתה להרים את ידה לקחת אותה, אך ללא הצלחה, היא עדיין הייתה קפואה לגמרי. תחבתי את חתיכת הלחם לפיה בעדינות וחיכיתי שתסיים לאכול. פתאום דאגה חדשה מצאה את מקומה בראשי, לא היו לנו מים. כמובן שיכולנו להפשיר קרח ולשתות את הנוזל אך פחדתי מזיהום.
כשראיתי שסיימה לאכול הרמתי אותה חזרה על גבי והמשכתי להתקדם. "לאן הולכים?" היא שאלה אותי.
"למצוא עוד אוכל ומים לשתות."
"ומה אחר כך?"
"עוזבים את המקום הזה."
היא השתתקה. ניסיתי להבין למה, אך לא הצלחתי למצוא סיבה הגיונית. לא התעמקתי בזה יותר מדי והמשכתי ללכת לכיוון הכללי של המקום שממנו זכרתי שהבאתי את האוכל מקודם.
"אנחנו לא יכולים לעזוב." קולה נשמע יותר פיקח. "מה אם במקומות אחרים זה יותר נורא?" היא צדקה, אין שום סיבה שמקומות אחרים יהיו יותר טובים מכאן.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," אמרתי. "אנחנו צריכים ללכת, למצוא מקום עם חברה אחרת." ידעתי דבר אחד: בכל מקום אחר החברה תהיה יותר טובה, אולי מישהו יהיה מוכן להכניס אותנו.
הרגשתי את הנהונה על צווארי וחייכתי. סאברי הייתה אדם קר ואדיש, אך במצבה החלש התנהגותה השתנתה. כל אחד משתנה בהתאם למצבו, כרגע היא פשוט תצטרך לסמוך עלי שאוביל ואדאג לשנינו במקומה.
תגובות (1)
אני ממש אהבתי את הסיפור אבל אני לא יכולה לתת חוות דעת על הכתיבה כי אני בעצמי לא מבינה בדברים האלה אבל אני ממש אהבתי את איך שזה כתוב ואני רוצה לקרוא המשך אם אפשר .