Paradise Lost – פרק 9

החלטתי להוסיף עוד דמות, משמעות הדבר היא שאני צריכה שמישהו יתנדב להביא לי עוד דמות ^^ רצוי שתהיה בת.
סביר להניח שהיא תהיה רחוקה מלהיות נדיבה ורחוקה מלהיות טובה P:

גן העדן האבוד – פרק 9:

מריאן ניסתה להידחק בין קהל האנשים באולם. חשיכה מוחלטת.
כולם צרחו בבהלה ונדחפו לכל עבר, כל אחד ניסה למצוא את היציאה, אך גם זה ללא הצלחה. המקום היה סגור.
"מריאן!" בין ההמון, מישהו תפס בידה וגרר אותה למקום לא ידוע, "סטף?" ניחשה לפי הקול.
"כן" ענה, "צריך למצוא את היציאה." אמר. הייתה לו ראייה טובה בחושך, אך כל יציאה שניגש אליה הייתה נעולה. לאחר דקות בודדות של מהומה, נדלק האור בחזרה ומראות הזוועה הופיעו בפניהם.
צרחות מחרישות אוזניים גברו והמהומה הייתה רחוקה מלהיפסק.

"הסברים?" התעצבן מקס. הם הושיבו את שרה על אחד הכיסאות, כאשר מקס החזיק בה בכדי שלא תברח. אלנה ישבה על המיטה לצד פיל, היא לא רצתה להסתכל עליה. קיילס נשענה על הקיר כאשר ידיה שלובות זו בזו. לא ניתן היה לתאר עד כמה הייתה מאוכזבת מחברתה.
"לא רציתי," שרה פרצה בבכי.
"לא רצית ובכל זאת עשית זאת" אמר ליאו בעודו מתהלך מצד אחד של החדר לאחר, חוקר אותה.
"הם איימו עליי, לא הייתה לי ברירה-..","למה שנאמין לך?!" התפרצה אלנה, הכעס עלה בה ומרגע לרגע נאלצה להיאבק בעצמה בכדי לא לשלוף את ניביה.
"מי אלה?" שאל ליאו ברוגע. היא הרכינה את ראשה, בולעת את רוקה בכבדות.
"לא ידועה לי הזהות שלהם" ענתה בשקט והורידה את הפאה השחורה מראשה.
"ברור לך עד כמה שהתשובה שלך נשמעת לא הגיונית?" הוא התיישב על הרצפה מולה, מחפש אחר מבטה האבוד. עיניה היו אדומות והייתה תשושה פיזית ונפשית.
"כמו שכבר סיפרתי, לפני כמה חודשים שמעתי במקרה שיחה של כמה בחורים מהמעבדה.." החלה לספר, קולה היה צרוד. "הם דיברו על חומרים מסוימים שכביכול יכולים להרוג מוטציות, ידוע לכם על זה כבר" אמרה והם הנהנו.
"מה שלא סיפרתי זה שהם תפסו אותי מצוטטת להם, הם לקחו ממני את המשקפיים כדי שלא אוכל לראות אותם, הושיבו אותי על כסא ואיימו שאם אספר למישהו על זה, הם יהרגו אותי…" היא עצרה בכדי לקחת אוויר. היה לה קשה להירגע. "מקס, תלך להביא לה מים" הורה לו ליאו וזה בפרצוף זועף עשה כבקשתו.
"הם עוקבים אחרי יום ולילה, הם גורמים לי לעשות דברים שאני לא רוצה בהם אבל אני לא יכולה להתנגד…" היא מחטה את דמעותיה. קיילס שהייתה מזועזעת מסיפורה, ניגשה אליה וחיבקה אותה חזק. "אם כך איך מספקים לך את החומר?" תהה ליאו.
"הם שמים לי אותו בלוקר עם פתקים נלווים בדרך כלל. היום ניגשתי למעבדה, הם דאגו לכבות את האור ולשים מסיכות בכדי לא לחשוף את עצמם." הסבירה.
"הם אמרו לך למה…למה הם רוצים להרוג אותי?" שאלה אלנה. היא מעט נרגעה לאחר מה ששמעה.
שרה הנידה לשלילה. "אני רציתי לבוא לבית הספר הזה, תמיד רציתי לדעת יותר על מוטנטים וערפדים, מעולם לא הייתי רוצה לפגוע בכם." היא שוב החלה לבכות, קיילס ליטפה את ראשה, היא ידעה שלא שיקרה.
"אנחנו נעזור לך, את תמשיכי לעזור להם ודרכך ננסה לחשוף את חבורת הליצנים הזאת" , "לחשוף? צריך להרוג אותם!" זעמה אלנה.
"צריך דחוף ללכת לאולם, משהו מוזר קורה שם" קראה פפר בדאגה.

ארבעה גופות תלויות הופיעו בפני המון התלמידים והמורים, על כל גופה היה רשום על דף "זו היא רק חלק מהנקמה שלנו. לעולם לא יהיה שלום בין בני האדם למוטציות. " קראה מריאן בזעזוע.
הדלתות נפתחו וכל אחד ניסה לנוס לנפשו. גריזלדה עלתה על הבמה וניסתה בכל כוחה להרגיע את התלמידים, אך הכול היה לשווא.
"היא התגוררה חדר ליד" מלמלה מריאן, דמעות הציפו את עיניה למרות שלא התכוונה לבכות.
"הם תפסו אנשים אקראיים והרגו אותם?" תהה צ'ילי. סטף הנהן בראשו.

בעודם מתעלמים מכל המהומה בחוץ, איזבל ושון העלו את בן הערובה שלהם למקום המועדף עליהם; גג המעונות. "צריך לקשור אותו," אמרה איזבל, משעינה את הבחור על יד ברזי המים. שון הסתכל סביב וחיפש אחר מתכת כלשהי שיוכל להשתמש בה, כאשר מצא אחת, הושיט את ידו לכיוונה ובתנועת יד, כרך אותה סביב ידיו של הזר.
היא הורידה ממנו את המסכה ובחנה אותו מכף הרגל ועד הראש. ראשו היה מורכן כלפיי מטה, הוא היה צעיר בסביבות גיל השמונה עשרה, כנראה זו הייתה שנת לימודים האחרונה שלו. שיערו היה מגולח, מבליט את קו הלסת המרובעת שלו, על כל לחי שלו, נפרסו מעט נמשים ועל הגבה הימנית שלו, עגיל חישוק כסוף. "מה המשמעות של זה מעניין?" תהתה איזבל בעודה מצביעה על עורפו, שם מילה מקועקעת באותיות יפניות עבות.
"נוקם." מלמל שון. היא הסתכלה עליו בבלבול, "..המשמעות של הקעקוע" הסביר.
היא הרימה גבה, מופתעת מהידע שלו. "אנחנו בהונג-קונג, דאגתי ללמוד מעט את השפה" הסביר את עצמו. איזבל פתחה את אחד הברזים והתיזה מים על הבחור.
הוא החל להגיב, לאחר מצמוצים רבים, הצליח לבסוף לפקוח את עיניו. "בוקר טוב!" הכריזה איזבל בסרקסטיות. הוא ניסה לשחרר את הידיים שלו, אבל זה היה חסר טעם.
"נוקם יקר, איפה שאר גיבורי העל שלך?" גיחכה בזלזול. "שתדע שהתוכנית שלכם לא הצליחה." הוסיפה. הוא החל לצחוק, מרגיז אותה ואת שון.
"התוכנית שלנו יותר מהצליחה, תלכי לאולם ספורט עכשיו, אני שומע את המהומה עד לפה." גיחך. היא ניסתה להחזיק את עצמה מלהחטיף לו אגרוף בפנים, הוא כל כך דרש, אך שון הקדים אותה.
"אני לא יכול לרסן את עצמי, אז תיזהר במילים" סינן בין שיניו שון.
"מי אתה? מי עוד משתף איתך פעולה?" שאל.
"אני זה שייקח אתכם לגיהינום." גיחך הבחור.
שון קימץ את ידו לאגרוף, אך כאשר הניף אותו ובא במגע עם הלסת של הזר, הבחור נעלם כלא היה ואגרופו בא במגע עם הקיר, מרסק את עצמותיו.
"מוטנט?"