מושלם.

לאדם המושלם לא היה גיל. נראה היה כאילו הוא נולד ומאז הוא נראה כבן עשרים.
לאדם המושלם לא היו זכרונות. נראה כאילו הוא נוצר מחדש בכל שנייה.
לאדם המושלם לא היה שם. אם מישהו נאלץ לקרוא לו, הוא השתמש בכינוי "הוד מלכותו", כי לא היה בנמצא כינוי שיתאר אותו במדוייק.
לאדם המושלם לא היו דת ולא לאום. הוא נדד בעולם, ואם מישהו התעניין בדתו האדם המושלם אמר שהוא מאמין שכולם צודקים.
האדם המושלם דיבר באופן שוטף את כל השפות, גם שפות שנעלמו מהעולם. מבטאו היה מוזר, כאילו הוא ידע איך תישמע השפה בעוד מאה שנים ודיבר כך. שפתו הייתה גבוהה אך קולחת, והוא דיבר אל כולם כשווים אליו, למרות שברור היה שהוא נעלה יותר. קולו הצלול והגבוה כיכב רבות בחלומותיהן של נערות.
לאדם המושלם היה יופי יוצא דופן. הוא היה גבוה, רזה ובהיר, שיערו חלק ובלונדיני ועיניו כחולות בולטות. תווי פניו היו רכים אך ברורים, ובתנועותיו הייתה הדרת מלכות. אף אחד לא היה יכול להעלות בדעתו מישהו יפה יותר.
האדם המושלם לא אהב דבר. לא שירה, אומנות או ריקוד, לא גלידות משובחות ומשקאות יקרים, לא נשים ולא גברים.
האדם המושלם לא שנא דבר. לא יהודים ולא ערבים, לא סרטי פורנו ולא מוזיקה קלאסית, לא חיות ולא בני אדם.
לאדם המושלם לא היו קשרים. לא חברים ולא משפחה, לא מנהל ולא אישה. מבחינת מסמכים, הוא אפילו לא היה קיים.
לאדם המושלם לא היו כסף וכוח. הוא היה, לכאורה, אדם פשוט.
לאדם המושלם לא היו רגשות. הוא לא התפרץ בזעם ומעולם לא חייך שלא מתוך נימוס. הוא לא קינא, לא בכה, וכמובן שמעולם לא היה מאוהב. מעולם לא התעורר ניצוץ של חיים בעיניו הכחולות.
האדם המושלם היה האדם בעל הכי הרבה מגרעות על פני היקום, ולכן המושלם ביותר.
לאדם המושלם לא הייתה אישיות.
האדם המושלם היה בודד.

לורי אנדרסון היה נער פשוט. הוא למד בבית ספר ציבורי גדול ולא טוב במיוחד, חי בבית ממוצע בשכונה ממוצעת, והיו לו שני הורים אוהבים ואחות גדולה נוראית.
הוא אהב לתכנת תוכנות במחשבו הישן יחסית, ולעתים גם הצליח לייצר משהו משמעותי ומכר רשיונות אליו. כך הוא חסך כסף כדי לקנות מחשב חדש.
הוא היה רזה ונמוך ועורו בגוון זית. הוא הרכיב משקפיים מרובעות בעלות מספר שערורייתי כמעט. דיבורו היה מהיר ולא ברור, והיא היה גרוע מאוד בספורט. באופן שנבצר מהבנתו, נערים גדולים ומאיימים רבים מצאו דמיון רב בינו לבין שק איגרוף מהמעלה הראשונה.
אבל היום, לורי אנדרסון הרגיל הרגיש מיוחד. הוא היה היחיד מעירו שזכה במספר יוצא מגדר הרגיל של דקות שיחה עם האורח המפורסם שהגיע לעיר, שתי דקות שלמות.
אמו, שזכתה למספר מכובד של שלושים ושש שניות, התרגשה אפילו יותר ממנו. היא הלבישה אותו בבגדיו הטובים ויותר והסבירה לו שוב ושוב מה אסור לו לשאול. הוא הרגיש כאילו הוא עומד לטוס לחלל.
אחרי עמידה ארוכה בתור, הגיע תורו. הוא החליק יד בעצבנות על שיערו השחור הקצר ונכנס לחדר.
האדם שישב בחדר לא הזכיר את התדמית שהייתה לו. לא היה לו כל ביטחון עצמי בלתי מעורער או רצון לחיות, והוא לא ראה צורך להעמיד פנים שיש לו. הוא ישב על כורסתו, מקופל, מייבב.
לורי התקרב אל האדם בחשש. הוא הניח את ידו, שנראתה כהה, על כתפו הלבנה כשלג של האדם.
"בחרתי בך," אמר האדם המושלם בקול נמוך מהסיפורים, רועד, "מפני שפעם הייתי אתה. הייתי נער רגיל. לא אהוד במיוחד." הוא השתתק. "ותראה אותי היום."
"אתה האדם האהוב ביותר בעולם. אתה רוצה להגיד שגם אני אהיה מושלם?"
"לא! מה שלא תהיה, אפילו עובד הזבל הבזוי ביותר של המדינה הענייה והמטונפת ביותר, יהיה טוב יותר מלהיות אני." ניצוץ קל של חיים התעורר בעיניו המתות, המושלמות, וכבה.
"אתה מושלם. זה באמת נורא כל כך?"
"אני משועבד. מת." האדם המושלם בהה באוויר בעיניים ריקות. "אתה לא רוצה להיות אני. לך עדיין יש סיכוי."
"סיכוי למה?"
"חיים. אופי. משפחה. הזיכרון שלי מתחיל לחזור אליי, ואני מבין שאני אומלל. אם תהיה אני, תהפוך להיות אומלל אפילו יותר."
"איך אפשר לעזור לך?"
"לעזוב, כדי שארגיש שהצלתי אותך."
"עדיין תהיה אומלל. אני צריך להחליף אותך."
"ידעתי. אתה רחום מדי. אתה תסבול לשארית חייך. אני אהנה ממוות מתוק. ובכל זאת, זה היה מאוחר מדי מההתחלה, כי נגעת בי."
"מה זה אומר?"
"שהרגת אותי. במשך כל השיחה שלנו, האדם המושלם מת. ואתה הופך אליו."
הוא סקר את עצמו ואמר בקול רך, "אני לא נראה שונה בהרבה."
"אמור לי," אמר האדם, "מה שמך?"
"אני… אני… אני לא זוכר."
"אתה האדם המושלם.

הנער הניח יד על הכתף הזהובה, הרועדת. הדמות התיישבה.
"אתה יודע מה עשית עכשיו?"
"מה?"
"טעות איומה. הפכת להיות אני. והרגת אותי. תודה."
"אני לא מושלם. ואתה חי."
"אני מת מבפנים כבר זמן מה. בקרוב אני אמות גם מבחוץ. הייתי נותן לך את חיי לאות תודה, אבל כבר לקחת אותם. תנחומיי."
"אז… מה אני מקבל? כסף?"
"סבל עד המוות. מה שמך, ילד?"
"אני… אני…"
"אתה האדם המושלם."