ביישנית בממלכה-פרק אחרון (והפעם באמת ~_~)

ביישנית בממלכה-פרק אחרון
——————————–
זוג צעיר התיישב לו מול הים, השניים הצהירו את אהבתם בנשיקה עמוקה.
"היי , תראה את זה." הנערה הסתכלה והבחינה במשהו נוצץ מעבר לים.
היא שיערה לעצמה שזה משהו זוהר, כמו תכשיט זהב אבוד.
היא נכנסה אל הים, אך למרבה האכזבה היא מצאה שם בקבוק זכוכית.
"מוטב לפנות את זה לפני שמישהו ירמוס את זה בטעות…" הנער הציע.
"אוקי.." היא אמרה ועמדה לזרוק את הבקבוק.
" חכה רגע! " היא עצרה אותו. "אני חושבת שיש שם פתק." היא הבחינה בבקבוק מקרוב.
"זה בטח סתם נייר.." הוא הניח.
"בוא נראה.." הוא ניסתה להוציא את הפתק מהבקבוק.
"אני לא חושב שזה משהו אסתטי לגעת בו." הוא אמר בגועל.
"שמענו אותך והאסתטיות שלך." היא גיחכה וניסתה להוציא את הפתק.
"לעאזאזל, אני אפילו לא מגיעה אליו עם האצבעות האלה.." היא אמרה.
"הנה תני לי לעזור לך" הוא אמר בנימה מיואשת ושבר את הבקבוק.
"יופי, ואם אנשים ידרכו בטעות על השברי זכוכית האלה?.." היא כעסה.
"אני אפנה את זה אחר כך, רק העיקר שלא תתרוצצי עם הבקבוק המוזר הזה" הוא אמר.
הנערה הרימה את הפתק, וראתה שמדובר בדף עתיק מאוד, הוא גם היה עבה, כמעט כמו קלף.
היא פתחה את הפתק, והייתה מעט מבוהלת. "זה נראה כאילו המכתב מיועד לך.." היא אמרה
והקריאה את הכותרת. "ג'וש היקר.."
"יש עוד הרבה ג'וש בעולם, את יודעת.." הוא גלגל את עיניו.
"כן, אבל אף ג'וש לא מקבל מכתב ישן על שמו מתוך האוקיינוס הגדול" היא אמרה מופתעת.
"צירוף מקרים." הוא אמר, מבלי לפרט יותר מידי.
"מה כתוב שם?" הוא שאל בסקרנות, וחברתו החלה להקריא, היא הבחינה בכתב הדיו הישן.
והתפעלה מהכתב העתיק והמעט משורטט.
———————————————————-
"ג'וש היקר.." היא אמרה והחלה לצחקק מעט, כי זה נראה כאילו היא פנתה אל החבר שלה.
"עברנו שנינו תקופה מאוד עמוקה ועמוסה בחיינו, אבל מה שמצחיק, ששנינו בעצם התחלנו את חיינו בשיחה פשוטה
מול תמונה ישנה של פרנצקו."
"מי זה פרנצקו?" הנערה שאלה את ג'וש.
"אין לי מושג, נראה לי אומן מפורסם, תמשיכי לקרוא.." הוא אמר מתוח.
הנערה המשיכה לקרוא.
"וזה נמשך לזה שפנית אלי בחצר הארמון.."
ג'וש הנער עצר את חברתו.
"רגע, היא גרה בארמון?.." הוא שאל.
"לא יודעת, בוא נקרא, אולי נבין בהמשך" היא המשיכה להקריא את המכתב.
"זה נמשך לזה שפנית אלי בחצר הארמון, וחשבתי לעצמי איך האיש הנאה הזה והמהודר שם לב אליי? ממש הופתעתי.
ולא לקח לי זמן להבין שמדובר באיש אציל, שבעצם דיבר אל פשוטת עם, הייתי בהלם שדיברת ישירות אל פשוטת עם כמוני, ובכלל לא רצית להיחשף בפניי, זה כמעט הצחיק אותי!
עם הזמן, גיליתי שאתה מאורס, מאורס לאישה בעלת מראה וחיוך תמימים, אישה יפה ביותר, בעלת אובסיסביות, מזג חם, ואכזריות רבה.
תהיתי לעצמי בהתחלה שבטח מדובר באישה טובה, אחרי הכל איש טוב כמוך לעולם לא ינשא לאישה כזו.
אך ההשערות שלי לא היו נכונות. הכל נעשה לי הגיוני יותר כשגיליתי שאתה נשוי נישואים פוליטיים.
נשבעתי לעצמי שלא לפנות אליך, או להיתקל בך, ובכלל לדבר איתך.
לא רציתי לעורר את רגשותיה של לינט. לא רציתי להרגיש כלפיך מה שהיא מרגישה, רצון רב שתהיה משוייך רק אליי. ניסיתי להתחמק ממך, אך לא יכולתי.
זה כנראה הגורל קבע זאת, הוא קבע שנהיה ביחד ועם הניסיון רצח האכזרי שעברתי בעקבות ידיה של לינט.
גרמת לי להבין שלהיות נאהב על ידי מישהו נותן לי את הכוח, בזמן שלאהוב נותן לי את האומץ.
שלמרות שנה בלי לראותך, הגורל הוא זה שקבע שאחזור אל הממלכה.
ושלינט תיתפס במשפט אכזר. רציתי להסתיר אפילו את שמחתי שדינה נגזר למוות.
אך ידעתי שזהו לא דבר מוסרי, לאישה שגרמה לכלכך סבל, הייתה היא צריכה לשהות כל חייה בכלא.
לא הגיע לה המוות היעיל והקצר הזה בתלייה, האם זה הופך אותי למרשעת כשצחקתי ביום הדין שלה?
ביום שבו היא נתפסה והושפלה עד מותה?
אז כמובן חשבתי שזה לא הגיע לה, אבל היום אני מרוצה מכך ומגחכת שנתתי לטיפשה הזו למרר את חיי.
וכלינט מתה, ולא היה איש שיוכל להציק לנו, חשבנו מהו הצעד הבא שיכול להיות.

"אוי ג'וש..
אם היינו יכולים לחזור לימים האלה, לימים השמחים האלה שהיית איתי.
לימים השמחים האלה שהיית בריא ושלם, שעזרת לי להתמודד עם המצב קשה.
לימים הנהדרים האלה והרגעים הקסומים שלי איתך ועם הבן היחיד שלך.
לימים האלה שהיית חיי, שהיית נושם ובועת. שהנהגת את הממלכה בעריצות
ובחריצות.
ג'וש..
צינור הדמעות שלי כבר התייבש מרוב ייאוש של בכי עליך,
הראש שלי כבר עייף מלחשוב עליך.
אני תמיד מתאמצת שלא לבכות כל פעם שאני מסתכלת על סטנלי הקטן שלנו.
הוא כלכך דומה לך….
אלוהים אדירים, מגפה השחורה הארורה, אילו לא היית לוקה בה בזמן ההפלגות שלך.
אילו לא היית נותנת לך לנהל את תפקידך ולהפקיד את הממלכה למישהו אחר.
אני האמנתי שתחזור בריא ושלם, ולבסוף מצאתי אותך תשוש עם מספר נקודות שחורות על גופך.
המחלה הארורה הזו מנעה ממני ומסטנלי שלנו לראות אותך בימים האחרונים..
לחבק אותך, לנשק אותך.. ולהרגיש שאתה נמצא לידי.
לא יכולתי לעשות זאת!
אני תוהה אם אי פעם.. אי פעם אוכל להתגבר ולהכיר מישהו אחר.
אך הדבר הזה מונע ממני כל עוד אני מנהלת את הממלכה, הממלכה שלך.
בארמון בו אתה גרת כל חייך. בארמון בו אני ואתה הכרנו.
בארמון בו שוחחנו שנינו, בארמון בו הצהרנו את אהבתינו…
בארמון בו לינט כמעט רצחה אותי.
בארמון בו לינט נרצחה בעצמה.
אני לא אוכל לעשות שום דבר.חוץ מלשמור על הארמון הזה, ועל הבן היפיפה שלך, סטנלי, הוא עוד מעט בן תשע שנים.
היו לי מספר הצעות לקרוא לו ג'וש השני.
אך אם הייתי קוראת לו ג'וש, לא היה יום שלא הייתי מתרוצצת במחשבות עליך, ועל האובדן שלך.
ג'וש שלי…..
אני מקווה שיום אחד אוכל להיות בקרבתך.
יבואו הימים."

על החתום: המלכה ג'וסלנה.

"אני לא מאמינה, המלכה ג'וסלין? היא הייתה אחת המלכות החזקות בממלכה, אז!" חברתו של הנער אמרה בהלם, כשהנערה סיימה לקרוא את המכתב.
"אני גם קצת בשוק מוחלט, אני משער לעצמי שהמכתב הזה בן יותר ממאה שנים.."
"מטומטם! כנראה שגם הבקבוק כזה!" היא אמרה באכזבה
"אנחנו צריכים להרים את השברים של הבקבוק ולהביא אותם ביחד עם המכתב למוזיאון!" היא אמרה בהתלהבות.
"כן.. זה מה שנעשה.." הוא הוסיף.