ג'ינג'ית

תמיד היא הלכה לה בקצה המדרכה, על השפה, סופרת את האריחים כשהיא הולכת מבית הספר לבית. זה היה מרגיע. לפעמים היא ראתה משהוא מעניין בין הסדקים והתעכבה כדי להרים אותו. ענף משונה, שבר זכוכית והכי היא אהבה את הפרחים הצהובים הקטנים האלה. הם תמיד התחבאו להם בסדקים העמוקים. פורחים רק לזמן קצר. היום היא מצאה פרח כזה. עליו הרבים זרחו בצהוב רענן של קיץ, וריחו הקלוש נישא אליה מבעד לעשן המכוניות.

כולם מיהרו סביבה. כולם הלכו לאנשהו. היא רק הייתה צריכה לחזור הביתה, אין לה הרבה מה לעשות בבית, לשבת מול הטלוויזיה אולי, אבל התוכניות שיעממו אותה כבר. בנוסף קשה להתרכז כשצועקים כל הזמן בבית. אז היא המשיכה ללכת נותנת לשמש לחמם את עורה החיוור. באחת הפניות לביתה היא ראתה גן משחקים, כזה קטן, רק עם שני נדנדות, ספסל ומגלשה אחת. היא אהבה גנים כאלה הם בדרך כלל נטושים, היא אהבה להיות לבד עם המחשבות שלה… תמיד היו לה מחשבות מעניינות מאוד.

אז היא פנתה לגן, מניחה רגלים על מרצפות אפורות, שביל ישן.
על הספסל בגן ישן נער, הוא היה גדול ממנה ועם ומעיל עור. היא ראתה גם אופנוע נשען על הספסל. הוא יישן, גבעול עשב קטן תקוע בפיו וידיו תחובות תחת לראשו.

היא התגנבה בזהירות אל הנדנדה הגבוהה, יושבת עליה ומתנדנדת לאט. שוכחת מהעולם שסביבה בקצב הנדנוד שלה. רוח קלילה על פניה מסיטה תלתל ג'ינג'י סורר הלוך ושוב. ציפור התעופפה קרוב אליה, נותנת לה הרגשה טובה סתם בגלל כלום.

"את שרה יפה את יודעת?" קול גברי פילח את הדממה שבראשה.
הנער ששכב על הספסל התיישב, מסתכל עליה, מבטו דרך עניים חומות היה יציב.
"מצטער שהפרעתי, פשוט השירים שלך נכנסו לי לחלום, ורציתי לראות מי זו ששרה כל כך יפה" הוא חייך אליה
היא לא זכרה ששרה בכלל. אבל לפעמים זה קורה לה. היא יודעת כי לפעמים מסתכלים עליה בכיתה בצורה משונה כזו, אז היא יודעת שהיא דיברה בלי לשים לב..

"בדרך כלל זה מנומס להגיד תודה. " הוא אומר
"תודה" היא אומרת, מנומסת אבל לא יודעת מה הוא רוצה, מתביישת קצת.
"אפשר לבקש ממך לשיר לי?" הוא מבקש
היא נבוכה, היא לא יודעת לשיר. היא אף פעם לא שרה.
"אני לא יודעת, " היא עונה עיניה קבועות בחול שמתחת לנדנדה, רגליה משולבות .
"את לא מבינה, זה לא הפה שלך ששר, זה היה הלב"
עניה הירוקות התרחבו קצת. ללב יש פה היא חשבה. אז מתי הוא אוכל?
"איך תישמע את הלב שלי? הוא בתוך הגוף שלי?" היא ענתה.
"אני יודע, אבל יש לי אוזניים מיוחדות, אני שומע לבבות. התפקיד שלי בעולם הוא למצוא את הלבבות שרוצים לשיר ולעזור להם, אני מסתובב בכל העולם עם האופנוע שלי. ועוזר ללבבות לשיר." הוא עונה. והיא ידעה שזה נכון, היא כבר דמיינה אותו מסתובב בארצות אחרות, ביערות, ושר שירים שמחממים את הלב.

"רוצה אולי מתנה ממני?" הוא שואל
"אמא אמרה שאסור לי לקבל מתנות מאף אחד" היא אומרת, חושדת בו פתאום.
"אמא שלך צודקת. הוא אומר. אני אניח את זה כאן ואסע, אם תרצי תקחי את זה, טוב?" הוא אומר ומניח על הספסל חפץ כסוף ומרובע.
היא לא ענתה.
הוא עלה על האופנוע שלו ומניע אותו. לא היה שום רעש מפחיד מהאופנוע, כמו לנערים בשכונה שלה. האופנוע שלהם תמיד הבהיל אותה..
הוא נסע משם, לא מביט אחור.

לאט היא ניגשה את החפץ הזה. וראתה את זה.
תיבת נגינה קטנה, מכסף, עם גילופים. היא נראת נורא ישנה היא חשבה.
היא פתחה אותה, ובפנים בובה קטנה בצורת רקדנית בלט הסתובבה. מנגינה חרישית ונעימה נשמעה ברקע.

ליבה התחיל לשיר