חלום קטן ונוראי

הוא לא התקרב לבר הרבה כי האגדות שלו היו לרוב בצד השני של היער, אבל הוא עבר באזור אחרי שניסה להפיל את בית הלבנים של החזירון השלישי והוא הניח שאם הוא כבר נמצא, למה שהוא לא יציץ באוכלוסית הנבלים המקומית? הרי איפה שהוא גר אין כמעט אף אחד מסוגו. מדי פעם היצור מגיע, אבל אלו עיתים רחוקות מאוד מאחר והיצור עסוק בעיקר בעצי סנדלווד וחיפוש קורבן. בנוסף, היצור מעדיף לשיר לעצמו מאשר לדבר עם הזאב הגדול והנורא שעלול לפגוע לו בתדמית, ואולי עדיף ככה כי קול הבס של היצור מצמרר אותו כל פעם מחדש.
הזאב עלה את ארבע המדרגות בשני צעדים ופתח את דלת הבר. הוא נכנס אל חדר גדול וחמים, אפילו קצת מחניק, מלא באנשים, בעלי חיים ודברים נוספים. נרות האירו את החדר באורם הצהוב המרצד על הקירות, את כל הדמויות הנמצאות בחדר ואת כוסות הבירה הגדולות שהיו בידיהן.
"זאביק!" הוא שמע קול מוכר והסתובב אל עבר הבר. ג'ק ישב שם עם כוסית מלאה בנוזל שקוף וכיסא ריק לצידו. הוא חייך לעצמו והתיישב לצד ג'ק.
"אז איך בעסקי האפונים?" שאל הזאב, מסמן באותו זמן לברמן לתת לו כוסית.
"אפונה זה לא בשבילי, מהיום רק ביצים."
"ביצים?"
"ביצי זהב, הענק הטיפש הזה…" ג'ק צחקק בשכרות והניח את ראשו על הבר. "מה אתה עושה כאן, זאביק? לא רואים אותך בצד הזה של היער."
"אני גר בצד השני, ליד הבית של כיפה אדומה."
"נו… עם הדג שדג בסירה?" שאל ג'ק באיטיות.
"לידו," ענה הזאב בחיוך ושתה.
"היצור אוהב אותו," דיווח ג'ק. "מאוד."
"הוואשטה נאראדה אוהבים את היצור," ציין הזאב כבדרך אגב.
"המלאכים הבוכים אוהבים את הוואשטה נאראדה."
"מראת הקסמים אוהבת את המלאכים הבוכים."
"האקסית שלי אוהבת את המראה."
"אוי," אמר הזאב בשקט. "זרקה אותך?"
"היית מת, יש לי יצור שמטיל ביצי זהב!" התפרץ ג'ק בקול רם מדי.
כל המבטים התמקדו על שניהם ושקט שרר בחדר. רק נשימותיו הכבדות של ג'ק נשמעו בחלל. "ג'ק, אולי תרצה להפסיק לשתות, אתה מתחיל להזות."
"אני לא הוזה!" התנגד ג'ק וניסה להרים את ראשו מהשולחן, אך הסתחרר ונפל מכיסאו.
"בטח שכן, ניקח אותך הביתה-" הזאב עשה מאמץ נואש להציל את חברו, אך זה היה מאוחר מדי. אף אחד מיושבי החדר לא האמין לזאב שצעק הזיה, וכולם החלו לסגור אט-אט על ג'ק.
אך לפתע, קולו של ילד צעיר נשמע בין כל ההמולה המתגברת. "היי," אמר הקול, לא מאריך הרבה.
כולם נבהלו והתרחקו- אפילו ג'ק.
"ילד, אני חושב שאתה לא במקום הנכון."
הילד היה בובה חיה בגובה מעט גבוה ממטר, היו לו שני כפתורים גדולים ואדומים כעיניים ופה תפור, ושיערותיו היו ערבוב של קש וצמר. חוטים ותפרים נראו בבירור על גופו ועל ליו השמאלית נתפר ריבוע קטן של בד שחור עם הדפס פרחוני. "למה שתחשוב דבר כזה?" הוא שאל וגבותיו התרוממו מעלה בתמימות.
"זאביק, תעשה טובה, תתרחק," אמר ג'ק במהירות ומשך את עצמו לעמידה כנגד הבר.
"כן בחור, תקשיב לשיכור, עדיף לך," צייץ הברמן והניח כוס חלב חם על הבר.
"מה יש לכם? הוא סתם ילד!"
"מי אתה?" שאל הילד בסקרנות והתיישב על כיסא הבר הגבוה.
"אני? אני הזאב הגדול והרשע." חיוך מלא גאווה עצמית נמתח על פניו. "אני אוכל דברים כמוך כמתאבן לארוחת בוקר."
"אני לא אוכל בכלל," אמר הילד בקול רגוע.
"אתה שותה חלב."
"בשביל הכיף. אני לא חייב. אז, אדוני הזאב, תספר לי עוד עלייך."
"אני… צד ארנבים בדרך כלל… אבל בשר אדם הוא המועדף עלי. כיפה אדומה ברחה רק בנס, אבל בפעם הבאה אני אתפוס אותה. ובאשר לחזירים, גם האבן הכי חזקה תתפורר."
"ומה אתה עושה כאן?"
"סליחה?"
"באיזו צורה אתה עושה משהו שמכניס אותך לכאן? למקום של הנבלים? את החזירים לא אכלת, את הילדה והסבתא לא אכלת, בני אדם צדים ארנבים גם בלעדייך… מה הופך אותך למיוחד?"
"אתה נורא חצוף." השתנקויות נשמעו מכל קצוות החדר. "ומה אתה בכלל? סתם ילד, אפילו לא. פינוקיו יותר טוב ממך."
בשלב הזה החלו לצאת מהחדר במהירות, והמעטים שנשארו צפו בהם בעניין.
חיוך קטן נמתח על פניו של הילד. "אני? אני חלום קטן ונוראי."
"חלום? אז אתה דימיוני?! וואו, אתה פשוט עצוב…"
"זאביק…" החלום קם ממקומו והתייצב מול הזאב היושב. "אתה מפחיד אותם, אתה הורג אותם, אוכל אותם, פוגע להם ברכוש… אבל הם שוכחים אותך. הם שוכחים אחרי שהם מתים, הם שוכחים אחרי כמה זמן שלא באת לבקר, הם מתגברים עלייך. נחש מה אני עושה?…"
הזאב קם מבלי משים. "אתה?…"
"אני," הרים החלום את כפתוריו לתוך עיניו של הזאב, "נכנס לאנשים מתחת לעור. אני משחק לאנשים במחשבות, שולט במוח שלהם. אני יכול לגרום לכל אחד-" החלום נתן לזאב סכין "-לעשות כל דבר. אני משחיט את הנשמות הטהורות, ואתה? אתה רק מכריז על בואי."
הסכין ננעץ בליבו של הזאב, בידי הזאב עצמו. "ואתה יודע מה הכי נורא?"
הזאב נפל לרצפה והביט מעלה בעיניים מדממות. "אתה יכול להאמין שהכלא מיתי ולזכור את הדקירה שלי עד שתמות, רק שאתה לא תמות. אתה תחייה חיים ארוכים, וכל מה שתדע הוא… איך אתה עתיד למות…" החלום הצמיד את מצחו אל זה של הזאב. "כי חלום לא יהרוג אותך… אבל הוא ירדוף אותך… בסוף? אתה תישאר כלום… קליפה ריקה…" צחקוק קטן ברח מבין תפריו של החלום. "ואני? נתתי לך הצצה קטנה לעתיד שלך. לעולם אל תזלזל בחלומות שלך, וזה כולל אותי."