מצוד הנבלים: פרק 12- האשליה

"בצפון הארץ ניצב הר. הגובה שלו בלתי ייאמן, אי אפשר לצפות לפסגה, ואף אחד לא יודע מה נמצא שם למעלה. הוא מכוסה קרח ושלג קפוא וישנה אגדה שהקסם שם מסוגל לעשות ממש הכל." איב הסבירה לכולם בזמן שהתגודדו לפניה, והתקבצו בתוך הסלון של ארמון הכתר.
"את חושבת שהוא יהיה מסוגל לפרק את החומה?" כריס שאל אותה.
"אני מניחה." היא משכה בכתפיה. "כמו שאמרתי, אף אחד לא יודע מה נמצא שם למעלה."
"תזכירו לי למה אתם לא יכולים פשוט לפרק אותה?" רג'י שאל אותם במבט מכווץ.
"זה לא כל כך פשוט כמו שזה אולי נשמע." נואר הסבירה.
"החומה הזאת ענקית. לעולם לא נצליח, רק אנחנו, לפרק את כולה לפני שאבא שלי יעצור אותנו." כריס המשיך את תשובתה.
"ומה עם החבר הקוסם הזה שלכם?" הוא המשיך לחקור.
"הוא לא רוצה לעשות את זה." אנג'י השיבה.
"הו, כן. מצפון של גיבורים." הוא נזכר. "איך יכולתי להיות כזה תמים?"
"בכל מקרה," איב הרימה את קולה. "אולי יוכל להיות שם משהו שיעשה את העבודה מבלי לעורר מהומה גדולה מדי."
"בתקווה." כריס אמר.
"אז, מתכוונים לצאת?" קארל שאל אותם. "או שממשיכים לדבר?"
"נצא." כריס החליט מיד. "אתם יודעים איך להגיע לשם, נכון?" הוא שאל בכלליות, אך כיוון את מבטו אל איב.
היא חייכה אליו. "כן." השיבה, וקמה מהכסא. "בואו."

אדוארד עדיין היה המום ממה שקרה לו.
טוב, הוא כן הצליח למצוא את הבת של החתול במגפיים, מי שחיפש, אבל גם מצא יחד איתה את הנכד של ג'ק, ההוא מהסיפור על אפוני הפלא, שמסיבה מסוימת, יש לו את אותו השם כמו לסבו. אותו הוא לא חיפש. למען האמת, ממנו הוא השתדל להימנע. ג'ק עצמו דווקא החליט להידבק אליו. אדוארד די חשש מהסיבה, אם היא בכלל קיימת, ולא בדיוק ידע מה לעשות.
"אתה חיפשת אותי?" הנערה הג'ינג'ית בעלת מאפייני החתול הבולטים פנתה אליו. היא לבשה מגפיים גבוהות וחומות, חצאית קצרה וחומה, גופיה לבנה ועליה ז'קט חום פרוותי, וענדה שרשרת עם תליון ניב לבן. הוא תהה איך התלבשה פתאום, כי רק לפני כמה רגעים הייתה חתולה קטנה ועירומה, אך הפרט הזה לא שינה לו כל כך, עד כדי שבאמת יחליט להתעמק בו. הבחורה הצעירה הזאת הייתה הכי קרובה לחתול שחיפש מלכתחילה, שמה היה פרספונה, והוא הניח, וקיווה, שהיא תהיה טובה כמוהו.
"את אבא שלך, אבל אני מניח שגם את תוכלי לעזור." אדוארד השיב לשאלתה.
"הו, איזה יופי!" היא מחאה כפיים בהתרגשות. "במה אני יכולה לעזור לך?"
"טוב, אני חיפשתי כאן אנשים שיוכלו לעזור לי, לנסיך, בתוכנית שלו להפיל את החומה. את, אתם, שניכם, לא בני נבלים כמו רוב מי שנמצא פה, תהינו אם תסכימו לסייע בזה."
"כן, ברור." היא הסכימה בחיוך.
"מה צריך לעשות?" ג'ק שאל אותו.
"אני- אני לא בטוח." אדוארד הודה במבוכה קלה.
"אתה- לא בטוח?" פרספונה כיווצה את מבטה בחוסר הבנה. איך הוא יכול לבקש מהם לסייע לו, אם הוא לא יודע במה? כנראה שהוא לא חשב על כך יותר מדי לעומק.
"כ-כן. אבל הם מתכננים משהו." הוא הסביר. "הנסיך, והאחרים, יש להם תוכנית."
"אז איך נגלה מה היא?" ג'ק שאל.
"פשוט נמצא אותם, אני מניח. כמו שמצאתי אתכם." הוא אמר, ומנע מעצמו להציג בפניהם את מחשבתו האמיתית, שהוא בהחלט העדיף שג'ק לא יבוא. לא- לא שיש לו משהו נגדו. אישית, הוא באמת נראה כמו אדם בעל לב טוב… אבל העבר של המשפחה שלו… אי אפשר להתעלם מזה. הוא לא מסוגל להתעלם מזה. הוא לא כריס. הוא לא אנג'י. הוא לא נואר. הוא לא מסוגל לבטוח או להאמין לו במאה אחוז.
"אז קדימה, מכשף, תפעיל את הקסם שלך." פרספונה מחאה כף וחיכתה לו. הוא העלה חיוך קליל והנהן לכיוונה. הוא פתח את הספר שלו, והניח עליו את ידו. שביל אור דומה לקודמו החל לנוע ממקומו במהירות, וסימן להם לאן ללכת.
"בואו." אדוארד אמר להם, והיה הראשון להתקדם ולהתחיל ללכת. ג'ק ופרספונה לא חיכו יותר מדי זמן, ומיד עקבו אחריו.
בדרך שלהם, כמה דקות שקטות אחרי שהתקדמו, אדוארד האט את צעדיו והתקרב לפרספונה, שצעדה בקלילות בדרכם כשהלכו לפי השביל הזוהר.
"תסלחי לי," הוא החל לדבר.
"אתה יכול לקרוא לי פרסי." היא אמרה בחיוך.
"לא שאלתי-"
"אבל תהית לגבי זה." היא אמרה.
"יכול להיות." הוא הודה והרים את כתפיו. "אבל באתי לשאול משהו אחר." הוא אמר זאת בלחש.
"מה?" היא הסתקרנה, ולחשה כמוהו.
"ג'ק…" הוא העביר אליו מבט מודאג, והיא קלטה את מה שניסה בראשו לבנות כדי שלא יישמע לא במקום, אך מה שחשב לא היה מסוגל לצאת בצורה אחרת.
"הוא לא משוגע!" היא קראה בשקט מאופק.
"הוא מדבר על ענקים שחיים בשמיים." אדוארד הזכיר לה.
"כן, ו-?" היא כיווצה את עיניה בעוינות, וגרמה לאדוארד להרגיש מעט מאוים. "הוא לא רע. והוא לא שקרן." היא הנידה את אצבעה לצדדים.
"אין אף הוכחה למה שסבא שלו טען שגילה." הוא הסביר לה.
"אתה אומר." היא נחרה באפה. "יש את האווז והנבל."
"הם מעולם לא נמצאו."
"הוא החביא אותם."
"במשך שישים שנה?"
"הוא- הוא מאוד נחוש." היא הסיטה את עיניה לכל כיוון במהירות. "בכל מקרה, אין מה לדאוג לגביו."
"אני לא דואג לגביו, אני דואג לו." אדוארד אמר לה. "הוא מאמין בכל הסיפורים האלה."
"אתה מאמין בקסם." היא אמרה.
"קסם זה דבר אמיתי."
"וכך גם הסיפורים האלה." היא מחתה. "ופעם גם קסם היה אגדה."
"איך את יכולה להיות בטוחה?" הוא עדיין היסס לגבי העניין.
"הוא אמר לי." היא הסתכלה על ג'ק.
"זו לא הוכחה." הוא הדגיש בקול שקט.
"אתם יודעים שאני שומע את כל מה שאתם אומרים, נכון?" ג'ק פנה לומר להם לפתע.
"אה, אנחנו, אה," שניהם החלו למלמל בניסיון למצוא דרך טובה להגיב לו, אך לא מצאו אחת לפני שהמשיך לדבר בעצמו.
"אני יודע מה כולם חושבים." הוא אמר, והפתיע את שניהם. "אבל אני גם יודע שסבא שלי מעולם לא היה משקר. אחרי שברח מהענקים בפעם האחרונה הוא נאלץ להסתיר הכל, ובגלל זה אף אחד לא רצה להאמין לו, כי לא הייתה להם סיבה. הם אפילו אמרו שהמוות שלו היה תאונה."
"הענקים הרגו אותו." פרספונה לחשה באוזנו של אדוארד. הוא הנהן בהבנה.
"ועכשיו בגלל כל מה שקרה מצאתי את עצמי כאן. גנב או מטורף, לא משנה איזו גרסה."
"ואם חושבים על זה, לכל אחד מהאנשים שנמצאים בצד השני יש סיבה טובה להיות גם כאן." פרספונה הוסיפה לדבריו. "הכל קשור בדרך החשיבה של מי שמחליט על כך."
אדוארד שתק. הוא בהה בקרקע וחשב. הוא נאנח בדכדוך. "אתם צודקים." הוא אמר.
"למרות שאבא שלי באמת היה רמאי וגנב. אני, האמת, די גאה שהיה חכם כל כך." פרספונה העלתה מחשבה לאוויר.
"זה באמת לא הוגן לחלק את הממלכה." אדוארד הוסיף. "אני מניח, שיש משהו בדבריו של הנסיך. הוא צדק."