פנטזיה בלי שם עדיין

"שיואו-אלוהים-אדירים-אני-לא-מאמינה-שכבר-עברו-עשר-שנים-מאז-הקפיצה" הבלונדינית המגונדרת שישבה לידי באוטובוס דיברה כל כך מהר שכל המשפט שלה התחבר למילה אחת ממש ארוכה. התופעה הזאת ממש נפוצה בשנים האחרונות . בני אדם מטבעם לא אוהבים להישאר מאחור , מאז הקפיצה כולנו רק מנסים לעמוד בקצב. אני מדכאת את הדחף להעיף מבט בשעון , דחף שחולף בי כל פעם שאני חושבת על הקפיצה ובמקום זה מביטה אל החלון. אני מביטה בגור חתולים מטפס על חומה של בית כחול. הוא חמוד ממש , הוא מזכיר לי את סנופקין, ג'ין , במבי , סילבסטר, לוציפר, ארמדלו, במבה ושיט – החתולים שלי בסדר כרונולוגי . אחרי שאתה מאבד 8 חתולים תוך פחות משנתיים אתה לומד לא לאמץ חיות מחמד. זה רק אחד מהחוקים שלמדנו אחרי הקפיצה , לפי סקר השוק מספר האנשים שעוד מתעקשים לגדל חיות מחמד לא נכנס בכלל לאחוזים , הם עומדים על ספרה תלת ספרתית מאוד נמוכה. כן כן , 168 איש מתוך כלל האוכלוסיה אפילו לא נכנסים לסטטיסטיקה . אז איך אני בכל זאת יודעת את המספר המדויק? כי אני הוצבתי כאחראית על הסקר הזה. תמיד אהבתי לעקוב אחרי מספרים לכן ההתמודדות עם הקפיצה היתה די קלה בשבילי. הייתי בת 17 אז , אני זוכרת את הבהלה של כולם כשהבנו שמשהו קרה , שמשהו אחר. השקיעה מושכת את תשומת ליבי חזרה לחלון – תודה לאל ששקיעות ארוכות יותר מזריחות , אותן אנחנו בכלל לא רואים. ציפיתי להתרגל לשקיעות – כשאתה רואה יותר מ60 שקיעות בממוצע ביום אתה אמור להתרגל לזה. אבל השקיעות המשיכו להדהים אותי . כשהייתי בת 19 ועוד שיררתי בצבא נהניתי במיוחד משמירות בדיוק בגלל זה , כולם שנאו את השמירות – זה הרגיש כמו בזבוז זמן הרבה לפני הקפיצה אבל אחריה זה הרגיש כמו פשע. כאילו גונבים מאיתנו משהו , שניות , דקות , שנים. אף אחד לא יודע כמה זמן נשאר לנו. מאות אלפי מדענים מנסים להבין מה קרה, פיזיקאים , מתמטיקאים, ביולוגים , זאולוגים ועוד. כולם מנסים להסביר מה קרה ביום שבו הזמן קפץ . היום שבו כל דקה שלנו נהייתה שעה לכל יתר העולם. לקח לנו זמן להבין שכל העולם התחיל לזוז יותר מהר מאיתנו. התאריך היה 21 בדצמבר. השמש שקעה ב12 בצהריים. הייתי בכיתה , אני זוכרת שנמנמתי והתעוררתי מהצרחות של כולם – מכיוון שהשקיעה לקחה כמה שניות – עד שפתחתי עיניים כבר שרר חושך בחוץ והכוכבים זרחו. ב12 ו11 דקות השמש כבר זרחה . היא טיפסה כל כך מהר למרכז השמיים . וב12 ו24 דקות היא שקעה שוב. הפעם הייתי ערנית כל כך שכל גוון שחלף בשמיים בשניות האלה נחרט בזכרוני לנצח. כולנו ישבנו שם . כיתה שלמה של ילדים מופרעים בדממה. וחיכינו. אף אחד לא דיבר לפני הזריחה הבאה. ידעתם שהיום הארוך ביותר בשנה היה 14 שעות ו14 דקות ? אנחנו לא סופרים ימים לפי השמש יותר . או לפי האור. כיום הממוצע הוא 60 זריחות ושקיעות ב12 שעות שלנו. 12 שעות שלנו היו הממוצע שעות אור שלכם לא ? . בצבא הייתי יושבת שעות , מתבוננת בשמיים שקיעה אחרי שקיעה . משכנעת את עצמי שאם אשאיר את העיניים פקוחות בזמן הנכון אני אצליח לראות את הזריחה. אבל הזריחה כל כך מהירה כיום , אסטרולוגים מסבירים שמכיוון שפעם הזריחה היתה עניין של כמה דקות כיום מדובר בכמה שניות. וביולוגים מסבירים שהמעבר החד והמהיר בין אור לחושך קשה לעיניים שלנו ולכן אנחנו לא מצליחים ממש לראות את הזריחה. בעיניי זאת הסיבה לעלייה באחוזי הדיכאון בקרב האוכלוסיה – עולם מלא בשקיעות בלי זריחות? ואחר כך מישהו מתפלא שאנחנו עצובים? טוב נו , אולי זה גם קשור לפחד. הפחד שהעולם מתקרב לקיצו ובמהירות מטורפת. הפחד שמשהו קרה ואנחנו לא חלק ממנו. התרגלנו למשהו מסוים ללהיות מסונכרנים עם העולם. השעון הביולוגי של כולנו התחרפן אחרי הקפיצה – זה היה כמו ג'ט לג עולמי , כן כן, היה ממש תענוג להמשיך ללכת לבית ספר אחר כך . מכה נוספת היתה חיות המחמד. אף כלב או חתול לא שרדו שנה אחרי הקפיצה , הבעלים שלהם הבחינו שהם גדלים ומשתנים בין שבוע לשבוע – לקח לנו זמן להבים שהם מזדקנים. ההריונות היו הרמז האמיתי. אני זוכרת את ההלם שלנו כשסנופקין הרתה וילדה תוך קצת יותר מ24 שעות . בשבועות הראשונים לא הבנו מה זה אומר . לא קישרנו את ההריונות ל*זמן*. החדשות סבבו סביב השקיעות המוזרות , ההריונות הקצרים – פילה שילדה תוך פחות מחודש כיכבה כמעט מהדורה שלמה , דיווחים מוזרים על נדידות ציפורים לא נורמליות. כשכל החלקים הסתדרו התחלנו למדוד את הזמן. והבנו שהוא מקור הבעיה. כל שישה שבועות מחזור העונות מתחיל מחדש. יש לנו כל כך הרבה חורפים בשנה. שקיעה נוספת גרמה לי להתמקד שוב בחלון. אנחנו עומדים פה כבר נצח. פקקים היו דבר מעצבן הרבה לפני הקפיצה. אבל אחריה הם נהיו עסק מגוחך. כל העולם רץ קדימה ואנחנו תקועים בפקקי תחבורה. אני בחיים לא נוסעת בתחבורה ציבורית יותר , עדיף כבר אופניים בחיי. הסטתי את מבטי לנהג בתהייה אם העבודה שלו לא מתסכלת אותו וראיתי בחור צעיר וחמוד מדבר איתו. הבחור נראה לחוץ הוא אמר משהו שלא שמעתי והעיף מבט בשעון . הנהג ענה לו בטון מתנצל והבחור החוויר. הוא הסתובב והתיישב כמה שורות לפני. נעצתי מבט בגב שלו – כי בפקק הנוכחי הוא היה הדבר הכי מעניין לבהות בו , חוץ מהחתול החמוד כמובן – אם נישאר בפקק הזה עוד הרבה זמן אולי אני אפילו אראה אותו גדל קצת . אם לא הייתי בוהה בבחור לא הייתי שמה לב שכתפיו רוטטות. 'הוא בוכה' הפנמתי בשוק . קמתי והתיישבתי לידו לפני שגיבשתי החלטה מודעת לעשות את זה "אתה בסדר?" שאלתי בסקרנות , אני מודה הייתי יותר סקרנית ממודאגת. הוא הביט בי במבט חלול "אם הפקק הזה לא ישתחרר בקרוב אני לא אראה את התוכי שלי יותר לעולם" . הנה עוד וידוי , צחקתי, נשבעת שלא התכוונתי לצחוק . אבל בחייכם! אחד מ168 האנשים היחידים במדינה הזאת שעדיין בוחרים לגדל בעלי חיים למרות תוחלת החיים המגוכחת שלהם מאז הקפיצה יושב לידי ובוכה – דמעות אמיתיות – על התוכי שלו. מכל חיות המחמד! תוכי!. הוא נעץ בי מבט חלול "הוא איתי עוד מלפני הקפיצה" קפאתי. "תוחלת החיים של הזן שלו עמדה על בין 80 ל100 שנים אז" הפה שלי נפתח ונסגר בשוק. הרגשתי אותו עושה את זה – נפתח ונסגר בלי להוציא צליל – אבל לא הצלחתי לגרום לו להפסיק . פתאום שמחתי כל כך שבני אדם לא היו חלק מהקפיצה. תוחלת החיים שלנו היתה צונחת ל10-11 שנים בממוצע. דמיינו את זה. 10 שנים ללמוד , לגדול , להתאהב, להקים משפחה , לטייל , לטעות, לבלות , לטעום , להרגיש כל כך הרבה דברים. 10 שנים זה כל כך מעט זמן. מה הייתם עושים אם היו אומרים לכם שיש לכם רק 10 שנים לחיות? אני חושבת שאני הייתי דבר ראשון מסתגרת בבית עם בן & גריס ובוכה לפחות חודש. פתאום אני כן דואגת לו , לבחור החתיך , כי אולי הוא מרגיש בדיוק אותו דבר. אני מחבקת אותו – שוב לפני שגיבשתי החלטה מודעת לעשות את זה. הוא מחבק אותי חזרה – והוא נראה מופתע בדיוק כמוני , אולי גם אצלו זאת יותר תגובה אינטנסיבית מהחלטה מודעת. אנחנו יושבים מחובקים הרבה זמן , גם כשהאוטובוס מתחיל לזוז באיטיות. כשהשקיעה הבאה מגיעה אני משחררת אותו בעדינות. הרבה מאוד זמן לא חיבקו אותי ככה . הוא חייך אלי וחזר לבהות דרך החלון בכוכבים. והחיוך הזה גרם לי להתחיל לאהוב תחבורה ציבורית.