שברים – פרק רביעי

אפריל לא ידעה אם כדאי לה לסמוך על החתול, אולם צעדיו הפכו לדילוג חמקמק והיא הייתה צריכה לשמור על קצב.

ככל שהתקדמו, אפריל חשה את המיית היער יותר ויותר. היה קשה לה לפענח את הרחשים בעודה מתחמקת מקוצים והצמחייה הסבוכה שלרגליה, אבל ברור היה לה שהיא והחתול לא לבד. היו עוד יצורים מלבד הטורף בעל שלושת הזנבות. היא החליטה להסתפק בינתיים בחבר החדש שלה ולא להכניס את עצמה לצרות נוספות.

נראה היה שהחתול הפראי ידע את הדרך. זה לא היה מפתיע, בהתחשב בכך שהוא גר ביער הזה מי יודע כמה זמן, אבל קשה לא להודות שחוש הכיוון שלו היה מחודד. מרוצתו הייתה קלילה ושקטה, כמעט מתגנבת, כאילו הוא מוביל את אפריל אל עבר מקום סודי שאסור להם לראות. היא הייתה עייפה ושריריה כולם בערו, אבל סקרנותה מעולם לא הרשתה לה להרים ידיים.

החתול השתופף ונעצר. אפריל לא ידעה מה הוא זמם, או במה הבחין, אבל היא לא שאלה שאלות, וחיקתה אותו באופן מוכני. משבי רוח ושריקות, דומים לאלו של הרוח הידידותית, פילחו את הדממה. הם היו צורמים יותר, מאיימים יותר, כמעט זדוניים. אפריל הצמידה את כתפה אל גופו המתכתי של החתול וקיוותה שהקולות ייפסקו.

החתול קרקש.

"סליחה, חבר," סיננה אפריל, "אני לא מבינה אותך."

החתול קרקש שוב, לאט יותר, במחשבה שאפריל לא קלטה את דיבורו המהיר. גם יחסית לבני מינו הוא דיבר מהר. אבל אפריל רק גירדה את ראשה, לא מבינה שום מילה. הוא יצטרך לנסח את עצמו אחרת.

השריקות התעצמו והתקרבו, אוסף מלמולים שהיה ברור אפילו פחות מקרקושי החתול.

החתול לא ידע מה לעשות. הוא היה צריך למצוא דרך לשכנע את אפריל להחזיק בו חזק ולא להרפות לרגע. רעיון הבזיק במוחו.

הוא לפת בשיניו את הסוודר של אפריל המבולבלת, הכין את עצמו לקראת זינוק, וכמעוף הנץ נשא אותה משם אל עולם הצללים.