שברים – פרק שלישי

היער האפור.

העצים היו אפורים, והענפים היו אפורים, והעלים שכיסו את האדמה האפורה היו גם כן אפורים. אפילו הריחות והרחשים עטו גוונים מתכתיים.

מקום כזה אפריל מעולם לא ראתה. מרוב התפעלות היא שכחה את האור החמקמק, שעבורו התישה את עצמה במרדף המהיר מדי, ורק הביטה בעיניים פעורות ובנשימה עצורה על הקסם מסביבה. גם שאר הצמחים והשיחים הנמוכים היו כסופים לחלוטין. אפריל תלשה ענף קטן ותחבה אותו אל אחד הכיסים במכנסיה. היא הרגישה לא בנוח, כאילו היא גנבה תכשיט יקר, אבל סביב היו עוד אלפים, עשרות אלפי ענפים זהים לחלוטין.

כשהתעשתה מהפליאה היא התבוננה סביב־סביב, מחפשת דרך או שביל או נתיב להלוך בו. לא היה אכפת לה היעד, היא רק רצתה כיוון, כיוון הספיק לה. ואם אל סכנה יביא אותה, היא תדע להסתדר. כנראה.

אבל לא היה שום שביל. היער נראה כאילו לא דרכה בו רגל מאז היה ליער. אפריל הביטה מבולבלת, מבוהלת. היא לא תודֶה בכך, כי היא רוצה שיחשבו שהיא אמיצה, אבל מעשה שהיה – כך היה.

ריח העשן צרב שוב באפה. שינוי מרענן מריח הברזל והחלודה האופף.

"אתְּ צריכה ללכת ישר ובשום־פנים לא לסטות. קשה להתמצא כאן וזאת הדרך היחידה שאני מכירה," אמר משב הרוח.

אפריל חשה הקלה. אם הרוח לא מטעה אותה, היא שוב לא אבודה. אולם כשהתחילה אפריל לגרור רגליים לעבר הבלתי־נודע, את מקום ההקלה תפסה דריכות מתוחה כמו קשֶת קרב.

אפריל אמנם לא הייתה גבוהה, אבל ראשה נתקל בענפים ללא הפסקה. ההתקדמות, אם הייתה כזאת, לא הורגשה כלל, הזמן הרגיש קפוא, ומחשבותיה של אפריל הסתחררו, למרות ניסיונותיה לשמור על ריכוז ויציבות. האם הרוח היא זאת שטרפה את דעתה, או שמא היער האפור? היא לא ידעה את התשובה, וגם לא הרגישה צורך לשאול.

קול זרדים מתפצפצים עצר אותה בבת־אחת. בסמוך אליה חלף לו צל, ושוב נשמעו צעדי מרוצה חפוזים. לא לסטות, לא לסטות. הכי חשוב לא לסטות. היא המשיכה בצעדים מהוססים, משתדלת לא להקים רעשים מיותרים, מקווה שהיצור המסתורי לא שם לב אליה. גם אם הוא לא מסוכן במיוחד, היא לא ביקשה הפתעות בלתי־צפויות. עם הצפויות היא הסתדרה, אולם בינתיים אף־אחד לא טרח להזהיר אותה מפני דבר, והיא עדיין לא ידעה אם זה מוצא חן בעיניה.

עם כמה שאפריל ניסתה לשכנע את עצמה שהקולות היו פרי הזיויתה, הם שבו שוב ושוב, עוקבים אחריה, לוטשים עיניים בלתי־נראות. את הרודף היא לא הצליחה לזהות. אם זאת חיה, זאת לא אמורה להיות חיה גדולה, כי אפריל מעולם לא שמעה דוב כל־כך זריז עם צעדים כל־כך קלילים.

זה קרה מהר מדי. היצור, שעל טיבו עדיין לא הספיקה לעמוד, נגלה לפניה עם ניבים חשופים ועיניים רושפות באש כחולה. היא קפצה הצידה כמו בזק, ובמרוצת איילים נסה ככל אשר יכלה. מהדרך היא בהחלט סטתה.

אחרי שכלו כל הכוחות, אפריל נעמדה עם הידיים על שוקיה, מתנשמת בכבדות. תוך שניות ספורות התחדש קול הרדיפה של היצור האלים. אפריל הביטה לצדדים. היא לא יכלה לרוץ עוד, לא, גם ללכת לא יכלה. היא הסתתרה מאחורי אחד העצים העבים ונשאה תפילה לאלוהים.

מהעיניים הרושפות לא היה מנוס. החיה המסוכנת נעמדה מולה בתנוחה מאיימת, רוק כספית זלג מבין שיניה. אפריל לא הספיקה לספור, אבל היא ראתה לפחות שלושה זנבות מכשכשים מאחור, כמה זוגות אוזניים ואף מוארך כמו כידון. היא השיבה מבט לא פחות רצחני, אולי תוכל להסיג את הטורף? לא היה צורך בכך. בעוד החיה נוהמת ואת שפתיה מלקקת, התנגש עצם כביר בצווארה והדף אותה כמה מטרים טובים הצידה. אפריל באיטיות התקרבה אל הגופה. עיני היצור כבו כמו דעיכת נרות, כסף נוזלי ניגר מתוך פצעיה. קרקוש צורם נשמע. אפריל הסיטה את ראשה וגילתה שהחץ לא היה אלא חתול גדול, שריריו משורגים ושיניו חדות כמחטים.

היא לקחה כמה צעדים אחור. החתול הפראי אמנם הציל אותה, אבל מן הסתם לסמוך עליו לא הייתה יכולה. למרות חששותיה, החתול רק ישב פיהק, את כפותיו הגדולות ליקק, השמיע כמה חריקות, והצטנף ליד הטורף שהפך בן־רגע לטרף. היא אהבה חתולים כמעט כמו הרפתקאות, ולא יכלה לעמוד בפיתוי לגשת וללטף את החתול המתכתי. כשידיה נפצעו מדקירות השערות המחודדות, היא הבינה שהיא פזיזה קצת יותר מדי.

אפריל לא ידעה כיצד לשוב אל המקום אליו הורתה לה רוח הרפאים הידידותית, אבל עוד בטרם הספיק הפחד לזהם את ליבה, קם החתול, ובצעדים מזמינים ובחריקות סימן לה ללכת בעקבותיו.