מאגיה מאניה-פרק 4

אלון בעט בכרית שלו בתסכול. למה הם לא מבינים אותו? אמו דפקה על דלת חדרו. "לכי מכאן!" הוא אמר לה. "אלון רוזנפלד, אתה ניתקת לאבא שלך את השיחה בפרצוף!" היא אמרה ונכנסה לחדר בניגוד מוחלט לרצונו. "אני מבין שהוא כבר התקשר לספר לך איזה בן ממושמע וילד-טוב-גני-תקווה גידלתם ביחד!" הוא אמר, משתמש בציניות בפעם השלישית באותו יום. "אלון רוזנפלד, אני לא מרשה לך לדבר אליי ככה, אדוני הצעיר! ותתחיל לארוז! בעוד שבועיים אתה נוסע ללמוד בפנימייה הזאת ונגמר עניין, נקודה!" והיא יצאה מהחדר, זועמת לא פחות ממנו.
* * *
רועי היה מאוכזב. מאוד מאוכזב. "מה, ואתה אפילו לא תוכל להתקשר מידיי פעם לשאול מה נשמע?" הוא שאל בפליאה כשאלון התקשר להודיע לו שהוא עוזב לפנימייה. "אני לא חושב," אמר אלון, "אולי דרך טלפון ציבורי. סביר להניח שהם יחרימו לכולם את הסלולארים מייד כשנגיע לשם." "מה, זאת פנימייה צבאית או משהו? למה מחרימים לכם את הסלולארים?" "אני מניח שהם רוצים שנתעסק רק בלימודים ולא בדרכים לתקשר עם חברים שלא לומדים שם." הוא אמר. אלון ידע את התשובה האמיתית, אך לא אמר אותה לרועי. ברוב הספרים שקרא על קסם, נכתב שהקסם מבטל את פעילותם של מכשירים חשמליים או מכשירים שפועלים על בטריות. "ולמה אמא שלך רוצה שתיסע לשם?" רועי לא הרפה. "היא אומרת שזה יעזור לי לחישול האופי או משהו…" וכך נפרד אלון מחייו בגני תקווה והתכונן להתחלה חדשה.
* * *
כעבור שבועיים…
"אמא, איפה המעיל שלי? והאפודה? וכובע הצמר שסבתא סרגה לי?" אלון התרוצץ בחדרו ואסף בגדים בבלאגן לתוך המזוודה. "תמהר, חמודי!" קראה אימו. "עוד שלוש שעות אנחנו צריכים לצאת!" 'אוף,' חשב אלון לעצמו והביט בחדרו המבולגן, 'אני בטח עוד אתגעגע למקום הזה…'