אבודים בזמן פרק 2

פרק שני: תקופת מבחן
זואי ודין מגיעים למעין בית שנראה כמו מקדש. או אולי מקדש שנראה כמו בית. מצד אחד יש שם ספות וטלוויזיה ושולחן אוכל כמו כל בית ממוצע. מצד שני יש שם כל מיני שלטים ופסלים של גמדים שנראים מכובדים. מרגע שזואי נכנסת למקום הזה היא מרגישה חמימות של בית ותוקפת אותה תחושה מוזרה שהיא שייכת לכאן, שכאן היא תצא להפתקה שחלמה עליה. היא מרגישה שהיא הולכת לבלות הרבה זמן במקום הזה. זואי מסתכלת למעלה לתקרה ורואה כל מיני כרזות ושלטים צבעוניים. על אחת הכרזות הגדולות שנתלו מהתקרה כתוב:

מסתבכים עם עניין המשאלות והסיורים בתת מודע? אנחנו נעזור לכם! התקשרו למספר 030-3366758, קבלו את שירותינו המצוינים ואולי תוכלו לזכות במגשים משאלות נייד. לכל גמד יש משאלה ולכל משאלה יש מענה!

"מה זה ה.. מגשים משאלות?" שואלת זואי בתמיהה. "סתם חברות שמנסות לשווק מכשירים שהגמדים לא זקוקים להם. הם מאמינים שיש גמדים שאין להם כוח קסם ורוצים 'לעזור' להם כמה שיותר אז הם מוכרים כל מיני מכשירים כמו מכשיר שמגשים לך את המשאלות במקומך או משדר טלפטי שעוזר לדבר עם גמדים אחרים בטלפתיה דרך מחשבות. בעיקרון הם רק עובדים על גמדים שמאמינים שאין להם כוח קסם רק בגלל שלא קיבלו אותו בגיל מוקדם." אומר דין. "החברות האלו מרוויחות הון תועפות בכל שנה בזכות האומללים האלה." זואי מסתכלה על השלט מזועזעת, אבל היא עדיין חושבת שכל העניין הזה הוא בדיחה שמארגנים חבריה לכיתה. היא מסתכלת לכל כיוון בחשד כאילו כל רגע עומדים לקפוץ מתוך הספות ילדים שצוחקים עליה. "איזה מספר טלפון מוזר," היא אומרת. "אזור החיוג של הגמדים הוא שונה. אצלנו הקידומת היא 030." אומר דין. הם חולפים על פני חבורת גמדים שמשחקים פינג פונג על שולחן אוכל. הגמדים מסתכלים על זואי במבט מוזר. הם בגובה המותניים של זואי והבגדים שלהם נופלים כמו סמרטוטים על הגוף הזעיר שלהם. זואי ממשיכה להסתובב במקדש והיא ודין מגיעים למין קפיטריה, כמו בבית הספר. כמה שולחנות עומדים בחדר והקפיטריה פתוחה. זואי רואה כל מיני ילדים יושבים בשולחנות, אוכלים ומפטפטים. "מי אלה הילדים האלה? ולמה הבאת אותי לפה? אני עדיין עייפה!" מתלוננת זואי. דין מסתכל עליה כאילו מה שהם עושים כאן זה דבר רציני שאין לפקפק בו ואומר, "את עוד תראי." הוא ממשיך ללכת בין כל הגמדים המוזרים והילדים. וכולם נועצים מבט בזואי. "למה הם מסתכלים עליי מוזר?" היא לוחשת לדין. הוא צוחק. "אמרתי לך זואי, את עוד תראי." הוא אומר לזואי והיא מתעצבנת. ממש תשובה מספקת, חושבת זואי. הם ממשיכים להתהלך וזואי לא מאמינה שהמקדש כל כך גדול. "עכשיו לא אמצע הלילה? איך זה שכולם אוכלים עכשיו?" דין שותק, כי הוא לא רוצה לחזור על התשובה המעצבנת. זואי משלבת ידיים ומסתכלת על דין ברוגז. למה הוא לא מגלה לה למה הביא אותה למקום מוזר שבו אנשים אוכלים באמצע הלילה וגמדים שמשחקים פינג פונג? הגמדים מאוד מוזרים בשביל זואי. לא כמו באגדות. הם כמו בני אדם רק קטנים יותר. הרבה יותר. הגמדים הכי גבוהים מגיעים לזואי למותניים והנמוכים ביותר עד הברכיים. זואי עדיין לא מאמינה שזה קורה. הגמדים באמת קיימים? אולי היא עדיין חולמת? דין מסתכל עליה במבט ערמומי וצובט אותה ביד. שוב. זואי מסתכלת המומה על דין. "למה?!" היא כועסת ומשפשפת את היד הכואבת. "עכשיו את יודעת שאת לא חולמת." אומר הגמד וצוחק. זואי תוהה אם תחת הנחמדות שדין מפגין מסתתר טירוף מוחלט. הם הולכים עוד כמה צעדים ומגיעים לחדר קטן ועגול בקצה המקדש. החדר צבוע בצבע לילך נעים. גם בחדר הזה יש פסלים של גמדים. פסל גדול מונח בצד החדר. הפסל בנוי בצורת ילדה יפהפיה. במרכז החדר נעמד כיסא מפואר שעליו יושב גמד מבוגר מאוד עם זקן ארוך. זואי ידעה שהוא גמד למור שישב על פי הרגליים שבקושי הגיעו לרצפה למרות שהכיסא היה ממש נמוך. הוא נראה עייף ומותש כאילו חזר ממסע ארוך ומייגע. "מה מבוקשכם?" אומר הזקן בחוסר סבלנות בלי להסתכל על זואי ודין. "אה.. אדוני, הגעתי לכאן עם בת אדם," (ברגע זה עיניו של הזקן מתמקדות מיד בזואי,) "שאני חושב שהיא ילדה מאוד מיוחדת.." ברור שדין רוצה להגיד משהו אחר במקום 'מיוחדת' אבל מצליח להתאפק כדי לא להרוס לזואי את המתח. ומתח זה הדבר האחרון שזואי צריכה עכשיו. כנראה שהזקן מבין את המשמעות כי הוא מסתכל על דין בפליאה ומתחיל לסרוק את זואי בעיני הנץ שלו מכף רגל ועד ראש. "האם אתה בטוח בדבריך, גמד?" הוא שואל, ודין מהנהן במרץ ומספר לזקן את כל מה שקרה בחדרו זמן קצר לפני כן. הגמד הזקן מורה באצבע לדין שיתקרב ולוחש באוזנו דבר מה. דין מהנהן במרץ וממהר לצאת מהחדר. "טוב, אם כך ברוכה הבאה, ילדת מורן." אומר הזקן ולוחץ את ידה של זואי. היא לא מבינה מה הולך כאן, ולא מה זה ילדת מורן. האם זאת בדיחה? "ממ.. אני חושש שזו לא בדיחה." אומר הזקן כאילו קרא את מחשבותיה של זואי. "נצמיד אליך ילדת מורן נוספת שתשגיח עליך בתקופת המבחן שלך ותלמד אותך הכל על ילדי מורן וכמה הם נדירים. אני בטוח שתשמחי לפגוש את ליאם."
ליאם היא ילדה יפה עם עיניים חומות כמו של זואי ושיער ג'ינג'י עם תלתלים מושלמים. "היי.. אני ליאם. גם את ילדת מורן?" זואי מצליחה רק להנהן בראשה בספק. ליאם מחייכת כאילו היא מבינה אותה ומזמינה אותה להתיישב על אחת מהכורסאות הפזורות ברחבי החדר. "מה תרצי לדעת?" שואלת ליאם. "אהה.. איפה אני? איפה דין? מה הולך כאן? מי זה האיש הזקן ההוא?" ליאם מחייכת שוב ואומרת: "טוב.. את במקדש שבו מתאחדים כל הגמדים או ילדי המורן למיניהם כמו מתלמדים שבאים לעבור פה קורסים ללמידה מהירה או גמדים בוגרים שבאים ללמד כאן. השאלה השנייה.." (ליאם עוצמת את עיניה למשך רבע שנייה כדי להיזכר וזואי מסתכלת המומה על ליאם) "איפה דין? הגמד המתלמד? אה, את לא תראי אותו בזמן הקרוב. האדון שלח אותו למשימה חשובה. מה הולך כאן, תדעי בהמשך ומי זה הגמד הזקן, את מתכוונת? הוא האדון. הגמד הבוגר ביותר במקדש, והוא מכהן כראש המלמדים." ליאם מסיימת את דבריה ולוקחת נשימה עמוקה. "איך את…? כמו דין…? זיכרון?" מגמגמת זואי. "ילדי מורן מקבלים כוחות כמו של גמדים כך שיש לי זיכרון די טוב." "מה זה ילדי מורן?" "טוב. בואי נתחיל מההתחלה. פעם אחת הייתה ילדה בשם מורן. מורן הייתה ילדה רגילה לגמרי עד שפגשה גמד (שזה האדון, אבל צעיר בהרבה,) והיא קיבלה כוחות של גמדים כמו טלפתיה, הגשמת משאלות, וסיור בתת מודע. היא הייתה בת האדם הראשונה בעולם שניחנה בכוחות כאלה כך שכל הילדים האחרים שקיבלו כוח משאלות אחריה נקראו על שמה. והם די נדירים." זואי מסתכלת על ליאם. "את עובדת עליי?" "לא לגמרי…" היא צוחקת וזואי מפחדת שזה נכון. "מורן עוד חיה?" "אה, הסיפור הזה מסופר כבר מאות שנים. מורן מתה מזמן." אומרת ליאם כאילו זה מובן מאליו. "אז איך האדון עדיין קיים?" שואלת זואי בתמיהה. "אורך החיים של הגמדים שונה. הגדילה וההתפתחות שלהם הרבה יותר איטית משל בני אדם, הם מסוגלים לחיות מאות שנים. אבל נדמה לי שסופו של האדון קרב." היא לוחשת לה. "כבר כמה שבועות שהוא נראה תשוש כאילו חזר ממסע הסברה ארוך." זואי מסתכלת על ליאם במבט שואל. "זה אומר מסע למקדש אחר ללמד את המלמדים. אדון יש רק אחד." היא מוסיפה בדרמתיות. "איך דין ידע שאני ילדת מורן?" שואלת זואי. "גמדים מתלמדים מאומנים לזהות ילדים כאלה. אנחנו מאוד נדירים והאדון חושב שזה בזבוז זמן אם לא מאמנים את הילדים האלה ואם נותנים להם להישאר לחיות עם בני האדם." ברגע זה זואי נזכרת באמא שלה. כמה זמן עבר? "אל תדאגי, עוד לא הגיע הבוקר אצלכם." אומרת ליאם. "ילדי מורן יודעים לקרוא מחשבות?" אומרת זואי. "רק חלק. כל ילד טוב בתחום שלו. בשביל זה יש תקופת מבחן לכל אחד. כדי למצוא את התחומים שבהם הוא מצתיין, ולאחר תקופת המבחן יש לך מבחן שבו בודקים את היכולות שלך בזמן אמת." לזואי מאוד קשה להאמין שהיא ילדת מורן. "את עלולה להישאר כאן הרבה זמן. תקופות מבחן יכולות לקחת גם שבועות וחודשים. כדאי שתתקשרי לאמא שלך." ליאם מחכה. "אה, אין לי פה טלפון." אומרת זואי. "כן, נכון שחכתי," היא מביאה לה טלפון וזואי מחייגת את המספר. "הלו אמא?" זואי מספרת לאמא שלה שהיא יצאה למחנה קיץ ושחכה להגיד לה, ואמא שלה, מבולבלת מכך שהתקשרה אליה באחת לפנות בוקר, מסכימה בישנוניות וחוזרת לישון. ביינתיים בעולם הגמדים נהיה כבר חושך בחוץ. ליאם מובילה את זואי לחדר גדול וריק, עוצמת את עיניה כאילו היא מבקשת בקשה מהאוויר ופתאום מופיעות שתי מיטות מפוארות יחסית לספות המוזנחות שהיו באולם. "איך?" שואלת זואי בתדהמה. "אני מסוגלת להגשים משאלות. עוד תלמדי. אבל עזבי את זה עכשיו. תשמעי, הלילות הם הזמנים הכי מסוכנים בתקופה המתחילה של ילד מורן מתלמד. כמו שקרה לך בלילה כשחלמת שפגשת את דין במיטה שלו וזה היה אמיתי כך גם את יכולה להופיע בחדר השינה של אחד מהפטריקים ולהיות מתה תוך שניות. הפטריקים הם האויב הכי גרוע של הגמדים ושל ילדי המורן שביחד אנחנו שבט הילידים של מורן." זואי מסתכלת על ליאם בזעזוע הולך וגובר. "אבל את תסתדרי. קדימה, בוא נלך לישון. אני רוצה שמחר תפגשי את דור. ידיד שלי. ילד מורן יחיד מסוגו." "אם אני אהיה פה מחר.." אומרת זואי. ליאם צוחקת ועוצמת את עיניה. זואי לא זוכרת מתי הפכו חלומות בהקיץ לחלומות אמיתיים שבהם היא מדמיינת באילו דרכים יכולים להרוג אותה. אחד החלומות מוזר ביותר. היא חולמת על איש אחד שהולך בסמטה חשוכה, ורואה את המקדש ממרחק. זואי יודעת שהאיש הוא פטריק. היא לא מבינה איך היא יודעת את זה, אבל בחלומות הכל יכול לקרות. הוא מכוסה בגלימה שחורה ומפחידה. פתאום היא מרגישה את צעדיה על המדרכה ואת הרוח על הפנים שלה. תוך זמן קצר היא מבינה שהיא לא חולמת. זואי הולכת באותו קצב של האיש בסמטה הקרובה אבל הוא לא מבחין בה. היא מבינה שהיא חייבת לחזור למקדש לפני הבוקר, אחרת ליאם לא תבין לאן היא נעלמה. היא מסתתרת מאחורי פחים בכל פעם שהפטריק מסתכל לכיוונה ומסתכלת הלאה, עוקבת אחר הדרך שהאיש הולך בה. הוא מתקדם לכיוון המקדש במהירות. זואי מתחילה להילחץ ולא יודעת מה לעשות. מה יהיה עם הפטריק יצליח להסתנן למקדש? איזה נזק הוא עלול לגרום? זואי זוכרת את דבריה של ליאם על כך שהפטריקים הם האויבים הכי גדולים של הגמדים וילדי המורן. טוב, אם היא ילדת מורן אמורים להיות לה כוחות מיוחדים שיעזרו לה לגבור על הפטריק. נו? איפה הם? עוברת דקה ועוד אחת, והפטריק ממשיך להתקדם במהירות לעבר המקדש. היא מתפללת שהפטריק לא יצליח להגיע למקדש אחרי שהיא רואה ששום כוחות לא יגיעו בזמן הקרוב. כאילו נשמעה הבקשה של זואי, והפטריק מסתבך עם רגליו ונופל ארצה. זואי לא מבינה למה הוא נופל, עד שהיא מסתכלת על נעליו ורואה את השרוכים שלו קשורים בקשר מסובך מאוד. זואי צוחקת לעצמה בשקט בזמן שהאיש מטיח קללות לכל עבר ומנסה להתיר את הקשר. זואי מיד פותחת בריצה חרישית ברחוב הסמוך אל המקדש. היא לא יודעת איך דבר כזה קרה, אבל היא לא תספר את זה לאף אחד, למקרה שזה לא נורמלי או משהו. היא נשכבת במיטה שלה בשקט בלי להעיר את ליאם, ושוקעת בשינה עמוקה.
"קומי כבר, ישנונית, יש לנו הרבה עבודה לקראת תקופת המבחן שלך!" זואי קיוותה שהכל היה חלום די ארוך ומוזר, ושהיא תתעורר למיטה בבית שלה עם אמא שלה ועם ריף הכלב שלה ואפילו לשעון המציק שלה שמעיר אותה כל בוקר ולשיעורים המשעממים בלימודים.. אבל איך שהיא מתעוררת ושומעת את קולה של ליאם, מתנפצת כל התקווה. הכל אמיתי. "אוף, אני קמה!" היא מתיישבת במיטה ורואה מולה בחור יפה תואר עם עיניים בצבע חום דבש ושיער חום קצר. "זה דור. זה שסיפרתי לך עליו אתמול בלילה." אומרת ליאם. היא כבר התארגנה והספיקה לסיים את ארוחת הבוקר שלה. "היי," מצליחה זואי להגיד ובוהה בדור. "אה, היי!" הוא אומר ומחייך. "אני ודור נבחרנו ללמד אותך כל מה שאת צריכה לדעת לקראת תקופת המבחן שלך. ולמרות שהמבחן הוא עוד חודש.. (שאלתי את המרצים והם לא הסכימו להגיד לי, אז הגשמתי משאלה שתגרום להם להגיד לי את התאריך, אבל אל תגלו לאף אחד, כי זאת רמאות…) אז חשבתי שיהיה נחמד לנסות לראות איזה כוחות יש לך." זואי מתארגנת ואוכלת את ארוחת הבוקר וביינתיים היא רואה כל מיני ילדים בחדר השינה ופתאום נוספו עוד מיטות. "כולם כאן ילדי מורן?" "כולם." עונה דור. הם מגיעים לאולם ומשם לחצר גדולה ומרווחת שמתאימה לאימונים. "מי יהיו השופטים במבחן שלי?" שואלת זואי. "ממ.. יש שתי אפשרויות: האדון ומועצת הזמן." רעד עובר בזואי. רק לא מועצת הזמן. הם מתיישבים על הדשא הרך. "טוב, בוא נבדוק," אומרת ליאם. "אני מנסה לדבר איתך בטלפתיה. דרך מחשבות. תעני לי אם את שומעת אותי." ליאם מסתכלת אל תוך עיניה של זואי. זואי מתאמצת לחשוב על קולה של ליאם, לחרוט אותו בזכרונה… מה קורה? היא שומעת קול בראשה ומיד נרתעת לאחור. ליאם מבינה ומחייכת בצהלת שמחה. "שמעת אותי נכון?" זואי מהנהנת. "תנסי לענות לי." קדימה, מה קורה? שוב קולה של ליאם מהדהד בראשה, וזואי מתאמצת לחשוב על קולה של ליאם. הרי זו לא פעם ראשונה שהיא מדברת לעצמה בלי קול. בסדר, חוץ מזה שאני ילדת מורן וזה הזוי לגמרי.. היא מצליחה לענות. ליאם קופצת מרוב אושר, ולוחשת משהו לדור. הוא מהנהן ושניהם פונים אל זואי. "ברכותיי! ניחנת בכושר הטלפתיה! אני לא יודע את זה.. חבל." אומר דור. "תוכלו לרכל עליי מאחורי הגב מתי שתרצו.." זואי צוחקת. ליאם שולחת חיוך קורן אל דור ואומרת, "טוב, נעבור הלאה. זה דבר ששנינו טובים בו, אז אני אתן לדור לדבר." אומרת ליאם בקול ענייני. "השלב הבא הוא הגשמת משאלות. תחשבי שאת ממש ממש רוצה עכשיו… גלידה. תסתכלי לאיזו נקודה ותחשבי על הטעם ועל הצורה שלה." זואי מנסה ללא הצלחה במשך 15 דקות לנסות להגשים גלידה. ואז פתאום, כשזואי כמעת מתייאשת, מופיעה גלידה מצומקת על הדשא במרחק לא רב מהם. "נהדר!" אומרת ליאם ורצה להביא את הגלידה. הגלידה נראתה בסדר גמור, אבל ברגע שליאם טועמת אותה היא מעווה את פרצופה בגועל. "אוי.. יש לזה טעם של בוץ!" דור מסתכל על הגלידה ואומר: "כל כך התעמקת באיך הגלידה צריכה להראות, ששכחת מהטעם שלה. נסי שוב." "זה קשה.." אומרת זואי אבל דור מתעקש להמשיך לנסות. לאחר 10 דקות נוספות של מחשבות על גלידות שעשו את זואי רעבה, היא מצליחה להגשים לא רק גלידה, אלא מקרר גלידות שלם. "וואו!" אומרים ליאם ודור המומים וניגשים לקחת גלידה. "יש! הצלחת! את טובה גם בזה!!" דור מתלהב. גם ליאם קורנת. "וואו, אם יש לך את שני אלה את יכולה להגיע רחוק, אבל צריך להתאמן על זה קצת." הם יוצאים מהחצר לכיוון חדר אוכל שמלא בילדים שמפטפטים, צוחקים ואוכלים. ליאם, זואי ודור מתיישבים בשולחן בקצה המרוחק של החדר ואוכלים ארוחת צהריים. מרק ירקות עם עוף. המאכל האהוב על זואי. מרגע לרגע זואי מרגישה שייכת למקום, שכיף לה להיות בו עם ליאם ודור. "בערב נצתרך להתאמן על השלב השלישי: סיור בתת מודע. זה השלב הכי קשה." אומרת ליאם, ודור מהנהן בהסכמה. "תצטרכי להתאמן על זה הרבה. אם ניחנת בכישרון הזה." אומר דור. "אבל כבר נכנסתי לתת מודע שלי עם דין," אומרת זואי. "כן, אבל דין עזר לך. לבד זה הרבה יותר קשה." אומר דור. "רגע," אומרת זואי, "קריאת מחשבות שונה מדיבור בטלפתיה. למה לא מתאמנים גם על זה?" היא שואלת. "אהה, קריאת מחשבות זה רק לתלמידים ותיקים. זה מאוד קשה." אומרת ליאם. זואי מרגישה לא טוב עם זה שכולם יודעים יותר טוב ממנה. "אל תרגישי רע עם עצמך, גם אני הגעתי הנה לפנייך רק בחודש ואני מתרגל.. עוד שנה אהיה תלמיד ותיק. כמעט כמוך." אומר דור. זה משפר את הרגשתה של זואי. "חוץ מזה, אם את רוצה ללמוד לקרוא מחשבות, את צריכה לעבור קורס שנמשך שנה שלמה." אומרת ליאם. "ואני כאן מאז שהייתי בת 8."
כשהם גומרים לאכול ארוחת צהריים הם פונים לחדר קטן שעל הדלת שלו היה כתוב: סיורים בתת מודע. החדר שקט וריק מאדם. "או.קיי, עכשיו את תיכנסי לתת מודע של דור איתי, בסדר?" אומרת ליאם. "כן.. איך בדיוק?" שואלת זואי. "תחשבי שאת מרחפת באוויר אל תוך הראש של דור. תעשי את זה לבד, כי אם אני אעזור לך, את לא תדעי כלום." זואי מסתכלת על ליאם ביאוש. ליאם עוצמת את עיניה וחושבת על תת המודע של דור, וזואי עושה כמוה. "בבקשה, אל תשנו לי שום זיכרון.." זואי שומעת את דור בזמן שהיא עוצמת את עיניה ומחייכת. היא מדמיינת את התת מודע שלה עצמה, לפי הביקורים שלה עם דין שם. באותו רגע היא מרגישה הרגשה מוזרה. זה לא בדיוק הרגשה של לרחף באוויר, אלא יותר כמו כאילו להישאב לתוך ראשו של דור. כשזואי פותחת את עיניה, היא מגלה שמסביבה משתרע אולם ענק דומה לתת המודע שלה, אבל עם זכרונות אחרים, רבים יותר. אולי זה בגלל שזואי גדלה בלי אבא, ודור לא. זואי לא מספרת על זה לאף אחד, כי אף אחד לא ממש מתעניין. אביה עזב את זואי ואת אמה כשהייתה בת 7. זואי קולטת את ליאם בוחנת אותה מזווית עינייה, וחושבת שהיא בוודאי קוראת את מחשבותיה, אז היא מיד מפסיקה לחשוב על זה. היא לא צריכה שהחברה היחידה שיש לה כאן תצחק עליה. היא מתהלכת לה בין הזכרונות, נכנסת ויוצאת מכל מיני זכרונות כדי להדגים לליאם, אבל היא לא נשארת שם די הרבה זמן כדי שהיא לא תשנה שום דבר במהלך העניינים בזיכרון. "לא יכול להיות," אומרת ליאם ומסתכלת על זואי המומה. "את, את הצלחת!" היא מגמגמת. "זה דבר רע? התאמנתי הרבה עם דין.." שואלת זואי, מודאגת. "לא, לא.." ליאם ממשיכה לבהות בזואי. "קדימה, בוא נצא מכאן." אומרת ליאם ומסתחררת מעט. היא מנסה למקד את עצמה. הם עוצמות עיניים וזואי מדמיינת את החדר העגול והמחניק. כשהיא פותחת את עיניה היא רואה את ליאם רצה לעבר ספסל ומתישבת. "רק כואב לי הראש, זה הכל, זה לא חשוב. אבל משהו מוזר קורה כאן." היא הולכת לעבר דור ולוחשת לו משהו. "קרה משהו?" שואלת זואי. כל העניין הזה מתחיל כבר להפחיד אותה. "לל-א, ש-שום דבר, בוא נלך לאכול ארוחת ערב."
בארוחת הערב הילדים יושבים סביב השולחן ואוכלים. זואי שמה לב שכל הילדים עצמאיים. אין שום מבוגר באזור. חוץ מהאדון. "אני יודעת מה את חושבת." אומרת ליאם. "במקדש יש אמונה שאומרת שהילדים מגלים את הכוחות שלהם יותר בקלות ולא מתביישים כשאין מבוגרים באזור. אבל חייב להיות מישהו שישליט קצת סדר, אז האדון כאן וגם המרצים, אבל הם לא גרים כאן, לכן לא רואים אותם מסתובבים פה." "מה זאת אומרת מרצים?" שואלת זואי. ליאם צוחקת. "אנחנו גם לומדים לפעמים, את יודעת. אבל אל תדאגי. השיעורים כאן הרבה יותר כייפים."
לאחר ארוחת הערב, הילדים הולכים לישון באולם הגדול. "תגידי, ליאם," אומרת זואי כשהתכסו בשמיכה והיו מוכנות לישון. דור הלך לצד השני של החדר, עם החברים שלו. "למה אמרת שדור הוא ילד מורן יחיד במינו?" ליאם מסמיקה. "זה רק ש.. הוא נחמד, זה הכל. והוא מאוד חכם." היא מתחמקת. "את מחבבת אותו?" שואלת זואי בלי רחמים. "לא," אומרת ליאם מהר. כשליאם רואה את מבטה של זואי, היא ממהרת ומוסיפה: "אנחנו ידידים, זה הכל." ליאם מכסה את עצמה עד מעל הראש, כדי להסתיר את הסומק שמציף את פניה ומגיע עד שורשי שערה. זואי מחייכת לעצמה ועוצמת עיניים.