אבודים בזמן פרק 3

פרק שלישי: הנבואה
במשך כמה ימים ליאם ודור מתלחששים מאחורי גבה של זואי, עד שערב אחד, רטוב וקר, לזואי כבר נמאס מכל ההתלחשויות האלו. "אתם מוכנים להסביר לי מה קורה פה?" הם מתיישבים באחת הכורסאות באולם, וזואי תופסת את ליאם ודור באמצע ויכוח סוער בהתלחשויות. "טוב, נספר לה." אומרת ליאם. זואי מסתכלת עליה בציפיה. "יש שמועה שהפטריקים מצאו את ה.." ליאם עוצרת באמצע המשפט ואומרת, "טוב, אני אספר לך את הסיפור המלא. הפטריקים וילדי המורן רוצים מאוד משהו שאבד לפני שנים. האמת היא שהפטריקים לא צריכים אותו בכלל, הם מחפשים את זה רק כדי להחליש אותנו. בקיצור, אנחנו מחפשים חפץ שהיה שיך למורן ואנחנו חושבים שזה קמיע. לא יודעים איפה הוא, אבל יש לו כוחות עצומים והשבט שימצא אותו יהיה שולט בכל. אם נמצא אותו נוכל להשתיק את הפטריקים ולגרום להם לא להרוג אותנו והכל יהיה יותר טוב." אומרת ליאם. "אז מה קרה? איך זה קשור אלינו?" שואלת זואי. "מסתובבת שמועה שהפטריקים מצאו משהו בעל ערך בעיניהם, ויש חשד שזה החפץ של מורן. איך זה קשור אלייך? טוב, בעולם שלנו יש הרבה נבואות. את מבינה, יש גמדים שמעדיפים להתעסק בכל הקטע של ניבוי עתידות. חלק מהם לא באמת כאלה, אבל יש כאלה שמנבאים נבואות, ורובן נכונות." "אני עדיין לא מבינה איך כל הסיפור הזה קשור." אומרת זואי. הפעם דור מדבר. "יש נבואה שאומרת שילד מורן שיש לו את שלושת הכוחות של ילדי המורן," "והם נדירים," "כן, יוכל למצוא את החפץ של מורן כשיגיע לגיל 13 ולהציל את כולנו." מסיים דור. "אני בת 12 וחצי, לא 13, אני לא מתאימה." אומרת זואי בהסתייגות. "זה לא חייב לקרות עכשיו, לא כשהאדון במצוקה, אבל זה יקרה. מתישהו. זה לא אומר שזאת את. יכול להיות שיש עוד ילד מורן בגילך שיש לו את שלושת הכוחות. ולא בטוח שיש לך בכלל את שלושת הכוחות, יכול להיות שזה היה הפרץ הראשוני של הכוחות שלך, ועם הזמן חלק מהכוחות יעלמו. בכל מקרה, צריך לחכות לתאריך המבחן." זואי מסתכלת עליהם. ואז נזכרת במשהו. "ליאם, גם את מתאימה, לא?" היא שואלת. "לא," ליאם מסמיקה. "אני לא יכולה לעבור לתת מודע של מישהו. לא לבד, בכל אופן. רק אם מישהו נמצא לידי אני יכולה להיכנס לאולם הגדול של כל הזכרונות, אבל גם אז אני לא יכולה להיכנס לזיכרון." הם לא ממשיכים לדבר על זה. במשך השבוע הם ממשיכים לדון בענייני הנבואה מתי שרק אפשר. הם תוהים מה קורה לאדון ומה מצאו הפטריקים- אם השמועה אכן נכונה, וכך עוברים השבועות והופכים לחודשים, וזואי לא שמה לב איך הזמן טס והעובדה המציקה שאמא שלה לא יודעת איפה היא ממשיכה להדהד בראשה, אבל היא מקפידה לא לחשוב על זה יותר מדי, כי אמא שלה חושבת שהיא במחנה. כך גם העובדה שיום ההולדת של זואי מתקרב מטרידה אותה, והיא חושבת לעתים קרובות אם היא באמת הילדה מהנבואה. "יש לי יום הולדת עוד חודש! אמא'לה.." זואי מתחלחלת בכל פעם שנזכרת בנבואה. היא לא רוצה להיות הילדה מהנבואה, היא פוחדת. הם בדרכם לשיעור הסטוריה, בו מלמדים גמדים שנקראו מדריכים או מרצים. הם מלמדים על ההסטוריה של הגמדים, (המדריכים נוהגים להעלים עין מכל הכשלונות והמעידות בהיסטוריה שלהם.) הם לומדים גם על ספר הזמן- ספר החוקים הגדול המדבר על מה שאסור לעשות בחברת בני אדם רגילים וגם בהרחבה על מורן. "הכל יהיה בסדר, אל תדאגי," לוחשת ליאם שיושבת מאחוריה. "מי זה ממלמל שם כל הזמן?" שואל המורה, שבגלל שבקושי מגיע ללוח, הוא עומד על ערמה של ספרי טלפונים ומצייר את העץ המשפחתי שלו. (הלוח יכול אמנם לכתוב בעצמו את מה שהמרצה אומר, אבל הוא לא מוכשר כל כך בציור.) "אני בא ממשפחה מיוחסת מאוד," נוהג להזכיר להם בכל שיעור. את ליאם השיעורים די משעממים מכיוון שהיא הרבה יותר וותיקה, אבל דור וזואי מתעניינים ורוצים לדעת עוד. ובכל הזמן הזה מציקה לזואי המחשבה: מה קורה בבית שלה? יום אחד היא שואלת את ליאם כמה זמן היא פה בזמן של העולם שלה. זאת אומרת, בעולם הנורמלי שאין בו גמדים. ליאם הסבירה לזואי שכשנכנסים למקדש הזמן נהיה מהיר יותר מהעולם שמחוצה לו. זואי כבר לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל ליאם מבינה את שאלתה. "אני לא יודעת בדיוק." אומרת ליאם. "אולי שבוע. הזמן עובר אצלכם מאוד לאט." זואי מתקשרת לאמה כל יום ובכל שיחה אמא שלה לא מבינה מתי זואי יצאה מהבית אבל מקבלת את דבריה שיצאה מאוד מוקדם וששכחה להגיד לה על המחנה. "את והגמד הייתם בחור הזמן נכון?" שואלת ליאם בזמן שזואי שוקעת במחשבות. "מה? איך את יודעת?" זואי מופתעת. "אני והכיתה שלנו יצאנו לסיור בחור הזמן, כי בדיוק למדנו על זה. אמרו לנו שלא יהיה שם אף אחד אבל שמענו אתכם והמדריך אמר לנו לא להתקרב." ליאם צוחקת. "וואו! בגלל זה שמענו מישהו!" "המדריך מאוד כעס. למה הייתם שם?" זואי מספרת לה את כל הסיפור. "עצבנתם את המועצה? וואי, הם יזכרו לכם את זה לכל החיים.." ליאם צוחקת שוב וזואי מרגישה אומללה. היא אומרת לאמה שתחזור עוד שבוע, אבל היא לא יודעת מתי זה בדיוק. דור מציע לה ללכת לאדון, הוא מומחה בזמן.
זואי יוצאת מהאולם הגדול ועוברת לחדר קטן, אותו חדר בו נפגשה לראשונה עם האדון. היא מתיישבת על ברכיה מול הכס המפואר ועליו זקן, אבל לא אותו זקן כמו שראתה לראשונה- מותש אך מלא תקווה- הפעם קמטים חדשים ניכרו בפניו והוא נראה עצוב. "אדון? אפשר לדבר איתך?" היא שואלת. הזקן רק מהנהן. "אה, אני צריכה לחזור לבית שלי, תוכל להגיד לי מתי, זאת אומרת, כמה זמן עבר בעולם שלי בזמן שהייתי כאן?" הזקן רק מסתכל על זואי בעיניים הבוחנות שלו. לבסוף, אחרי זמן שנראה כמו נצח, הוא אומר: "זמן הוא כוח. הזמן בעולמך שונה מבעולמנו. אצלנו הזמן עובר בקצב מהיר יותר. שבוע אצלכם הוא חודש אצלנו. לפיכך חשבי את הזמן." זואי מסתכלת בתמיהה בזקן ויוצאת מהחדר. "וזואי?" אומר האדון. זואי נבהלת ומיד מסתכלת אחורה. "אל תדאגי לאמא שלך. היא בסדר גמור והיא לא דואגת." בחוץ מחכים לה דור וליאם. כשזואי מתקרבת אליהם, ליאם מוצפת בסומק עז על לחייה, ועל פניו של דור יש מבט של אי נוחות. הם כנראה דיברו על משהו, ולא רוצים שזואי תגלה. זואי שונאת את זה. "הוא אמר לי ששבוע אצלם זה חודש אצלנו, והוא אמר שאמא שלי בכלל לא דואגת. איך הוא יודע?" שואלת זואי. "האדון רואה נסתרות." אומרת ליאם בקצרה. "טוב, לפחות תהיי פה ביום הולדת שלך.." אומר דור. הוא כנראה איכזב את ליאם לפני כן, כשדיברו, כי היא מתרחקת ממנו בקרירות. "רגע, בעולם שלי היום הולדת שלי בכלל לא עוד חודש. היא עוד ארבעה חודשים!!! וואו איזה כיף פה," שמחה זואי. "יום ההולדת שלי הוקדם בארבעה חודשים!!" היא מזכירה לדור בכל פעם שהם יושבים לבד. "תגיד, מה יש לליאם?" דור רק משפיל את מבטו. "היא קצת מעוצבנת. אני לא יודע אם היא רוצה שתדעי. דברי איתה."
זואי מעולם לא ראתה את ליאם כועסת כל כך בימים הבאים, והיא מתרחקת מזואי ומדור ונמנעת מלדבר איתם מעבר לשיעורים, שם מחלקים אותם לקבוצות לעבודה והם תמיד ביחד. זואי מנסה לדבר איתה בין השיעורים ובלילה, אך ללא הצלחה. ליאם דוחה כל ניסיון לתקשורת עם העולם החיצון ובוחרת להשתקע ברחמים עצמיים על משהו לא ידוע. ובינתיים מועד החזרה של זואי מתקרב. "יש לי יום הולדת עוד יומיים ואני לא רוצה לחגוג בלעדיכם." אומרת זואי באחד השיעורים שבו הם מעתיקים מהלוח (שרושם את מה שהמרצה אמר בלי שום עזרה,) סיכום ארוך על חיי הגמדים בשנות התשעים. ליאם רק משמיעה נהמה כעוסה בתגובה. "אני לא מבינה למה את לא מדברת איתי, לא עשיתי לך כלום." ליאם שותקת למשך כמה שניות, ואז, בפעם הראשונה זה ימים רבים, היא פוצה את פיה וממש מדברת אל זואי. "את צודקת, את לא אשמה. אני לא יודעת מה עבר עליי שלא דיברתי איתך. את מוכנה לסלוח לי?" זואי ודור כל כך המומים ושמחים שזואי כמעט קורעת את כל החיבור עם העט שלה. "יופי! ברור שאני סולחת לך! אז עכשיו כולנו מדברים?" "לא. איתו אני לא מדברת." ליאם מפנה את ראשה אל דור בלי להגיד את שמו. דור משפיל את מבטו בייאוש. כל השמחה שהייתה נעלמת מייד כלא הייתה. "אבל.." אומרת זואי בייאוש. "תגידו לי, אתם מתכוונים להעתיק מתישהו?" אומר המרצה, והילדים מיד משתתקים וכותבים. בזמן ארוחת הצהריים, כשכל הילדים יושבים ואוכלים בקפיטריה, זואי, ליאם ודור מתארגנים למסיבת יום ההולדת של זואי.
האולם שהיה פעם חדר השינה של הילדים השתנה לגמרי. כל המיטות נעלמו, הקירות התקשטו בסרטים יפים ואורות זוהרים. זואי ודור נשארים כל הלילה ערים כדי לקשט את החדר. ליאם גם נשארת ערה, אבל היא עסוקה בסיכום ארוך על מלחמת האחים המפורסמת בין הגמדים בשנות השבעים. "אני לא מבינה את זה," אומרת ליאם בשעה מאוחרת של הלילה. זואי עולה על כיסא ותולה את הסרטים על התקרה. "את יודעת שאם המלחמה הזאת לא הייתה מתקיימת, הקמיע לא היה הולך לאיבוד והפטריקים לא היו מציקים לנו כל הזמן?" היא מדברת ככל הנראה לזואי, אבל זואי שקועה בעבודה ולא מקשיבה לה. "אם אני יכולה להגשים משאלות, למה אני לא יכולה לעשות שהכל יהיה מסודר ונוכל ללכת לישון?" אומרת זואי בפיהוק. "אי אפשר. בזמן האחרון הזהירו את המדריכים להשגיח על המתלמדים שלא ישתמשו בכוחות שלהם." אומרת ליאם. "הפטריקים עלו על דרך לגלות את המקום שלנו ולפלוש אליו בעזרת שימוש בכוחות שלנו." דור כל הזמן שותק. "למה בעצם קוראים להם פטריקים? לא היו כאלה גם בתקופת רומא?" שואלת זואי. "את צודקת. הפטריקים של היום נקראים על שם הפטריקים של אז, הם חושבים שזה הולם אותם." לאחר שתיקה קצרה זואי אומרת, "בסדר, אני לא אעשה קסמים, אבל אתם חייבים להסביר לי למה אתם לא מדברים." בכל פעם שזואי העלתה את הנושא בעבר דור וליאם ענו תשובות מתחמקות. "אולי די? כבר אמרנו לך אלף פעם את הסיבה." אומרת ליאם. הסיבה שלהם היא שהם רבו על נושא ולא הסכימו עליו בכיתה. אבל זואי לא מאמינה להמצאה הזאת. "אני יודעת שזאת לא הסיבה הנכונה," היא אומרת להם. אף אחד לא עונה. הלילה עובר, מגיע הבוקר. ליאם נרדמה מעל הרים של דפים מלאים בשרבוטים על מלחמת האחים, זואי מנמנמת עם הראש על השולחן ישובה על כיסא כשסרט ביד אחת שלה ודבק ביד השנייה, ודור ישן על הרצפה כשהוא מחבק את עצמו מרוב קור. הם שכנעו את כל הילדים לישון בקפיטריה וכך הם הצליחו לסיים את העבודה. מה שמעיר את זואי הוא השעון המעורר של דור שעומד על עדן החלון. היא נחבטת עם הראש בשולחן ומשפשפת את מצחה בכאב. אחרי רגע היא מעירה את ליאם ואת דור שמשום מה לא התעוררו למשמע הקול הצורמני שהידהד בחדר ושאי אפשר היה להתעלם ממנו, לפחות בעיניה. הם מתארגנים ליום הלימודים שלהם. השיעור הראשון הוא חוקי הקסם. זואי מתיישבת ליד דור בכיתה, וליאם מהססת היכן לשבת. זואי ממש יכולה לשמוע את מוחה מתאמץ לקבל החלטה. היא הספיקה להכיר את ליאם היטב בזמן הקצר שבילו יחדיו, והיא מדקלמת את ההבעה המבולבלת של ליאם במחשבותיה למרות שלא ידעה מהם המניעים של ליאם להתנהגות כזאת: אם תשב בקרבתם, היא תהיה ליד זואי, אבל גם ליד דור, והיא לא תהיה מוכנה לסבול עוד את המבטים החוקרים שלו. כל העניין נמשך בערך שתי שניות וליאם מחליטה להקריב את זואי למען המטרה ומתיישבת בצד השני של הכיתה. דור נאנח. בזמן שהמרצה מתחיל לדבר על דברים שאי אפשר להגשים, (או דשא"ל, לפי איך שהמרצה אומר את זה,) זואי מנסה לחלוב מדור את התשובה המסתורית. "אז, למה ליאם כועסת?" היא לוחשת כדי שהמרצה לא ישמע. "אני לא יודע, היא נורא עצבנית, אולי זה בגלל משהו שאמרתי…" "אם תגיד לי מה אמרת, אוכל לעזור," אומרת זואי בתקווה. "עוד דשא"ל שמאוד חשוב לזכור אותו אם רוצים להתקדם בחיים, הגברת ארבקל," זואי מפנה מיד את ראשה. "הוא דבר בעל ערך, כמו כסף, או בית מפואר. המשאלה באה לתת לנו את הצרכים הבסיסיים של קיומנו, כמו אוכל, מקום מגורים פעוט כמו אוהל, ודברים אחרים, ולכן לא תצליחו להגשים דבר בעל ערך גם אם מאוד תרצו. בנוסף, החפץ שהגשמתם יעלם תוך זמן מסוים, תלוי במידת הצורך שלו וזו עוד סיבה מדוע אי אפשר להגשים כסף או כל דבר בעל ערך." מסיים המרצה את דבריו והוא מסתכל על זואי במבט מעוצבן. זואי חושבת שאם אפשר היה להגשים כסף, בטח כל מי שגר בעיר הכסף, כל הגמדים וילדי המורן היו עשירים. במשך שארית השיעור היא מגיעה למסקנה שהדשא"ל הזה או איך שלא אומרים דווקא די הגיוני. הרי אם אנשים היו עשירים, אנשים לא היו הולכים לעבודה ומתבטלים בבית, והעולם היה משתנה. חוץ מזה, אם החפצים יעלמו מתישהו, לא תהיה בהם שום תועלת. צריך להגשים משהו שמשתמשים בו עכשיו, בזה הרגע, ושלא מיועד לשימוש ארוך. וגם, איך נדע להגשים כסף? הרי לכסף יש כל מני סימנים מיוחדים וחלק מהם לא נראים לעין. במשך הזמן היא מגיעה גם למסקנה שרוב התלמידים כבר עזבו את הכיתה ונהיה שקט. דור שישב לידה מסדר את דבריו בתוך תיק קטן שמיועד ללימודים ויוצא אל הדלת. היא מנערת את ראשה, אורזת את חפציה ורצה אחרי דור לשיעור הבא בהיסטוריה. זה השיעור הראשון שלהם בהיסטוריה שבו הם לומדים עם האדון את השיעור, ועד עכשיו הוא לא חש בטוב ולכן לא יכל ללמד את הכיתה. כולם מתרגשים כל כך היום אבל לא רק בגלל שהזקן בא ללמד אותם, גם בגלל שהיום הוא יום ההולדת של זואי. במקדש לא היו הרבה מסיבות יום-הולדת כיוון שרוב הילדים מעדיפים לשקוע ולהתמודד עם שיעורי הבית שמוטלים עליהם, ומסיבות הן לא סיבה מתקבלת אצל המרצים אם לא עשית שיעורי בית. אבל כיוון שהיום הוא יום-ההולדת הראשון של זואי במקדש, היא הניחה לעצמה להתעסק במשהו שלא קשור בסיכום על גמדים או התאמנות בשטח (שבו הפטריקים לא יכולים לאתר אותם) על משאלה כל שהיא שהיא מתקשה בה. וחוץ מזה, בהשוואה ללימודים הקודמים שלה בבית הספר, הלימודים עכשיו נראים לזואי כמו חופשה, ושיעורי הבית כאן קלים ומהירים להכנה יותר מאשר בבית הספר, שם היא צריכה לפתור משוואות מסובכות או להכין עבודה על איש מפורסם. אולי זה מפני שהשיעורים כאן יותר מעניינים. "מזל טוב, למרות שהיום זה לא התאריך האמיתי שלך," אומר דור כאשר הכיתה מחכה לאדון שיגיע ומושיט לזואי קופסא קטנה ארוזה בסרט ורוד. "תודה," אומרת זואי ופותחת את המתנה. זה משחק קופסא מיוחד של ילדי מורן שדומה לפאזל אלקטרוני שהחלקים חיברו את עצמם אחד לשני לפי מה שהבן-אדם אומר. זואי מחייכת אל דור ונותנת לו חיבוק. היא מרגישה איך דור נהיה אדום, צוחקת ושמה את המתנה בתיק. ליאם מסתכלת על דור כמעט בגועל ולזואי קצת נמאס מכל העניין. קצת-הרבה. גם ליאם מאחלת לזואי מזל טוב ונותנת לה מברשת שיניים שמצחצחת לך את השיניים בלי שום עזרה. הם יושבים בשולחנות בקבוצות בכיתה הקטנה בקומה השנייה של המקדש (שם למדו את כל המקצועות,) ומחכים עוד כמה דקות עד שהזקן נכנס בצליעה לחדר. הוא נראה על סף התעלפות. "עד עכשיו הוא לא חש בטוב? תראי אותו! כל רגע הוא יכול להתמוטט על השולחן ועד עכשיו הוא לא הרגיש טוב?" לוחשת ליאם לזואי בתמיהה. הזקן מתיישב לאט בזמן שנראה כמו נצח ומסתכל על ליאם בריכוז. ליאם מתכווצת בכיסא שלה, כאילו המבט שלו יכול להרוג. הזקן כנראה שמע אותה, או שקרא את מחשבותיה, כי הוא אומר "אני יודע שאני לא נראה במיטבי, אבל השיעור הזה חשוב מאוד. היום נלמד על הקמיע האבוד של מורן." מלמולים מתחילים להישמע בין השולחנות. רק השולחן של זואי, ליאם ודור דומם. הם רוצים לדעת על הקמיע עוד. וכך מתחיל האדון לספר את סיפור הקמיע. הוא מספר להם שהוא בילדותו נתן לה את הקמיע ואמר שהיא תציל את הממלכה של הגמדים מהפטריקים. היא רדפה אחריהם והרגה עשרות מהם והקמיע כל הזמן היה לצידה ועזר לה בדרך הארוכה. הם מקשיבים בדריכות לכל מילה של האדון. בסוף השיעור הילדים אורזים את חפציהם. זואי, ליאם ודור הולכים לעבר הדלת."זואי, ליאם ודור, גשו אליי בבקשה." דור מסתכל על זואי בשאלה והולך אחרי ליאם לעבר השולחן של האדון. "נו זואי, איך את מסתדרת פה?" שואל האדון במבט מתעניין. זואי לא יודעת מה לענות. "היא מסתדרת פה מצוין אדוני. אבל אנחנו ממהרים למסיבה של זואי…" מגמגמת ליאם. האדון צוחק. "אני מצטער, אבל לא תוכלו להגיע למסיבה. יש לי משימה בשבילכם." ליאם ודור מסתכלים עליו בפליאה. זואי מבולבלת. איזו זכות יש לו לשלוח אותנו למשימה? אבל אז היא נזכרת שזה האדון ולא אומרת את דעתה בקול. "איזו משימה? זה קשור לזואי נכון?" למרות שזה קשור אליה, זואי לא מבינה מה מתרחש. "יש שמועות שאומרות שהפטריקים מצאו את הקמיע של מורן ויש שמועות שאומרות שהקמיע מוחבא בעיר הכסף. אני רוצה שתבדקו איזו שמועה נכונה בכך שתלכו לעיר הכסף." לזקן כל העניין הזה נראה מאוד פשוט, אבל לזואי זה נראה מוזר. "איפה נחפש אותו? הוא יכול להיות בכל חור!" האדון רק מחייך ואומר "אז כדאי שתתחילו בהקדם האפשרי. יש לכם יומיים לחפש את הקמיע." פתאום ליאם נזכרת במשהו. "אדון? לזואי יש מבחן יכולות עוד שבוע. נוכל לצאת מיד אחריו," היא מוסיפה. האדון מניד בראשו ואומר, "זה מאוד דחוף, אבל אי אפשר לצאת למסע בלי מבחן יכולות, אפילו אני לא יכול לאשר את זה.." הוא אומר כאילו לעצמו. אחרי שניות נראה שהוא מקבל החלטה ואומר, "נדחה את המסע לאחרי המבחן, אבל אני חושש שתצתרכי לבטל את המסיבה. כולם מתכוננים למבחן הגדול, וכך גם את. אני מצפה שתעברי את המבחנים בהצלחה." הוא יוצא מהחדר בצליעה ומשאיר את הילדים לשקוע במחשבות. זואי לגמרי שכחה שהיא צריכה עוד לעבור את המבחן הזה. "טוב, אם האדון אומר, צריך לעשות." אומרת ליאם. הם הולכים אחריה לחדר. "את המבחן לא עושים במקדש. מועצת הזמן תשפוט, והיא החליטה שהמבחן יערך בחור הזמן." זואי מסתכלת עליה בזעזוע. "אני יודעת, הם עושים בכוונה!" היא לוחשת, וליאם מחייכת לעברה. "יהיה לך קשה לעבור את המבחן הזה." היא אומרת אחרי כמה זמן . "למה? המבחנים קשים?" שואלת זואי וחוששת שתהיה לה עוד בעיה להתמודד איתה, אבל ליאם צוחקת. "מה פתאום? את המבחנים את תעברי בקלות. החלק הקשה יהיה השיפוט." ליאם ממשיכה לצחוק, וזואי נהיית מדוכדכת. היא מקווה שהשופט לא יהיה האיש המפחיד בעל פני השלד, ורק מתפללת שתעבור את המבחנים בהצלחה.