אבודים בזמן פרק 1

פרק ראשון: ההסתבכות
זו שעת בוקר מוקדמת, השעון המעורר של זואי מבצע את תפקידו כמו בכל בוקר ומתחיל לצפצף. הוא מצפצף כל כך חזק, עד שזואי נופלת ממיטתה וקמה מיד על רגליה. היא משפשפת בישנוניות את עיניה. "אמא!!" היא קוראת מתוך שינה ומתחילה להתלבש לבית הספר. זו הדרך הקבועה של זואי להעיר את אמה כדי שתכין לה ארוחת בוקר. זואי היא ילדה עם עיניים חומות, ושיער שחור גלי שאותו היא תמיד מקפידה לאסוף לקוקו גבוה. היום לבית הספר בחרה להתלבש בחולצה כחולה חלקה עם סמל בית הספר שלה וג'ינס צמוד משופשף. החדר שלה מאוד מבולגן ומלא בספרי לימוד ומחברות של בית הספר. היא מתיישבת על כיסא ליד שולחן האוכל הורוד במטבח שצמוד לחדרה כדי לאכול את הטוסט שאמה מגישה לה. המטבח בנוי בצורת עיגול והקירות צבועים בצבע ירוק בהיר. זואי לא אוהבת את הצבע הזה, אבל אמה של זואי חושבת שזה נותן תחושה של טבע. כל הכלים עומדים בסדר מוחלט על המדף ואמה של זואי שותפת את הכלים שנותרו בכיור. "אוף, נורא משעמם לי בבית הספר. אני רוצה שמשהו מעניין יקרה." אומרת זואי ברוגז לאמה. כל יום בבית הספר הוא אותו דבר. כל יום היא קמה לבית הספר, לומדת דברים משעממים וחוזרת הביתה להכין שיעורים וכבר נגמר היום. הדבר היחיד שמשתנה בסדר היום הזה הוא האוכל שמגישים בקפיטריה. אמא של זואי צוחקת, מנגבת את ידיה במגבת ומקימה את זואי מהכיסא. "יום אחד את תצאי להרפתקאה, אני מבטיחה." זואי נוחרת בבוז ויוצאת מהבית. היא חושבת שיש הבטחות שאי אפשר לקיים אותן, כמו ההבטחה הזאת. אבל היא לא יודעת שההבטחה הזאת תתקיים ועוד איך. "אל תשכחי את האוכל שלך, זואי!" קוראת לה אמה מהחלון. זואי נאנחת, לוקחת את תיק האוכל המרובע שלה שצבוע בכחול, הצבע האהוב עליה, ושמה אותו בתיק.
בית הספר הוא מבנה מאוד משונה וזר לזואי, מפני שזו רק השנה הראשונה שלה בחטיבה. בבית הספר יש לפחות חמישה בנינים והוא ענק. החצר מורכבת מקילומטרים על קילומטרים של דשא ועצים וצמחים. הבניין שבו זואי לומדת צבוע בצבע אפור סגרירי ויש הרבה מסדרונות. זואי עדיין קצת מתבלבלת באיך ללכת לכל כיתה. היא מתהלכת במסדרון ארוך בבנין שבו היא לומדת יחד עם עוד שתי כיתות: ח' ו-ט'. בדרך היא פוגשת את איזבלה- הילדה השחצנית שתמיד מטרידה את כולם. איזבלה היא הילדה המקובלת ביותר בכיתה ט', והיא תמיד מציקה לילדים שקטנים ממנה כמו זואי, שהיא רק בכיתה ז'. השיער שלה הוא בוודאי השיער הכי יפה בבית הספר, ויש לה עיניים ירוקות מושלמות. היא מקובלת רק בזכות היופי שלה ובגלל שכולם מפחדים ממנה. "נו, נו, נו… תראו מי מסתובבת במסדרון!" מלגלגת איזבלה בעודה הולכת וזורקת כדור פינג-פונג קטן במטרה לפגוע בילד מסכן שבורח ממנה לפני שהכדור פוגע בו. זואי מזהה את הילד משיעורי היסטוריה וזעם ממלא אותה. "עזבי אותי." אומרת זואי באדישות וממשיכה ללכת במסדרון שמוביל לכיתת המדעים. איזבלה ממשיכה לדבר למרות שזואי לא מתייחסת אליה. היא חוסמת את דרכה של זואי ואומרת: "אתן לך ללכת, אם רק תגידי- איזבלה המלכה." זואי, ברוב טיפשותה, לא מסכימה. "למה שאעשה את זה? את סתם ילדה מפונקת ושחצנית- ולא מלכה!" היא אומרת בכעס. היא לא יודעת שהמשפט הזה יעלה לה ביוקר. בינתיים, רוני, חברתה של איזבלה, עומדת בצד ומקשיבה לשיחה. רוני היא הבובה של איזבלה. היא תמיד עושה מה שאיזבלה אומרת לה, גם אם זה לא כל כך מצא חן בעיניה. "למה את מדברת כך לאיזבלה? היא לא עשתה לך כלום!" אומרת רוני ומסתכלת על איזבלה במבט מסתורי. לפני שזואי מספיקה להבין מה קורה, איזבלה מכסה את פניה ורצה לכיוון חדר המנהל. לאחר זמן קצר יוצא המנהל מחדרו ומאחוריו איזבלה ומבט ערמומי על פניה. "זואי! למה העלבת את איזבלה? אני אדבר עם הורייך ונקבע לך עונש הולם." כועס המנהל. "לא! המנהל, אתה לא מבין! היא התחילה!!" זואי מנסה להסביר למנהל הקשוח, אבל הוא לא מוכן להקשיב. אוף! הלוואי שיכולתי לחזור בזמן, לתקן דברים ולהיות צודקת! חושבת לעצמה זואי בלב. זואי אוהבת לחלום שהיא עושה דברים בלתי אפשריים, כמו לחזור בזמן. אבל היא לא יודעת שהדבר הזה יכול להיות אפשרי מאוד…
הימים עוברים, השבועות חולפים וחופשת הקיץ מגיעה. בלילה, זואי יושבת במיטתה וחושבת על העניין עם איזבלה. באמת היה נחמד אילו יכולתי לחזור בזמן, היא חושבת. "אז את רוצה לחזור בזמן,מה?" נשמע קול מוזר ולא מוכר ודמות מתגלה בין הצללים. "אההה!! מי אתה?" נבהלת זואי ומחזיקה בידה מקל של מטאטא שהיה זרוק בחדרה (מי יודע איך הגיע לשם) מוכן להתקפה. "אני גמד הזמן. עוזר לכל אחד לחזור בזמן, אלא אם כן רוצים להרוג אותי עם מקל של מטאטא.." עונה הגמד ומסתכל על המקל שזואי מחזיקה בלגלוג. זואי מסמיקה ומניחה את המקל על הרצפה. זה בוודאי חלום, היא אומרת לעצמה ומחליטה לזרום עם העניין. היא לוטשת עיניים בגמד. הוא די נמוך, אפילו יחסית להיותו גמד. הוא בגובה קצת פחות מהמותן של זואי, והבגדים שלו נראים מרופטים. "רגע, מה זאת אומרת- אמרת לחזור בזמן?" שואלת זואי ומשפשפת את עינייה. היא מתחילה לפחד מהחלום הזה ומקווה להתעורר ממנו. "בטוח שאני חולמת." הגמד מתקרב אליה וצובט אותה ביד. "איה!!" היא אומרת. "בשביל מה זה טוב?" "עכשיו את יודעת שאת לא חולמת." "טוב," היא אומרת ומסתכלת על הגמד בעיניים רושפות. "אם אני חולמת, לפחות שיהיה חלום מעניין. נו, מה צריך לעשות בשביל לחזור בזמן?" אומרת זואי למרות שהיא לא מאמינה שכל זה באמת קורה, והיא מקווה לפחות להנות קצת מהחלום המוזר. "טוב, עכשיו צריך לעשות… אההה… זה היה, רגע…" מהרהר הגמד ושוקע בנסיונות לזכור מה צריך לעשות. "אח, רק בעולם שלי אני זוכר הכל, אבל פה? כלום!" "אז אני מבינה שלא נצא מהמיטה שלי בדקות הקרובות? לא אכפת לך שאני אתפוס תנומה קלה?!" זואי כבר רוצה ללכת לישון. למרות שהיא יודעת שהיא חולמת, היא מרגישה מנומנמת ורואה שהחלום הזה לא הולך להתפתח לשום מקום. "תראה, זה נכון שרציתי שתבוא, אבל למה בלילה? כשרוצים לישון? אולי תחזור מחר?" "אהה!! מצאתי! אלאקזם!" ברגע שאומר הגמדון את מילת הקסם ובלי התראה מוקדמת, הוא וזואי נשאבים לתוך חור בצורת עיגול שמופיע פתאום באמצע החדר של זואי. הם מגיעים לאולם ענק בצבע לבן ומלא בזכרונות של זואי, שכל אחד מהם נראה כמו טלוויזיה ענקית. זואי מסתכלת סביבה ורואה זכרונות שאפילו היא לא זוכרת. הזכרונות הכי ישנים של זואי עוד מצעירותה. "אהה…איפה אנחנו?" שואלת זואי בעודה מסתובבת בחלל הלבן. "אנחנו בתוך הראש שלך, שזה בעצם המקום האהוב עלי. כמה זכרונות יש לך…" אומר הגמדון. הוא מסתכל על זיכרון ישן בו זואי וחברתה משחקים תופסת בחצר. "כן, מה שתגיד, אני עדיין בטוחה שזה חלום." אומרת זואי, למרות שהחלום הזה נראה ממש מוחשי. "עכשיו, את צריכה לבחור זיכרון שאת רוצה שניכנס אליו." אומר הגמד ומתעלם מדבריה של זואי. "טוב… כן, יש לי! לזיכרון שלי עם איזבלה. הו כן. אתה יודע איזה עונש חמור קיבלתי על שהעלבתי את איזבלה שהציקה לי?! לנקות את השירותים בבית הספר! אסון נוראי!" אומרת זואי ומתנערת מהזיכרון. ניקוי שירותים הוא לא חוויה נעימה, במיוחד בבית הספר שלה, כי כל הילדים כותבים ומקשקשים על הקירות. הגמד מסתובב בין הזכרונות ומחפש את הזיכרון המדובר. לאחר זמן מה מוצא הגמד את הזיכרון. "קדימה!" צועק הגמדון לזואי ומוצא אותה שקועה בזיכרון שבו הייתה תינוקת בלול. היא כמעט יכולה לגעת בזיכרון, היא רואה אותו אל מול עיניה והוא נראה כל כך אמיתי. היתכן? היא מיד עוזבת את הזיכרון ובאה לקראת הגמדון. "טוב, תגיד, לפני שאנחנו נכנסים, יש לי כמה שאלות. אתה יודע, בשביל לא לקחת סיכונים מיותרים. יכול להיות שזה אמיתי? איך ניכנס לזיכרון? ואיך נצא ממנו? ו… נוכל להישאר בזיכרון לתמיד? רגע, בטח כבר בוקר, לא? אמא לא תדע איפה אני…" זואי עומדת להמשיך, אבל הגמדון עוצר אותה. "בסדר, בסדר, אל תדאגי, אני אענה לך על כל השאלות. דבר ראשון, ברור שזה אמיתי," אומר הגמד ביראה, "ואת תראי את זה ברגע שניכנס לזיכרון. ניכנס אליו כך…" הגמדון מוחא כף והזיכרון הופך מציאותי. מיד זואי רואה את אותו מסדרון אפור ומוכר. אבל לפני שזואי מספיקה להתרשם ולשנות את הזיכרון הנורא, הגמדון מוחא כף בשנית והם שבים ויוצאים מתוך הזיכרון אל חלל הזכרונות. "וכך יוצאים ממנו. לא נוכל להישאר בזיכרון לתמיד, אלא עד שהוא יגמר…" "מה זאת אומרת יגמר?" מתפרצת זואי לדבריו. "יגמר משמעותו עד איפה שאת- זאת אומרת, התת מודע שלך- זוכר אותו. לא, עדיין לא בוקר כי גם אם הזמן היה ממשיך להתקדם היו עוברות רק שעתיים, אבל הזמן עוצר ברגע שנכנסים לתוך הראש שלך. הגיוני, לא?! טוב, עניתי על כל השאלות. אפשר כבר להיכנס לזיכרון?" זואי נשארת עם פה פעור עד לרגע שבו הם נכנסים בשנית לזיכרון. אז זה אמיתי. היא יכולה לשנות זיכרונות. זואי חושבת ומגיעה למסקנה איזה גאון מי שהמציא את הדבר הזה. כך אפשר לשנות זכרונות של תאונות, להחזיר אנשים לחיים ולעשות דברים ששחכנו לעשות. "יש לך זיכרון די טוב," היא אומרת לו. "כמובן ילדתי, אנחנו נמצאים בעולם הבית שלי, הרי אני גמדון זמן. ולגמדוני זמן יש זיכרון טוב, במיוחד כשהם בתת מודע של מישהו. טוב, קדימה!" הגמדון מוחא כף והם שבים לזיכרון. זואי חושבת שזה קצת מוזר לקרוא לה ילדתי, במיוחד כשמי שאומר את זה יותר נמוך ממנה. "אני יכול להיות בלתי נראה, אבל את לא. בואי נראה אותך משנה את הזיכרון…" אומר הגמדון ונעלם. "רגע! אני…" לפני שהיא מספיקה להגיד משהו, איזבלה מופיעה מהצד השני של המסדרון. הנה זה מתחיל… "נו, נו, נו…תראו מי מסתובב במסדרון…" מלגלגת איזבלה. "אהה… עזבי אותי." אומרת זואי אוטומטית.
היא מחליטה להתנהג בדיוק כמו בפעם הקודמת עד לרגע שבו איזבלה חסמה אותה. וכך, איזבלה באה לחסום אותה ואומרת: "אתן לך ללכת- אם רק תגידי: איזבלה המלכה." זואי לוקחת נשימה עמוקה. היא מסתכלת אל תוך עינייה של איזבלה ועונה "בחיים לא." בינתיים מצתרפת גם רוני. זואי מכסה את פניה בפתאומיות ורצה לחדר המנהל בכיוון הנגדי לאיזבלה. איזבלה ורוני מסתכלות במבט של בלבול אחת בשנייה. הם מסתכלות על זואי מתרחקת בריצה ועל פניהן הלם מוחלט- הרי זה מה שהן תיכננו לעשות לזואי, וזואי מחייכת חיוך ניצחון. בדיוק כפי שזואי תכננה, המנהל יוצא מחדרו לאחר זמן קצר עם מבט רצחני על פניו. הפעם לא כדי לצעוק על זואי, אלא על… "איזבלה! לא ארשה שתפחידי ילדים בבית הספר! וזו לא הפעם הראשונה! אני אדבר עם הורייך ונקבע לך עונש הולם." חיוך זדוני עולה על פניה של זואי כאשר היא רואה את הפרצוף ההמום של איזבלה. "אבל, אההה…המנהל אני…" וגם איזבלה מתחילה במסע השכנועים שלה, אבל כמו שזואי יודעת, המנהל הקשוח שלנו חסין בפני שכנועים, ואף שכנוע לא עומד בפניו. בזמן שאיזבלה ויעל מתרחקות, גמד הזמן מופיע לצד זואי. "אהה, יפה עשית, זואי!" אומר הגמדון ונראה מרוצה ממה שעשתה. "אבל, רגע! זה לא ישנה את מהלך העניינים? כלומר, עכשיו איזבלה תקבל את העונש במקומי,לא?" שואלת זואי בדאגה. עכשיו כל רצף האירועים אמור להשתבש, כיצד זה ייתכן? "אופס." זואי מסתכלת עליו בעיניים רושפות. "יופי! גאון! אתה הרי גמד הזמן! אתה אמור לדעת את הדברים האלה!!" כועסת עליו זואי. "מה את רוצה? אני רק גמד מתלמד, ולא עברתי את כל הקורסים. אבל עשית כבר את העונש, כך שזה לא ישנה כל כך." זואי רוצה לחנוק את הגמד. "וחוץ מזה," מנסה הגמד להרגיע אותה, "לא יקרה לנו כלום. את תמשיכי כרגיל, ואני אמשיך כרגיל, ונראה מה יהיה עם איזבלה. ניראה לי שהיא תפחד ממך," זואי מתלהבת מעצם הרעיון ומבינה שהם עדיין בזיכרון- שבינתיים לא קורה בו כלום, המסדרון שומם- והיא מורה לגמד לצאת ממנו והם חוזרים לחלל הזכרונות."טוב, איך יוצאים מכאן? ממש נהנתי, אבל אני די עייפה ואני פשוט חייבת לראות את איזבלה עוברת לידי מחר!" מתלהבת זואי. "טוב, אהה… מה אמרתי כשהגענו הנה?" שואל הגמד. "עם זיכרון כמו שלך שכחת את מילת הקסם??" צוחקת זואי. הגמד מביט בה ברוגז. "אמרתי אלאקזם, נכון? אז עכשיו אומרים ההפך! מזקאלא!!" זואי מסתכלת על הגמדון בתמיהה. היא והגמד חוזרים למיטה החמימה והרכה וזואי זורקת מעליה את השמיכה. "לילה טוב," היא אומרת לו ומיד שוקעת בשינה עמוקה. הגמד נעלם.
יום ראשון היום, וזואי קמה מוקדם מתקתוק השעון שאמור להעיר אותה לבית הספר. "אוף!! שעון דבילי! החופש עדיין לא נגמר!" היא מנסה להירדם שוב אבל לא מצליחה, והיא קמה ממיטתה ומתלבשת לטיול עם הכלב שלה- ריף. היא מתקדמת לעבר הכניסה ורואה אותו קופץ ומרחרח סביבו. היא לוקחת את הרצועה שלו ויוצאת מביתה מבלי להעיר את אמה. בדרך היא רואה את חברתה 'הטובה' איזבלה הולכת בשביל. ברגע שהיא רואה את זואי עולה על פניה מבט של שנאה ותיעוב עמוק. מתברר שאיזבלה בדיוק חוזרת מבית הספר שבו ביצעה את העונש שקיבלה מהמנהל. "רק שתדעי לך שזה מזל של מתחילים. את עוד תשלמי על זה ביוקר." כועסת איזבלה. "חה חה חה! עוד נראה…" צוחקת זואי. היום חולף, ומגיע הזמן ללכת לישון. זואי מחכה במיטתה לגמד. הם תכננו להיפגש שוב הלילה. זואי מתלהבת מאוד מהקטע עם הזכרונות, והיום היא מתכננת להיכנס לזיכרון שהייתה עוד תינוקת קטנה בעריסה. זואי מחכה ומחכה בקוצר רוח לגמד, אבל הוא מאחר לבוא. אחרי כמה שעות, נהיה מאוד מאוחר וזואי עוצמת עיניים באכזבה. היא חולמת על הכיתה שלה באמצע מבחן קשה במיוחד במתמטיקה, וחושבת שזה דבילי לחלום דווקא על מבחן. פתאום הגמד מתפרץ לתוך החלום ונכנס דרך דלת הכיתה. זואי מרימה את עיניה מהמבחן ומסתכלת על הגמד שמנסה לעבור בין השולחנות ולהגיע לשולחן של זואי. "תקשיבי, אני יודע שזה מוזר אבל אין פנאי להסברים. אנחנו עכשיו דרך החלום שלך ניכנס לתת מודע שלך. מצטער שלא באתי מוקדם יותר, פשוט חיכיתי שתירדמי." הוא אומר (או יותר נכון צועק). אבל נראה שאף אחד חוץ מזואי לא שם לב לקיומו. כולם עסוקים במבחן שלהם. המורה יושבת בשולחנה ולא מרימה את מבטה מהניירת שמונחת על שולחנה. "חיכיתי לך! וחוץ מזה יש לי מלא דברים לספר לך, שאיזבלה לא פחדה אלא כעסה ואמרה שאני אשלם על זה וגם- " "אין זמן לזה! יש בעיות, מועצת הזמן גילו אותנו ואנחנו מאחרים לישיבה!" אומר הגמד בפנים כעוסות. "מה?" לפני שזואי מספיקה להבין, חור נפתח בפתח החלום והגמד מושך אותה אל תוך החור. מועצת הזמן היא חבורה מאוד משונה. הם כוללים חמישה חברים. הראשון שמן (מאוד) עם מבט חולמני בעיניו. השני רזה ובעל גזרה מוזרה מאין כמוה. הוא לובש חולצת טריקו אלגנטית ומכנסי לילה מנוקדים ונראה כאילו הוא לא יודע איפה הוא נמצא ובוהה באוויר. השלישי והרביעי נראים כמעט אותו דבר ובעצם הכי נורמליים. כמו אנשי עסקים שלפי המבט הלחוץ שלהם אפשר לחשוב שהם מאחרים לעבודה. החמישי הוא הרציני והמפחיד מכולם. הוא רזה כמו שלד, ופניו עוטות תמיד הבעה אכזרית, כאילו בכל רגע הוא יהפוך למפלצת קטלנית שתבלע את כולם. אבל על כולם יש הבעה כללית לחוצה. זואי חושבת לעצמה מי בחר באנשים המוזרים האלה להיות מועצת הזמן. בטח הם בחרו את עצמם, כי אף אדם שפוי בדעתו לא היה בוחר אנשים כאלה לעשות עבודה רצינית שכזאת, נכון? המועצה יושבת מאחורי דלפק מרובע ונראה כאילו מחכים הרבה זמן, כי הם לא נראים מרוצים. "שלום. חיכינו לכם." אומר האיש המפחיד בקול קודר. הגמד מסתכל סביבו בפחד ומביט בזואי. "אתם יודעים למה אתם כאן? הגברת זואי ארבקל והגמד דין?" שואל האיש המפחיד. "כן אדוני." עונה הגמד שעד עכשיו לא ידעה זואי את שמו. שם מוזר לגמד. יותר מדי נורמלי. "אתם כאן," האיש ממשיך בדבריו כאילו לא ענו לו. "כי עברתם על חוק מספר 123 בספר חוקי הזמן הגדול…" "אבל," מנסה הגמד להשיב אך האיש לא מפסיק לדבר. "שאומר" מגביר האיש את קולו. "ואני מצטט: אין לשנות זיכרון כאשר נכנסים אליו, אלא אם כן זהו מקרה חרום רציני ו\או אם קיבלתם אישור מטעם חברי המועצה. אני מניח שלא ניתן אישור כזה בזמן האחרון, אני צודק?" שואל האיש בדרמתיות וכל חברי המועצה מהנהנים. "יפה. עברה נוספת שבוצעה, אגב, אתמול בלילה, היא שאין לגמדונים מתלמדים להיכנס לתת מודע של מישהו, ושוב, אלא אם כן קיבלו אישור מטעם המועצה או ממישהו מוסמך. האם זה ברור?" "כן, אבל…" הגמד מנסה שוב להסביר, אבל חברי המועצה משתיקים אותו. "לפי כך, חברי המועצה יחשבו על עונש הולם." חברי המועצה מסתודדים בקבוצה וחושבים על עונש חמור במיוחד. "אנחנו בצרות," לוחש דין הגמד לזואי. "לא ידעתי שקוראים לך דין…" אומרת זואי. הגמד מסתכל עליה במבט של: מה-זה-קשור-עכשיו? "בסדר, בסדר, אז מה עושים?" "לא יודע, נשמע מה העונש." "אחרי הכל, זה בגללך!" אומרת זואי. "מה? למה בגללי?" שואל הגמד, מופתע. "אתה זה שהביא אותי אתמול לתת מודע שלי למרות שהיה לך אסור." כועסת זואי. "אוף, את צודקת." הפעם תורה של זואי להיות מופתעת מכך שהסכים איתה. "למרות שהיה לי אסור, התלהבתי כל כך מהעבודה החדשה שלי, שלא יכולתי לחכות." לפני שזואי עומדת להגיד משהו כדי לנחם את הגמד, והגמד עומד לבכות כל רגע, מגיעים המועצה להחלטה. "לאור הנסיבות, שקלנו את מהלכינו והגענו להחלטה. הילדה זואי ארבקל והגמד דין יושלחו לחור הזמן למשך עשרים וארבע שעות. האם העונש מקובל?" "אין לנו ממש אפשרות להתנגד, נכון?" שואל הגמדון. "טוב, לא ממש. מחר תתכנס המועצה שוב כדי להחזיר את עוברי החוק. וביינתיים, היו שלום". אומר האיש ומקיש באצבעו. בן רגע נעלמת המועצה והם מגיעים למקום שומם, ללא נפש חיה. קילומטרים על קילומטרים של חלל לבן. "מה זה המקום הזה?" שואלת זואי והגמדון נאנח, "זהו חור הזמן".
חור הזמן הוא משהו שאי אפשר לתאר במילים. קילומטרים על קילומטרים של לבן, לבן, לבן. אפשר ללכת ימים שלמים ולא להגיע לסופו. אולי כי אין לו סוף. "עוד כמה זמן נישאר כאן?" זואי והגמדון (דין- למה זואי לא מצליחה לזכור?) שוהים בחור הזמן כבר למעלה משעתיים, אך הם לא יודעים זאת. בחור הזמן אובדת תחושת הזמן. "נראה לי שבקושי עברה חצי שעה." אומר דין. "חצי שעה? לי זה נראה כמו יום שלם! איך זה יכול להיות?" שואלת זואי. "בחור הזמן איו תחושת זמן. תלוי במצב הרוח. זה אומר שאני אופטימי ואת מרגישה כאילו זה הדבר הכי נוראי בעולם." "נו, וזה לא?" אומרת זואי בתסכול ומתיישבת על הרצפה הלבנה והקרה. "תחשבי חיובי. יכולנו לקבל עונש יותר גרוע, כמו לשתוף את אולם המועצה, ותאמיני לי, לא כדאי לך." זואי ודין מתחילים לצחוק. "אז אנחנו פה לבד?" שואלת זואי זמן קצר לאחר מכן. "לא לגמרי. יכול להיות שיש עוד גמדים שנשלחו לכאן." "עוד גמדים? נראה לי שאתה מספיק לי." אומרת זואי ושוב היא מתחילה לצחוק. "אתה בטוח שחור הזמן לא עושה לך חשק לצחוק?" שואלת זואי תוך כדי צחוקים. לפתע הם שומעים קול מתקרב ושניהם משתתקים. "זה בטח עוד גמד!" אומר דין ואורו עיניו. שניהם מסתכלים לעבר הלא כלום שצבוע בלבן מצפים לאיש או גמד נחמד שיארח להם חברה. הם מחכים ומחכים אבל הקול הולך ומתרחק. "הייתי בטוחה ששמעתי צעדים. או שסתם דמיינתי." הם מתיישבים שוב ביאוש הולך וגובר. "מה השעה?" שואל דין. זואי מסתכלת על השעון שלה ומנערת אותו מעט. "הוא לא עובד.." "אולי זה אחד מתופעות הלוואי של הכניסה לכאן.." ככה הם מעברים את השעות בדיבורים סתמיים על דברים שלא מענינים אף אחד. "אוף! עוד כמה זמן נישאר כאן? תגיד, איך זה שאני לא עייפה? בטח הלילה כבר עבר לא? כבר בוקר? אמא שלי לא תדע איפה אני.." דין נאנח ומסתכל על זואי. "תמיד יש לך נטייה לשאול כל כך הרבה שאלות?" הוא שואל. "רק כשאני בלחץ," אומרת זואי במבט מתנצל. "אל תדאגי, עוד מעט נצא מכאן, והלילה עוד לא עבר." עוברים עוד כמה דקות (או אולי שעות?) עד שאיש מופיע בקצה מרוחק של לבן. כמובן שזואי ודין שמחים מאוד שבאו להחזיר אותם, עד שהם רואים בבירור לאחר שהתקרב קצת מי זה. "נו נו נו… ביליתם יפה?" מלגלג האיש האכזרי שחרץ את גורליהם במשפט שהתרחש לפני שהותם בחור הזמן. הם לא עונים לו ומסתכלים עליו במבט קר. האיש פותח חור שחור באמצע הלבן האינסופי, ומאלץ את זואי ודין להידחק לתוכו.
שבוע אחר כך הדברים מתנהלים כרגיל בבית של זואי עד ליום הזה שמשנה את כל תוכניותיה של זואי לקראת הימים האחרונים של החופש, שבהם רצתה להנות ולבלות כמו ילדה נורמלית בלי להסתבך בצרות. היא בחרה להסתיר את הדברים שקרו מאמא שלה, כי הרי ברור שהיא לא תאמין ותחשוב שזואי צריכה פסיכיאטר. זהו לילה בהיר בלי אף כוכב בשמיים. זואי נכנסת למיטה שלה ועוצמת עיניים. היא חולמת חלום מוזר ביותר. היא מוצאת את עצמה בתוך חדר קטן בצורת עיגול. התקרה צבועה בכחול כהה וכוכבים קטנים מצוירים על הקירות וזוהרים בצורה מפחידה ולא הגיונית. היא רואה את דין ישן שנת ישרים במיטה קטנה, עם מצעים דומים לתקרה, והחלום נראה לה מציאותי ביותר. היא מתקרבת למדף כדי לראות מקרוב משהו שנראה כמו טלסקופ מתקופת ימי הביניים עד שהיא דורכת על מכשיר קטן על הריצפה. מתברר שזה צופר רב עוצמה, כי ברגע שכף רגלה של זואי נוגעת בצופר, הוא מתחיל לצפור כמו משוגע, אם דבר כזה אפשרי בכלל לצופר קטן ומצומק. דין מיד מתעורר ומתיישב במיטתו. "זואי?" הוא אומר בבלבול ומשפשף את עיניו. זואי מחייכת מבוישת ומסתכלת עליו במבט מבולבל לא פחות. בינתיים הצופר שכבר נהיה צרוד מרוב צפירות כנראה מחליט ששום דבר לא יצא לא מזה, ומפסיק לצרוח. זואי יודעת שלצופר אין רגשות, אבל כבר אי אפשר לדעת כלום בהתחשב בזה שהיא נמצאת בחדר של גמד עם כוכבים זוהרים בתקרה ודברים מוזרים על הרצפה. "מה את עושה פה?? איך הגעת הנה?" שואל דין. זואי חושבת לעצמה שאת אותם שאלות היא יכולה לשאול בעצמה. "חלמתי עליך." היא אומרת בסתמיות. דין מסתכל עליה כאילו היא יוצאת מדעתה ומושיב אותה במיטתו. זואי מספרת לו את הסיפור: "חלמתי שאני בחדר שלך אבל הרגשתי שזה היה חלום אמיתי לגמרי. ואז דרכתי על הצופר המשוגע הזה ואתה התעוררת." למשך דקות ארוכות דין רק יושב ובוהה בה, ומידי פעם הוא ממלמל לעצמו משהו כמו: "זה לא יתכן." "דבר כזה יכול לקרות?" "איך למען השם הצלחת…" דין עוצר את עצמו באמצע המשפט ומסתכל על זואי. "כן! זהו בדיוק!" הוא הולך למרכז החדר ופותח חור שהיה דומה לחור שפתח השופט בחור הזמן רק שהחור הזה בוהק בזוהר משונה. "מה?.." מצליחה זואי להגיד לפני שדין דוחף אותה אל עבר הבלתי נודע.