אבק כוכבים פרק 1

הסתכלתי על השמיים זרועי הכוכבים דרך הטישטוש של מי הים. הכוכבים נראו כלכך רחוקים, כמו נקודות קטנות של תקווה ברקיע שחור וענק של חוסר ודאות שלא נגמרת. אהבתי להיות בים. מהשמיים הוא נראה כלכך גדול ורגוע. הרגשתי את הזריחה הולכת ומתקרבת ושחיתי לחוף הכי מהר שאפשר. כשראשי יצא מהמים אבק כוכבים התפזר לכל עבר ונשטף עם קצף הגלים. התעלמתי מקור הלילה החורפי והגעתי למערה הקטנה שמצאתי לא מזמן בדיוק בזמן לצפות בזריחה, במחזה השמימי שכבל אותי על פני האדמה. נזכרתי באותו היום הנורא שהגעתי הנה, לפני שבועות אחדים. רציתי כלכך לראות את הזריחה אך לא יכולתי מהיותי בתפקיד "שומרת הלילה" (תפקיד שלדעתי ממש לא נחוץ) תמיד הייתי מחמיצה את השמש בדקות ספורות. באותו הלילה הייתי כלכך נחושה בדעתי לראות את השמש שעצרתי את כל הכוכבים, הירח והלילה ממסלולו הרגיל ונתתי לשמש לעלות. לא חשבתי על מה בני האדם יחשבו כשיראו את הלילה והיום ביחד אבל גם לא היה לי אכפת. החמה כמעט הפציע ואז הכל נעצר, ואני לא מתכוונת שזאת הייתה שהכל נעצר סביבי או משהו כזה. הכל באמת נעצר. למשך כמה שניות כלום לא זז עד שקול חזק הרעים את השמיים. הייתי משותקת כשהקול דיבר "שומרת הלילה! תפקידך הוא לשמור איזון בין הלילה ליום ואת כך מזלזלת בו! בלי להיתחשב בכלום!" הקול עצר לרגע ואז המשיך "את משוחררת מתפקידך כשומרת. וכאות כלון את תישלחי לאדמה אל בני התמותה!" פחדתי אך עם זאת תמיד רציתי לראות את בני התמותה פנים אל פנים. עצמתי את עיני כשמעטפת הצללים הוסרה ממני ונפלתי אל תהום חשוכה- לכיוון האדמה. בעודי נופלת הקול מאחורי הדהד ומילותיו נחקקו בזכרוני "אולי ביום מן הימים, כשתמצאי את דרכך חזרה, תקבלי את תפקידך שוב." ואז מצאתי את עצמי על האדמה הרכה מתקשה לקום.
חזרתי אל המציאות מנקה את גופי מאבק כוכבים שתמיד דבק בו וצפיתי בזריחה הצבעונית מבסרת לעולם להתעורר ולי להתחבא.