אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 4: הסבר

הארוחה הייתה מלאה בשיחות חולין קצרות ובאוכל משובח, קרול הרגישה מעט לא בנוח עם העובדה שלא הכירה אף אחד מהאנשים שישבו סביב השולחן אבל היא ניסתה להתרכז באוכל יותר.
"אני מצטער שלא נהנת." אמר אנגר כשהוביל אותה לאורך מסדרון בקומה השניה.
"אני פשוט רוצה תשובות מספקות ולחזור הבייתה." אנגר התקשח מעט לידה ואז פתח דלת בצד המסדרון, היא נכנסה למין משרד גדול שהיה מעוצב בסגנון המאה ה-17.
"זה היה המשרד של אבא שלך," קרול הניחה את ידה על שולחן העץ הגדול שעמד בקצה החדר והביטה סביב. "הוא שלח אותי לשמור עלייך מהשינוי שלך." היא פנתה אליו עם גבה מורמת.
"מה אמרת? השינוי שלי?" הוא סגר את הדלת ונשען עליה, הוא נשם עמוקות ושיפשף את עיניו מתחת למשקפי השמש הכהות שלו.
"אני לא הייתי לגמרי כנה איתך קרול, אני לא בדיוק אנושי. וגם האחרים שבבית הזה, אפילו לא את." אמר והביט עליה, היא תפסה את קצה השולחן בחוזקה.
"מה זאת אומרת לא אנושי? אז מה אתה?" שאלה קרול וקולה רעד מעט.
"אנחנו מין נפרד מההומו ספיאנס ששולטים בעולם שלכם, חיים איתכם אבל לא בדיוק משתלבים. נראים אך לא נראים, אנחנו מצמצמים פגישות עם בני האנוש למינימום הדרוש. רק מידי פעם חצי אנושיים כמוך מתגלים, רק מעט מתרבים עם בני האנוש." פיה של קרול נפתח כדי לשאול משהו אך אנגר קטע אותה והמשיך את דבריו. "אנחנו ניצודים, לכן אנחנו חיים בצללים. תחשבי עלינו כמעין אוכלוסיה שונה מעט מכם, יש לנו רופאים, בני אצולה, אפילו משפחת מלוכה." המילים האחרונות יצאו באי רצון מפיו.
"אבל מה אתם?" קרול רעדה מעט והחזיקה את זרועותיה מלופפות סביבה.
"לא אתם, אנחנו. אנחנו ערפדים." אנגר נעמד מולה, היא רעדה וכל מה שהוא רצה היה לנחם אותה, אבל חשב שזה לא ממש נאות.
"אתה משוגע," אמרה קרול ובאה לצאת מהחדר, אנגר נעל את הדלת בכוח מחשבתו וכשהיא נתקלה בהתנגדות היא הסתובבה אליו. "תו לי לצאת!" דרשה והוא נשען עם זרועותיו הרחבות על שולחן הכתיבה.
"אני לא יכול," אמר, היא הצמידה את גבה לדלת. "אני נשבעתי." אנגר נאנח.
"אני… אני לא מאמינה לך. זאת מין בדיחה חולנית, בריאן אמר לך לעשות את זה?" השם של הגבר שהכירה גרמה לשריריו של אנגר להתקשח, הוא סובב את ראשו אליה והרגיש את ניביו מתארכים. הוא לא שתה כבר הרבה זמן, הריח שלה שיגע אותו.
"אני צריך שתישארי כאן, אבל לא קרוב אליי." אמר, המשיכה שהוא הרגיש אליה הייתה לא הגיונית ופשוט זיעזעה אותו.
"תן לי לחזור הבייתה." אמרה, הניבים הכאיבו לו ופעמו בחוזקה.
"בואי איתי," אמר והביט ישר לתוך עיניה, הוא שנא להשתמש בכוחו שלא לצורך. "את כאן כי בחרת להיות כאן ואת תישארי כאן עד שתשני את דעתך." הוא שנא לשנות את זיכרונותיהם של האנשים, שנא את הבילבול שלהם והסבל שלו.
^"אנגר אנחנו תחת התקפה!" קולה של ג'נט נשמע מבעד לדלת. ^"אלה פיידרקסים!" קראה שוב ואנגר תפס את קרול בזרועה ומשך אותה אחריו על המבואה הראשית שוב.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה קרול והבינה שאין טעם להתנגד למה שנעשה, היא לא תוכל לגבור על כוחו העצום. למרות שהרגישה כאילו הזמן עבר מהר מידי היא זכרה רק את העליה למשרדו הישן של אביה והליכה מועטה בה. היא הרגישה עייפה, ומבולבלת מעט.
"את הולכת להישאר בחדר שלי עד שיהיה בטוח בשבילך לצאת." אמר אנגר והזיז ציור ענקי מדרכו, הוא חשף מסדרון ארוך וחשוך. לפידים נדלקו לפתע לאורכו כשהוביל אותה אחריו, הוא פתח דלת לחדר חשוך לחלוטין.
"איפה אנחנו?" שאלה קרול כשעזב את ידה והלך לאנשהו בחדר האפל.
"זה החדר שלי," אמר אנגר וכמה נרות נדלקו והאירו את חדר השינה הגדול, הכל היה שחור חוץ מכמה רהיטים והמצעים על המיטה שלו. "את תישארי כאן עד שאני אבוא לקחת אותך." פקד ויצא ממה שנראה לקרול כמו חדר ארונות ענקי.
"לאן אתה הולך?" שאלה והלכה לעיטה לכיוון הדלת, היא שמעה את הבריח נסגר כשנעמדה ליד הדלת והושיטה את ידה לידית. היא נבהלה והתחילה להילחץ, היא הרגישה כלואה כאן.
"אל תפחדי, אני לא הולך לפגוע בך." אנגר התקרב אליה והיא צעדה אליו במטרה לנסות ולגעור בו, הוא לבש בגדים זהים לאלו שלבש ביום הראשון שבו הם נפגשו. רק הפעם היה על חזהו מוצלבים שני פגיונות מוזרים וכמה אקדחים היו מחוברים לחגורנו בנידנים שחורים, הוא החזיק ז'קט עור שתאם למכנסיים שלבש.
"אני לא פוחדת." אמרה קרול, היא ניסתה בכל כוחה להסתיר את הרעד בידיה. ריח הפחד שלה הציף את נחיריו כששאף אתריחה המשכר לראותיו, הוא רצה אותה כל כך ויכל להריח את ריח הקשירה שלו צץ. ריח של תבלינים כהים וטבק חזק, הוא הרגיש שוב את ניביו מתארכים מרעב וניסה לשלוט בעצמו.
"פשוט… תישארי כאן." אמר ופנה אל הדלת בצעדים מהירים "בבקשה." הוסיף והיא התקרבה אליו לפני שאפילו פתח את הדלת, היא חבטה בגבו בעוצמה. המכה לא הכאיבה לו ממש אבל הציקה לו העובדה שהיא מכה אותו, הוא הסתובב אליה והפפחד בעיניה היה ניכר.
"לאן אתה הולך?" שאלה שוב.
"להגן עלייך מהרודפים שלנו, הישארי כאן נקבה!" אמר בטון סמכותי ויצא מהחדר במהירות, נועל את הדלת אחריו הוא הוטיר את קרול לגמרי לבדה בחדר המואר קלושות. היא הביטה בדלת לכמה רגעים ואז התחילה למרר בבכי, היא לא ידעה איפה היא או למה היא בחרה להישאר. כל מה שידעה הוא שהיא נמכשת לעולם שהיא לא ממש מכירה עם זר גמור שהיא שכבה איתו מבלי לדבר אפילו, כל עולמה התהפך עליה. אבל היא הרגישה מוגנת בדרך מוזרה שכזו, כאילו אנגר באמת התכוון לכך שיגן עליה מפני הבאות.

אנגר התגשם בתוך המבואה הראשית בעוד שהוא שולף את הפגיונות מהנידן על חזהו, הוא יכל להרגיש בנוכחות הפיידרקסית ליד האחוזה.
"הם כולם בחוץ, מנסים לארוב להם." אמר קלוד, הוא עמד ליד מפתח הדלת.
"בוא נצא בשקט, אני כרוצה להפתיע אותם ולא לשפוך עוד דם אחווה." אמר אנגר וקלוד הינהן, הוא פתח את הדלת שניהם יצאו לאוויר החם של אמצע הלילה. אנגר ריחרח את האוויר והניחוח הקלוש של טלק עלה באפו, הוא נע בחינניות על גבי המדשאה הראשית עד שהגיע לשער. הוא החזיק את הפגיונות בידיו והסתער קדימה, מסתמך על ראיותו הקלושה ועל חושיו החדים שיהיו לו כמדריכים. הוא הפיל את אחד הפיידרקסים ותקע את הפגיון במרכז חזהו, הפיידרקס נעלם בפרץ קטן של אור ורק סימן חריכה נשאר מאחוריו.
"תקפו!" קולו של אחד הפיידרקסים נשמע ועשרות מהם הסתערו. בני האחווה יצאו ממקום מחבואם ואחד אחד הורידו את אויבהם, קולות פיקוע של עצמות הפיידרקסים היה מחריד אך מעורר. כשאחרון הפיידרקסים נהרג ניגב אנגר את הפגיון על הדשא, משאיר דם שחור ומלוכלך על המדשאה הירוקה.
"השחר יגיע עוד 5 שעות לערך, אתה רוצה לעזוב לאחד מהמחבואים?" שאל אפאום את אנגר שעמד לידו בשדה הקרב שהתרחש.
"לא," אמר ופנה חזרה לבית. "אני צריך לשמור עליה ולהסביר לה הכל לפני שנעזוב." המשיך והתגשם למול פתח הבית. הוא נכנס פנימה והלך לאורך המסדרון החשוך מאחורי הציור במבואה, דלת חדרו הייתה עדיין נעולה. הוא נכנס לחדר האפלולי ונעל את הדלת מאחוריו, קרול הייתה במיטתו. היא נראתה כה קטנה ושברירית בתוך המיטה הענקית והסדינים שנשפכו מעליה, הוא פרק את נשקיו והלך לחדר הזימון.
'אל תחשוב עליה.' אמר לעצמו והתיישב על אחת הספות בחדר הנקי, הוא נשם עמוקות וחיכה.
"אתה לא צריך לחכות כל כך הרבה עד שאתה קורא לי הוד רוממותך, אני כאן בשבילך תמיד." מריסה הייתה בת הזוג של אנגר, למרות שסירב לקחת אותה. היא נחשבה ליפייפיה של המין, שיערה היה בלונדיני וארוך, עיניה כחולות וצלולות ועורה ללא פגע אחד. כראוי לבת אצולה וביתם של שני אריסטוקרטים היא לבדה שמלה ארוכת שרוולים בצבע שמנת רך, היא נראתה עדינה כל כך.
"אני יכול לשלוט בעצמי." אמר והורה לה להתיישב לידו, הוא לא היה מעוניין בה ליחסים אינטימיים. לא בגלל המראה שלה כפי שחשבה תמיד, הוא פשוט העדיף שלא להתעסק בדברים כאלו. כשהתיישה לידו היא הפשילה את שרוול שמלתה כך שתהיה לאנגר גישה למפרק ידה, הוא ירד על ברכיו מולה ונתן לניביו לצמוח. הוא שתה בלגימות זהירות, מנסה שלא יכאב למריסה אך גם לגמוע מספיק כדי להרוות את צמאונו.
"שתה מלכי," אמרה מריסה באיפוק בין שיניים חשוקות "אני חזקה מספיק." אחת מהערפדיות הטהורות ביותר שנשארו, רק זה מתאים למלך שכולם קיוו שאנגר יהיה אחרי מות אביו. היה לה את העונג להיות ה-^וורבי שלו כשעבר את הטרנספורמציה שלו, היא גם דחתה את הרעב שלה לדם כדי לא להפריע למלך עד כדי שהיא נראתה כחושה כל כך לפעמים שאחיה היה דואג לחייה.
"תודה מריסה, אני חייב ללכת עכשיו." אמר אנגר לאחר שהרווה את רעבו, הוא קם על רגליו ונישק את ידה. היא הביטה על הפצעים על פרק ידה, חירורים רבים וקריעת הבשר העבירו בה צמרמורת עזה. היא ליקקה את הפצעים ונתנה להם להירפא, היא תמיד תההתה איך זה ירגיש כשהמלך סוף סוף יקח אותה. למרות שכונתה יפת המין כבר 200 שנים, היא נשארה בתולה. לא רצויה על ידי המלך שהיה ה^טאליס שלה, היא נשארה בחדר עד שהרגישה חזקה מספיק ללכת למרפאה של אחיה.
"אני עוד אלמד את ה'מלך הזה לקח אחותי יקירתי." אמר אחיה במילמול לעצמו כשראה אותה עומדת מולו.
"אין צורך אחי יקירי, על תתאמץ לחינם."