איליין בלו 3 פרק כ"ד: איחוד משפחת סטון

"ומה עם החברה הזו שלך?" נאנחתי בזלזול בדרך החוצה משטח הלסארו- אל עבר שדות הסטונשייפר הססגוניים. אני בכלל לא רוצה שטובי יידבר על מישהי אחרת, זה מכעיס אותי, אך הסקרנות נבנתה בתוככי.
"סיסי? היא נעלמה לפני כמה ימים" הוא אמר ואני החמצתי את פניי.
"לאן היא הלכה בדיוק?" שאלתי.
"לא יודע, היא לא עונה לטלפונים ולא עונה לשדרים- מוחיים".
"היא גנטארית? ומה זאת אומרת 'לא עונה'?".
"היא פשוט נעלמה!" הוא אמר בטון שרוצה להעביר נושא מהר ככל האפשר.
"יופי" לחשתי.
"מה?" הוא שאל.
"כלום, פשוט הייתה לי הרגשה רעה לגביה" ובאמת הייתה לי, איזו תחושה רעה שמעכלת את שמחתי מרגע לרגע. יש משהו בה, ולא רק את העובדה שהיא לקחה לי את טובי שלי לזמן מוקצב וארוך מדי, משהו שגרם לי לחשוד בה מהדקה הראשונה.
"הגענו" אמרתי שאנחנו שוטטנו בין הגבעולים העבים והמתנוססים של הסטונשייפר, הצמח שאני הכי אוהבת, הצמח שבו ההרפתקה הראשונה שלי ושל טובי התחילה.
"הגענו לאן?" הוא שאל, מבולבל.
"אתה לא מזהה את המקום?".
"לא, אך אלו סטונשייפרים. זה אמור לרמוז לי על משהו?" הוא נראה חושד.
"מירור מעולם לא סיפרה לך על שדות-הסטונשייפר? ומה נמצא מתחתיהם?" נזכרתי במה שהוא אמר לי, על סיפורי-הילדות ששמע ממירור. זכרתי שהוריו גרים מתחת לסטונשייפר, ובגלל שלא נפגשנו מלכתחילה במציאות המוזרה הזו הוא עדיין לא פגש את הוריו. ואם כבר מדברים על מציאות, הוא זוכר אותי, אך בכל זאת המציאות הזו ממשיכה להתקיים- כלום לא ישתנה. אני יודעת מה אני צריכה לעשות, להחזיר את הטובי האחר לעולם שיכול להכיל אותו, לאיליין האחרת, ואז סוף-סוף שנינו נוכל להיות ביחד, בדיוק כמו פעם רק יותר נורמלי.

"מה נמצא מתחתיהם?" הוא שאל ברגע-חטוף.
"אתה סומך עליי?" אמרתי ברוגע.
"יותר מכל אדם אחר בחיי" הוא חייך, אותו חיוך שגורם לי לחייך מיד- טובי שלי חזר.
"החזק את ידי" לחשתי לו בחיוך כתגובה לפניו החמימות ולעיניו המביטות בי. הגשתי לו את ידי הרועדת מהתרגשות וחשש, והוא החזיק אותה בידיו החמימות וליטף אותה. "מוכן?" אמרתי והוא הנהן, "קפוץ!" צעקתי ועטפתי את ספרי בזרועי השנייה, כאשר ידי האחרת אוחזת את טובי בחוזקה, כמו שנאחזתי באהבתנו באותו רגע- הכי חזק שיכולתי.
שנינו קפצנו וריסקנו את האדמה הדקיקה והשברירית, נפלנו לתוך מאגר מים.
"הנשיקה הראשונה שלנו" הוא לחש כששנינו הוצאנו את ראשינו הרטובים.
ראיתי את הספר צף על גדות-המעיין וחייכתי אליו, "מה שמזכיר לי…" אמרתי בקול חד אך חמים, ונישקתי אותו. רצף של זיכרונות הציף את ראשי, והוא ניתק את קשר שפתינו מיד. טובי צף על המים, עיניו עצומות וגרונו מצטמק, מתקשה לנשום.
"טובי? טובי, טובי!" צווחתי וצרחתי אך דמעות לא היו בעיניי, נכנסתי לשוק. כנראה שהנשיקה הזו, במקום הזה, גרמה לשנינו הלם. צפתי שם לידו, גופי משותק ורק עיניי זזות- מחפשות מוצא.

כשהתעוררתי עברתי למקום אחר. פקחתי את עיניי בסלון הוריו של טובי, כשכמו בפעם הקודמת הם רוכנים מעליי ומביטים בי בעיניהם התכולות, עיניים סוקרות ובוחנות.
"את בסדר? מה שמך?" מאריה שאלה אותי, אך היא עוד לא יודעת שאני מכירה אותה.
"איליין" שפשפתי את עיניי, הרגשתי את המגבת מתחת לראשי ואת הספה הנעימה והרכה, בדיוק כמו בפעם שעברה.
"שלום איליין" אריק חייך אליי, אותו חיוך כמו של טובי- אני מבינה את מאריה.
"ומה שמכם?" ניסיתי להיכנס לדמות הזו, לדמות במציאות המוזרה הזו, שום דבר לא הגיוני פה.
"אני אריק וזוהי מאריה" אריק הציג את עצמו. וואו, איזה כאב ראש… נדמה שהנחיתה הזו משדות הסטונשייפר אף-פעם לא תהיה קלה.
"איפה טובי?" הבחנתי בחסרונו ונשמתי התקצרה- דאגתי לו.
"הנער שהגיע איתך" אריק חייך חצי-חיוך שהתמקם לו על פניו היפות וצעירות המראה.
"כן- איפה הוא?" הבטתי לכל הצדדים.
"רגע, טובי שמו?" מאריה החסירה פעימה, עיניה מביטות בי במבט שטובי לובש כשמבקש משהו- אי אפשר להגיד לא.
"ובכן, אם אתם לא מזהים את הילד שלכם מצבנו גרוע משחשבתי…" מלמלתי לעצמי, אך נראה לי שאיבדתי אותם במילים 'הבן שלכם'. מבטם היו ריקים, אך הם יסתכלו אחד על השני ורצו משם.