אליזבת'-אֶן: פרק1 (צרות)

משאית ההובלה האחרונה חנתה בשביל הגישה של רחוב מיין באירלנד ובחור גבוה בעל שיער ערמוני לקח את קופסת הקרטון האחרונה וסחב אותה אל תוך הבניין.
ליזה הביטה בו מחלון הדירה שלה וירדה למטה.
"סלח לי, מה אתה עושה כאן?"
הבחור לטש בה מבט. "אני הדייר החדש."
ליזה שתקה, היא בהתה בקופסא שהחזיק. היא הייתה סגורה למחצה, כמה דפים הציצו ממנה.
"זו מכונת כתיבה."
"בערך."
"אתה סופר?"
"חובב."
היו שלוש דירות פנויות בבניין של אליזבת'- אֶן, או בשם שבו הדיירים הכירו אותה, ליזה רובינזון.
היא בעטה בקופסת קרטון גדולה יותר. "זה לא בדיוק עוזר," הוא אמר וחייך, שורה של שיניים צחורות נחשפו בפני ליזה בכל הדרן.
היא הרימה קופסא אחת והנהנה. "יותר מועיל?"
'הדייר החדש' עלה במדרגות וליזה נגררת מאחוריו. "יש לך שם? או שאאלץ לכנות אותך דייר?"
"אז הנה כינוי בשבילך, כריס."
ליזה דילגה מעל כמה מדרגות כדי להשיג אותו. "אני ליזה."
"שם יפה."
כריס שלף מכיס הג'ינס שלו מחזיק מפתחות כסוף, שני מפתחות משתלשלים ממנו, ליזה תהתה למה המפתח השני משמש.
הוא פתח את הדירה והניח את הקופסא שהחזיק על הרצפה. ליזה עשתה כמוהו.
"מקום נחמד-" כריס גירד את עורפו. "תודה."
ליזה יצאה מהדירה והחלה לעלות במדרגות.
"חכי. את רוצה תה?"
ליזה הסתובבה. "לא תודה," היא הרהרה. "אבל במחשבה שנייה, זה לא יזיק לי."

•
"כמה זמן את נמצאת באירלנד?"
ליזה חשבה. כריס לא סיפר עליו הרבה… "שלוש שנים, עברתי לכאן מפריז."
כריס פרק את הקופסא שהכילה את מכונת הכתיבה והניח אותה על הספר המכוסה בד. "למה את כאן?"
"מכיוון שחשבתי למצוא פה את היעוד שלי."
"ומה הוא?"
ליזה הניחה את הכוס שלה וקמה. "אני צריכה ללכת."
"את משקרת."
"איך אתה יודע?"
הוא נאנח. "יש לי תחושה כזו, תמיד: כמו התחושה שמגלה לי מה עשית לפני שבוע, את הרגת את האיש ההוא נכון?"
"-על מה אתה מדבר?!" היא שיקרה.
כריס חייך. חיוך ערמומי. "אני יודע מי את, למה עברת לכאן ומה עשית."
"אני לא מבינה," השיבה ליזה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אתה משוגע? לא נרצח במקום הזה אף אחד, בכלל לא."
"הייתי שם; ראיתי אותך." הוא החזיק את השׂער שלה. "הקצוות לא אחידות, איך זה קרה?"
ליזה פנתה ליציאה. "אתה מטורף, זה רק השׂער שלי!"
"בסדר, אבל תדעי. שאני יודע מי את- וגם את יודעת אֶן," הוא אמר. "זו את נכון? אֶן, אליזבת'…" היא צמצמה את עיניה. "לא."
כריס הסתובב, "להתראות, ליזה."
היא יצאה מהחדר.

"את רוצה עוד משהו?"
"לא תודה." ענתה ליזה למלצרית העטויה סינר.
דמות מוכרת התקדמה לעתה ברחוב הגשום במעיל כהה וארוך, כריס.
"בבקשה אל תשב כאן."
"לא התכוונתי לשבת מיס…?"
ליזה שתקה, היא פשוט החמיצה פנים. "מיס, קרא לי מיס."
"לא באתי לכאן כדי לפגוש אותך," הוא אמר בקרירות.
"כריסטיאן!"
ליזה הופתעה לראות את המלצרית מגישה לו לחם קל וחמאה ושתייה קלה, ופונה להתיישב יחד איתו בשולחן הסמוך, היא הייתה גבוהה ובעלת מבנה חטוב, עיניים כהות ושיער דבשי, היא הייתה שזופה- עור בגוון מייפל. המלצרית לבשה בגדים רגילים למדי, סינר וחלוק מעל חולצה עבה בוורוד כהה ומכנסי ג'ינס.
"אתה מוכן להציג לי את החברה שלך כריס?" שאלה המלצרית המשועשעת.
כריס נראה נבוך מעט אבל הוא המשיך לחייך חיוך ממזרי ולהנהן. "זו אליזבת'-אֶן."
"אתה מתכוון לנערה ששם?"
"בכבודה ובעצמה, היא גרה בבניין שלי," הוא אמר למלצרית.
המלצרית פנתה אליה. "את בוודאי מאוד מכובדת-"
"אני לא, אני אפילו לא מכירה אותו," היא הצביעה על כריס בזעם."ובקרב מי אני בדיוק מכובדת?"
"בקרבנו, בקרב מינך."