אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 1

ימים רגילים, אוח כמה שאני מייחל לדברים האלו…..
אבל מאז שבחרו אותי למשימה הזאת אין לי ממש ימים רגילים.
הייתי מתחיל את היום בלא להתחיל אותו. בתור מלאך לא הייתי צריך לישון, לאכול, להתקלח, לחשוב ולהתלבט מה נכון לעשות.
פשוט הייתי ממשיך את המשימות שלי.
היה לנו הרבה משימות לעשות.
אני הייתי סתם שומר, הייתי הולך שומר על משהו קטן שלא יצא מהשגרה.
אבל עכשיו אני צריך לשמור על ילדה. ילדה!
זה פשוט נפל עלי משום מקום.
אני לא יודע שום דבר על הורות.
מזל לפחות שמועצת המלאכים הצליחה לשמור עליה במשך שנה. אם כי זה גם לא כל כך הרבה.
אבל עדיין. זה יותר טוב.
זה נשמע כאילו אני מתעב כל רגע ורגע.
זה לא בדיוק נכון, אני אכן מתגעגע לימים הטובים של להיות מלאך אני לא אוכל שוב לחזור עליהם אבל העבודה הזאת היא העבודה הכח מעניינת שהייתה לי.
גם הכי קשה, אבל מעניינת בהחלט.
אבל יש כל כך הרבה חסרונות!
אלוהים. אני עכשיו כמו בן תמותה רגיל וזה פשוט עלוב.
בכל מקרה באותו הזמן הייתי כבר חצי מת, אתם יכולים לדמיין אותי, בחור רזה על ספה שחורה נוחה השיער דביק ומלוכלך מכל העבודה בחדר הבקרה ובגדים קרועים ומטונפים ישן עם פה פתוח מזיל ריר ונוחר בקול. אפשר להגיד שאני לא נראה מלאכי עכשיו.

"סאם" שמעתי קול, כנראה מתוך חלום,

"סאם" הקול המשיך להגיע, "סאם, נו באמת, תתעורר כבר," הרגשתי כאב חד בצלעות,

"ממהההה?" שאלתי ופקחתי עין אחת, "מה קורה?"

הפרצוף של ליאון העליז התגלה מעלי, "קדימה עצלן אחד, אדמה חדשה זוכר? הבטחנו ללילי טיול"

"טיאול?" לילי הרימה את ראשה מהמשחק שלה, "אואכים לטיאול?" היא התחילה להתרגש. נאנחתי והרמתי את החתיכות שנשארו מימני על הספה. הצצתי דרך החלון, "כוכב חדש, עוד צרות." נאנחתי בשקט.
הכוכב החש הזה היה מוזר. רגיל באופן מוזר. הוא היה שומם,חוץ מכמה עצים פה ושם שחלקם היו סגלגלים וחלקם שחורים.
עצים גדולים ורחבים.
הייתה לי הרגשה שאני לא רוצה ללכת לאיבוד ביער פה.

"תגיד, יש לך שמץ של מושג איפה אנחנו?"
"אני לא יודע בדיוק…" אני עדיין מנומנם,ל א היה לי כוח להפעיל את הראש,
"אני יודע שעברנו את גלקסיית הפרוקטים, ואת לורי. אז אני מנחש שאנחנו בסביבות הגלקסיה אקולמנטרום," שיערתי "אבל על תסמוך על זה. אני לא יודע בכלל איפה אנחנו…"
"את זה אנחנו הולכים לגלות, אתה חושב שהמקום מאוכלס?" ליאון פנה עלי בעודו מתרוצץ בכל הספינה כדי לחפש את הנעלים של לילי. הנעליים המקוללות האלו. הם תמיד נעלמות כשצריך אותם.

עד שהוא מצא אותם לילי נעלמה, אך נמצאה מתחת לשולחן אחרי זמן קצר. בסופו של דבר הצלחנו לצאת מהחללית.
"אז מה? איזה יצורים נפגוש הפעם? רוצה לנחש מי גר פה?" ליאון נשען על יד עץ גדול. אך זה התחיל להתנועע ולהפיל את ליאון מגזעו המרשים.

"אני גר כאן," אמר יצור שהופיע משום מקום,הוא נראה כאילו כל הזמן מתפצל לשניים, הוא החזיק בידו חנית ארוכה ומאוד ישנה. והוא נראה כהכלאה של דרקון ושל אדם. היו לו כנפיים ארוכות שקופות- כחולות,
היה אפשר לראות את עורקי הדם זורמים בהם. הם היו בצורת משולש כזה. איפה שהם יוצאים מהגוף הם היו קטנים ולאט לאט התרחבו. היו להם זיזים דוקרנים בקצוות ואל הגב וכן על קדקוד ראשו כולם בצבע כחול, היה לו שיער בצבע ירוק עם פסים כחולים. "מי אתם ומה מעשיכם כאן?" היה לו קול מוזר: תקיף אך מרגיע באותו הזמן. רציתי לענות לו ולספר לו הכול הכול.
אבל למזלנו ליאון התחיל לדבר ראשון:
"תראה חבר,"ליאון הרגיע אותו, "אנחנו בטעות התרסקנו כאן, התכוונו להגיע להממ…. כל מקום אחר חוץ מכאן, אנחנו לא מזיקים, וגם למה התכוונת שאתה גר פה? רק אתה? זה כוכב גדול. בטח נהיה לך קצת בודד…" הוא הזדהה איתו.
"הממ…" היצור גירד בפדחתו, פתאום הוא לא נשמע כל כך מוזר, דווקא היה לו קול נחמד. "התכוונתי שאני ועמי גרים פה."
"ומי זה עמך ומה זה פה?" המשיך ליאון לתחקר אותו.
"ברוכים הבאים לכוכב הלכת בריקטור." קרא היצור. עכשיו היה לו קול אחר קמפני. טוב שלא רציתי לקנות מימנו כלום, הוא נראה כאילו הוא ממש טוב בלמכור לאנשים דברים. גם דברים שהם לא רוצים. "אני ובני עמי המפטונים, נשמח לארח אתכם. אני רואה שספינתכם נפגעה בנחיתה. אנא תנו לנו לתקן אותה בזמן שהותכם כאן." הוא המשיך. "התרצו לשהות לבנתיים באחד מבתי המלון שלנו? אולי לשתות תה או קפה?"

"הממ…" אני ניסיתי לענות. אבל כל מה שיצא היה מלמול לא מובן, אני לא ממש הבנתי מה הולך כאן ואני גם רק עכשיו קמתי, המיטה עדיין נראית מאוד זוהרת, וחמימה. אני רוצה לישון……

"שלום נעים מאוד." ליאון התערב הוא לחץ את ידו של היצור. "שמי הוא ליאון, וזה כאן שלידי הוא סאם. והילדה הקטנה שמשחקת שמנסה לקפוץ עליך היא לילי." הוא אמר את כל זה בנימה של מפגש היכרות. "הבחנת נכון ספינתנו אכן נפגעה בנחיתה. נשמח מאוד אם תוכלו לתקן אותה." הוא והיצור התחילו ללכת לכיוון הפתח ואני ולילי מיהרנו להדביק אותם. "אז מה אמרת על הבית מלון?"

העיר הייתה יכולה להיות יפה מאוד אם היא לא הייתה חצי הרוסה. "יפה. לא ידעתי שיש לך את הכישרון לדבר-בזמן-שהכל-מוזר-ולא-ברור הזה אני חושב שזה יעזור לנו בהמשך." לחשתי לליאון.
ליאון חייך חיוך ממזרי קטן בלי שאף אחד שם לב והמשיך בשיחה ה"מרתקת" שלו עם היצור, שמסתבר קוראים לו מושלון.

הגענו למין שער מוזר, "אתם תצטרכו לעבור דרך כאן," הורה מושלון לעבר השער.
"למה?" שאלתי בחשד.
"השער הזה הוא שער זיהוי, אל תדאגו הוא לא יעשה לכם כלום, ככה נוכל לארח אותנו בלי שום חשש שאתם אויבים או מרגלים."
ליאון עבר ראשון, "נראה כיף, נראה איך הם יגיבו על זה…" הוא קרץ לעברי. הוא עבר והשער הכריז שכרגע עבר מלאך המוות בשער העיר. כן אני יודע מלאך המוות שוק גדול. אנחנו נעבור את זה. למרות שזה נראה נורא מוזר שאנחנו מסתובבים ביחד. למען הפרוטוקול, זה היה רעיון שלו.
ההמפטונים נראו מעט מפוחדים אבל ליאון הרגיע אותם, או לפחות ניסה. "תרגעו, אל תדאגו, אני רק עובר עושה לי קצת רוח. " הוא נשף לעברם, נהנה בצומת הלב, "ליאון…" הזהרתי אותו "זה לא הזמן,"

"תראו, אני לא סיבה למוות. אני רק תוצאה." ההמפטונים עדיין נראו קצת מפוחדים.
"הנה תראו רוח, רק רוח." הוא המשיך להתלוצץ.
לא היה לי כוח לחכות שהם יפסיקו לפחד אז פשוט עברתי אחריו בזמן שאני מחזיק בידה של לילי והשער הכריז: 'סמואל- מלאך שומר וליליאנה ריין- בת אדם?' השער הצליח להגיד את זה בשאלה. אני מקווה שההמפ- מה שמם לא יחשדו בכלום ויחשבו שזה סך הכול פרי דמיונם.
המלון רעש וגעש כנראה שהם לא רגילים לחבורה מוזרה שכזאת: מלאך המוות שמסתובב עם מלאך שומר ובת אדם. האמת שאם אני לא הייתי חלק מהחבורה המוזרה הזאת אני לא הייתי מאמין לכך.
אפשר לציין לזכותם של ההמפ-מה שמם שיש להם שירות מהיר.
תוך 10 דקות כבר ההינו בחדר רחב ידיים המעוצב בצורה מודרנית עם נגיעות עתיקות ולילי כבר הסתובבה סביב החדר והרימה דברים וצווחה בהתרגשות כל פעם שמצאה נמלה או איזה חפץ מעניין.

אבל אני ראיתי רק את המיטות, הם היו כל כך מסודרות, הכריות היו נפוחות והשמיכה הייתה מוצעת. הכל מחכה רק לי. מיהרתי עליהם. לא יכולתי להשאיר אותם שם בודדות בצד בלי אף אחד שיהיה איתם. מסכנות קטנות שלי…

ליאון נשכב על המיטה ושילב ידיים מאחורי הראש. "אח אלה הם החיים הטובים. "הוא נאנח.
אני ההיתי על המיטה השנייה, היא הייתה מאוד נוחה, ברגע שאני חוזר לספינה אני רוצה שיכינו לי אחת כזאת. קברתי את ראשי עמוק בתוך הכרית ומשכתי את השמיכה על ראשי "תעיר אותי בעוד כמה שעות" מלמלתי לליאון ונרדמתי יכולתי לשמוע את ליאון גוער בי "גבר, מה אם מקלחת? אתה מסריח!" אבל התעלמתי מימנו.

כנראה שעברו כמה שעות טובות כי כשהתעוררתי כבר היה חשוך והכוכבים התחילו להיראות. קמתי מהמיטה, ליאון ולילי לא היו שם. על הדלת היה מוצמד פתק: 'בוקר טוב ישנוני! אני ולילי הלכנו לבדוק את השטח. כשתתעורר אז… טוב אין לי מושג מה תעשה. תעשה מה שבא לך יש לך קצת זמן לבד אז תנצל אותו! ותלך להתקלח!' נאנחתי, כמובן שליאון גם לא היה יכול להגיד לאן הם בדיוק הלכו ומתי הם יחזרו. המיטה כבר לא הייתה כל כך זוהרת, טוב אני ישנתי בה, ואני לא הכי נראה ומריח טוב.

'מקלחת,' חשבתי לעצמי 'אני צריך מקלחת טובה וחמימה,' אך בכל החדר לא היה חדר אמבט או מקלחון קטן, כמעט והתחלתי לחפוף את ראשי בתוך הכיור הקטן אבל נזכרתי באמבט הגדול שנמצא בחללית.

'אני מקווה שהם גמרו את התיקונים,' חשבתי לעצמי בעודי מחפש את הדרך חזרה לספינה. מסביב לספינה היו 5 המפטונים (אני חושב שככה קוראים להם) מתרוצצים. 'טוב אני לא רוצה לעשות אמבטיה כשהם יכולים פשוט להציץ כל רגע לתוך הספינה' הרהרתי לעצמי. אז הסתובבתי וחזרתי לכיוון העיר לחפש מה לעשות בדבר המקלחת שלי.

אני לא זוכר למה ומתי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מסתובב עם המפטון בשם ארלי שבשמחה הסכים לעשות לי סיור בעיר.
"אז…. ארלי, למה חצי מהעיר שלכם מתה?" חקרתי אותו.
ארלי נאנח. "לפני קצת פחות משנה הייתה פה מלחמה, בני המלך נהרגו,וחצי מהעם נפל חלל, איבדנו את כול התיירים, אף אחד לא הסכים לבוא הנה אחרי זה." הוא הרים את ראשו והביט בי. "אתם הראשונים שהגעתם אחרי ההתקפה." ארלי שתק, פניו עתו מסיכה של כאב וצער.
"ארלי," שאלתי בחוסר טקט, "למה אנחנו כל הזמן רואים אותכם.. משונה..?"
הבחור אומנם איבד הרבה אנשים, חברים המשפחה אבל אני רוצה לדעת מה עובר כאן.
ארלי התעורר מעט. "אנו ההמפטונים עם מעניין. יש לנו כוח שכזה, היפנוטי,"
"הפנוט?"
"כן, אנחנויכולים לשכנע אדם בכמה מילים שזה מאוד הגיוני שהוא יתאבד או ירצח את כל המשפחה שלו. זה מאוד מועיל לפעמים"
זה היה קצת מלחיץ….
"אבל כיום אנחנו יותר משתמשים בזה כדי להרדים את הילדים והחולים." הוא הרגיע אותי והמשכנו את הסיר עמוק לתוך העיר ההמפטונית העתיקה.
הארלי סיפר סיפורים מעניינים מאוד על העיר והתרבות. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה היכולת המוזרה שלו ושל עמו.

אחרי הסיור שלי עם ארלי חזרתי למלון ונזכרתי שבכלל יצאתי החוצה בשביל לחפש מקלחת, אבל כנראה שהגורל לא רצה שאני אתקלח כי כשנכנסתי לתוך החדר מצאתי את לילי צורחת ומסתובבת בכל החדר בזמן שליאון רודף אחריה ומנסה להרגיע אותה. , "בחיי, גבר, הרחת את עצמך?" ליאון עיקם את האף,
"זה לא אשמתי, אין להם שום מקלחת בכל המקום הזה," התלוננתי, "וחוץ מזה ראית את עצמך?"
השיער שלו היה פרוע לגמרי. החולצה שלו הייתה רטובה ומלאה באפר וליכלוך והיה לו שריטה חדשה בזרועו הימינית.
"זה אשמת לילי," הוא תקע בה מבט מאשים. היא החזירה לו מבט חמוץו חזרה למאחורי הספה. "אתה לא יודע איזה צרות היא עשתה לי בזמן שישנת"
לפני שליאון המשיך להתלונן כרית הועפה לפרצוף שלו מצד לילי הזועמת.
"מה עשית לה שהיא כל כך עצבנית?" שאלתי משועשע מהמחזה.
"רק ניסיתי להרדים אותה…" ליאון נאנק.
אחרי שעה ארוכה במיוחד שכללה בתוכה צעקות, שירים, סיפורים, פרצופים מפחידים מצד ליאון הצלחנו להרדים אותה, ושנינו התמוטטנו סחוטים מעייפות. מחר מצפה לנו יום מעניין. אנחנו הולכים לפגוש את מלך ומלכת ההמפטונים.

התעוררתי בבוקר בידי לילי שקפצה לי בחוזק על הבטן. וצווחה בהתרגשות. "בוקר טוב!" קרא ליאון ופתח את הווילונות ואור הסתנן לתוך החדר וסינוור אותי." תסגור את הווילון," נהמתי לכיוון ליאון והסתובבתי הצידה תוך כדי שאני ממלמל שאור הבוקר זה הדבר הכי מרושע שיש ביקום. מלאך מלאך אבל בבוקר אני ערפד.
"נו, קדימה ישנוני להתעורר!" שידל אותי ליאון בחיוך תוך כדי שהוא מוריד את לילי מהמיטה שלי. "לא רוצה…." מלמלתי לתוך הכרית.
"כדי שתרצה," הוא הזהיר. "אנחנו מוזמנים לארוחה בארמון שהיא בעוד חצי שעה."
"חצי שעה?!" זינקתי מהמיטה."למה לא אמרת קודם???"

בזמן שאני הייתי צריך לאלתר לי מקלחת בעלת חמש דקות ולמצוא לי את הבגדים שזרקתי אותם ברחבי החדר ושלילי החביאה אותם ליאון עמד נשען על הקיר מסתכל עלי בשעשוע, חוצפן, אפילו למצוא את הבגדים שלי הוא לא עוזר. בסופו של דבר הצלחתי לעשות את המשימה הבלתי יהאפשרית, ויצאנו החוצה בכיוון חורבות שעמדו על גבעה גבוהה או כמו שליאון אמר הארמון המלכותי של המלך מאויל ואשתו המקסימה ליימין, לא רציתי להתווכח איתו, זה לא הועיל אף פעם להתווכח איתו הוא תמיד מנצח.

כשהגענו לחורבות הם נעלמו, ולאט לאט נגלה על עיננו ארמון גדול ויפיפה למראה, הוא היה בצבע תכלכל, אני חושב שככה קוראים לצבע הזה, לא היה לי כוח לחשוב., ובכל זאת לא היה לי זמן, ברגע שכף רגלנו נכנסה עברה את פתח הארמון ראינו את המלך והמלכה עומדים בקוצר רוח מצפים לנו, מה שאומר שאיחרנו, לא ממש רושם ראשוני טוב, אופס…

אבל הארוחה הייתה נחמדה במיוחד, ליימין המלכה הייתה נלהבת למראה של לילי הקטנה. מסתבר שבנייה שלה נאבדו במהלך ההתקפה האחרונה. המלך מאויל השמיני היה נרגש במיוחד לראות את ליאון. בכל מקרה, לא רואים את מלאך המוות כל יום. אז מה שיצא שאני יצאתי בודד ואף אחד לא דיבר איתי. טוב נו, לא ציפתי ליותר, מלאך שומר זה דבר מאוד שכיח בתקופה הזאת.

לאחר הארוחת בוקר עם מנהיג ההמפטונים המלך מאויל השמיני ואשתו ליימין. המלך זימן אליו את ליאון לשיחת בירור מה בדיוק מעשינו על כוכבם ולאן פונות דרכינו לאחר שהותנו לכאן {וכנראה למה הוא מסתובב איתי. ולמה יש לנו תינוקת שאנחנו סוחבים לכל מקום}. ואותי ואת לילי שיחררו לטייל בגנים שמסביב הארמון, המלכה רצתה להצטרף אך המלך דרש בתוקף שתישאר איתו ועם ליאון.

עברה בערך שעה עד שהבנתי שנכנסנו לצרה. והסימן הראשון שלי היה ליאון יוצא מהארמון בריצה ובצווחות רמות, כשמשמר המלכות רץ אחריו. אני הייתי רגיל לדברים שכאלה אז כבר הייתה לי דרך פעולה: הרמתי את לילי ורצנו לצד ליאון לכיוון החללית. "חברים שלך"? שאלתי את ליאון בהתנשפות בזמן שברחנו ממשמר המלכות. "ככפי שנראה עצבנתי את המלך כשקראתי לו דרגונן. מסתבר שזה האויב הכי גדול שלהם שהרס לו את החיים". הוא ענה לי. אם לא ההיתי רץ על החיים שלי כנראה שהייתי חונק אותו. אבל למרבה הצער אני כן.