אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 12

'איפה אני?' חשבתי לעצמי.
'לאן הגעתי?' הרחוב שאליו הגעתי היה רחוב יותר קטן מהרחוב של אלברט והיה גם יותר מלוכלך. סקרתי את המקום וניסיתי להיזכר באיזו דרך הגעתי הנה.
אבל זה היה קשה נראה היה שכל רגע הרחוב השתנה.
פעם אחת הוא היה מפותל בעל מרצפות אפורות מלוכלכות וברגע שעצמתי עיניים הוא השתנה לרחוב ישר בעל מרצפות צהובות-ירקות. מקום מוזר….
החלטתי שאם אני לא יכולה ללכת אחורה אני אמשיך קדימה. מי יודע מה יש שם. אולי יש שם עוד דברים מעניינים….
ברגע שהתחלתי ללכת יד קטנה תפסה אותי ומשכה אותי לתוך פינה חשוכה.
ניסיתי לבעוט ולצרוח ומה לא, אבל היד כיסתה לי את הפה.
"אם את רוצה לחיות,תהי בשקט ותפסיקי לזוז," קול קטן של ילדה נשמע מאחורי.
"תהי בשקט ואני יוריד את היד שלי מהפה שלך, מובן?"
הנהנתי במרץ.
קצת פחדתי, סאם נהג לספר לי כמה סיפורים שנשמעים דומה למה שקורה לי, אבל שם או שהנחטף/ נחטפת גוברים על החוטף.
האמת שליאון סיפור לי שהם גם מתים לפעמים. טוב, רוב הזמן הוא אמר.
בכל מקרה אני לא חזקה, ואין לי לאן ללכת, משמע- אני הולכת למות.
בזמן שחשבתי לי את כל זה הילדה סובבה אותי.
היא דווקא נראתה נחמדה, לא גדולה מימני, אני חושבת…
"היי. אני לילי. מי את? את נראית נחמדה. את לא תהרגי אותי נכון?" שאלתי בעליזות שמה לרגע את הפחד בצד.
"תהיי בשקט!" היא הורתה בכעס.
"למה?"
"כי הקול שלך מעצבן אותי." היא הושיבה אותי על הקרקע בכוח.
"למה חטפת אותי?" שאלתי מתעלמת מהאזהרה.
היא הביטה בי בכעס, "אני לא חטפתי אותך."
"אז איך אתה קוראת לזה?"
"הצלה," היא אמרה בנימה חסרת סבלנות.
"אני הצלתי אותך."
"מה? איך? למה?" שאלתי בבלבול.
"תראי, נכון שלא אמור להיות פה זמן?"
הנהנתי שמעתי את ליאון וסאם מדברים על משהו כזה.
"אז באמת לא היה פה זמן, עד שאתם הגעתם."
"אנחנו? איך אנחנו קשורים? מה עשינו?"
"מתים לא חיים, אז זמן זה לא חומר שאנחנו זקוקים לו. אתם חיים אתם זקוקים לזמן בשביל לחיות ובשביל למות, הזמן נותן לכם תועלת לחיים. אז כשהגעתם איכשהו דלף לכאן קצת זמן, אז למקום הזה," היא הורתה בידה על הסביבה. "יש שיטה איך לטפל בבעיה הזאת, זה כמו שהגוף תוקף את הוירוס שתקף אותו מלכתחילה האמת. הוא מנסה להשמיד אותכם."
"מה?…." פתאום לא היה לי אוויר.
"אז הזמן עצמו עכשיו מנסה להרוג אותכם, הוא רודף אחריכם בשביל לכלוא אותכם בעבר, וכך אתם תמותו."
זה יותר מידי בשבילי חשבתי בלב.
"הנה תראי הוא בא." היא הצביעה לעבר הרחוב.
ילדה קטנה בעלת שיער שחור האסוף בשתי קוקיות רצה ברחוב בעליצות. אני. היא עצרה והתיישבה על הרצפה.
"את רואה? זו את, בעבר. עוד רגע ואני 'אחטוף' אותך." היא אמרה.
"בואי אנחנו חייבות לזוז. אני אנה" היא הוסיפה בדרך אגב והושיטה לי את ידה תפסתי אותה בהיסוס והתחלנו לרוץ.
הרחובות היו נראים מפחידים ולא מפחידים באותו הזמן, עכשיו כשאני עם חברה זה נראה פחות מפחיד אבל אחרי ששמעתי שהמקום הזה מנסה להרוג אותנו אז זה היה קצת יותר מפחיד.
כשרצנו ראיתי שהיא אוהבת את זה, את הסכנה, ההרפתקה. טוב היא כבר מתה אז אין לה ממש ממה לפחד.
"אנה, תעצרי שנייה," התנשפתי. בגלל סאם אני לא יכולה ממש לרוץ הרבה, לצערי הרב הוא כל הזמן עומד על כך שאני לא ארוץ, ללוע הוא הייתי יכולה להיות אצנית של ממש. אבל במצבי הזה קשה לי לרוץ הרבה.
"מה?" אנה סובבה את ראשה אחורה לכיווני.
"תעצרי." אמרתי בין נשיפה לנשיפה.
היא עצרה, מבחינה בקושי שלי.
"סליחה, פשוט ממש משעמם כאן. אין פה הרבה דברים מעניינים." היא התנצלה בזמן שזחלתי לי למקום מוצל ליד בניין.
"אז מה, בת כמה את?" היא התיישבה לידי.
"זה קצת שאלה מסובכת אצלי, המספר האמיתי הוא שנה וחצי, אבל כעיקרון אני בת שש וחצי." עניתי לה. "בת כמה את?" התעניינתי.
להפתעתי הרבה היא צחקה. היה לה צחוק נחמד, מתגלגל ומדבק. "האמת שגם הגיל שלי זה שאלה קצת מסובכת."
הבטתי בה בפליאה.
"הגיל האמיתי שלי אני מניחה זה 11 אבל לא ממש אכפת לי מימנו, אני בת שבע בגופי ורוחי."
היא אמרה בחיוך.
"אז את גדולה מימני רק בקצת." אמרתי גם אני בחיוך, "אף פעם לא פגשתי מישהיא שהיא בגיל שלי. "
"גם אני לא אבל טכנית אני מדברת עכשיו לתינוקות בת שנה וחצי אז זה לא בדיוק אותו גיל…"היא אמרה ושנינו צחקנו.
"טוב אם את כבר התאוששת אז רוצה שנמשיך?" היא שאלה בעודה קמה ומנערת את בגדיה מהאפר שנדבק בהם.
הנהנתי. היא הושיטה לי יד ואני תפסתי אותה וקמתי, מעוצמת המשיכה אנה נפלה על הרצפה המלאה באפר ואני התפקעתי מצחוק. אנה אף על פי שנפלה הרגע חייכה גם היא, ואני הושטתי לה את ידי, הפעם אבל היא סירבה לקחת אותה.
"אני לא חושבת שכדאי שגם את תיפלי" היא צחקה.
בסופו של דבר חזרנו לרוץ קדימה מחפשות את את הדרך הנכונה. הפעם הרחובות לא נראו מפחידים. אפילו שכשמעתי את הצחוק שלי ושל אנה מרחוק, כאילו רודף אחרינו.
איכשהו אנה הצליחה למצוא את הדרך הנכונה ומצאנו את המעלית. או יותר נכון נתקענו במעלית בכל הכוח ונמרחנו עליה.
"אווץ'" גנחתי בשקט.
אנה צחקה שוב, סך הכול כשהיא לא מנסה לחטוף אותך היא ילדה צחקנית.
"האמת שאסור לי לעלות בלי אישור למעלית" אמרה אנה בעודה פותחת את הדלת לרווחה.
"אבל זה לא כזה משנה לי. עשיתי את זה הרבה פעמים, ואף פעם לא תפסו אותי" היא גילתה לי.
"את ילדה שובבה אנה," אמרתי לה.
"והבעיה היא…" היא הביטה בי במבט מוזר
"שאין שום בעיה, אני מסתדרת עם שובב מצוין!"
הילדה זוהבת השיער צחקה שוב, לא שמתי לב שאנחנו כבר ממראים עד שראיתי פתאום את השיער הזהוב של אנה עולה למעלה בצורה מצחיקה.
"אנה לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי מנסה לגבור על צחוקי.
"לבית של איינשטיין לשדרות אפריל 1955!" היא הכריזה. היה ניכר הפנייה שהיא גם מתאמצת לא לצחוק עלי. השיער שלי גם עמד למעלה. ושני הצמות שלי עמדו כמו קרני שור.
שילבתי ידיים והבטתי בה במבט נעלב.
אבל כנראה שזה רק החמיר את המצב, מרוב מאמץ הפנים של אנה האדימו ורעדו ועיניה החומות קרנו צחוק.
"נו טוב, תשחררי את זה. " אמרתי בטון של 'מה זה כבר ישנה?'
אנה לקחה את הצעתי.הצחוק שלה הרעיד את המעלית והיא ישבה על הרצפה בשביל להירגע.
"את נראית כמו שור-תינוק נעלב. " היא אמרה בצחוק.
היא לא הפסיקה לצחוק עד שהגענו. וגם אז כשנחתנו ויצאנו מהמעלית היא הייתה צריכה עוד כמה דקות בשביל להירגע.
מסתבר שהנחיתה הייתה גם מאוד מצחיקה.
אבל אני לא מבינה מה היה כל כך מצחיק בי.
בנחיתה השיער שלה נפל על פניה במפל זהוב מסובך לפי דעתי זה היה יותר מצחיק מהקרני השור שלי.
אני לא חיכיתי ממש לאנה אני רצתי לדלת שזכרתי אותה כדלת לבית של אלברט. ופתחתי אותה לרווחה בקריאה של "ש-לום!"
חמישה פרצופים הסתכלו עלי בפליאה.
ואז התחילו הצעקות.
סאם רץ וחיבק אותי ואז התחיל לצעוק עלי.
הגמד ישב והיה ניכר בפניו שהוא עדיין כועס עלי אם כי אני חושבת שהוא אולי נראה קצת אשם.
ליאו התחיל להתווכח עם סאם, על כך שהוא בכלל לא היה צריך לצעוק עלי מלכתחילה.
ומרכוס שאל אותי איך הצלחתי לחזור.
ברגע שהוא שאל את זה הדלת נפתחה ואנה מיהרה אלי.
"היי!" היא אמרה לכולם.
כולם הפסיקו לדבר ולהתווכח והסתכלו עליה בבלבול.
"אנה?" מרכוס שאל אחרי שתיקה קצרה "מה את עושה כאן?"
"רגע, איך אתה מכיר את אנה?" היה תורי להיות מבולבלת.
"הממ… אנחנו אחים." אמרה לי אנה במבוכה.
"אחים?" יכולתי לראות את הדמיון סתווי הפנים בעיקר, אבל לא ידעתי שלמרכוס הייתה אחות, עכשיו אני יכולה להבין למה הוא היה כל כך ממורמר, יש לו אחות קטנה מתה.
"אנה איך את מתת?" שאלתי את אנה שעמדה לשם שינוי בשקט, פתאום נהיה לי מעניין.
עכשיו שיש פה חתיכת סיפור משפחתי עסיסי אין מצב שאני לא מגלה אותו, למרות שלא נראה לי שמרכוס אי פעם ישתף אותנו במשהו אישי, ובמיוחד לא משהו כמו מות אחותו הצעירה.
"הממ…." היא התלבטה.
"נוו!" דחקתי בה.
"בסדר בסדר, אבל לא עכשיו. יש פה סכנה בשבילכם." היא ניסתה להתחמק.
"לא את תחמקי מזה." לקחתי את ידה ומשכתי אותה לחדר צדדי.
"אל תפריעו לנו." הסתכלתי עליהם במבט מזהיר. הם הנהנו. ליאון זקף את אגודליו ולחש לי בלי קול "תעשו חיים!"
אני אוהבת את ליאו.
הוא עשה לי קלטת וידאו פעם, אני זוכרת.
סגרתי את הדלת והבטתי באנה בסקרנות.
"דברי."
"טוב תראי, את מכירה את מרכוס, הוא האח שלי."
הנהנתי בראשי.
"אז חוץ מימנו היו לי עוד שני אחים אבא ואמא. "
קינאתי בה. לא יכולתי שלא. אין לי לא אבא, לא אמא, ולא אחים. רק כמה אנשים ששומרים עלי שאני לא אעשה שטויות ושלא יחטפו אותי, הם לא עושים עבודה טובה כל כך בהתרחש בעובדה שאני מדברת עם אחות של מי שחטף אותי שהכרתי אותה בזמן שעשיתי שטויות וצרות.
"אבי מת שנה לפני שאני מתתי, לפי הסיפור הסטנדרטי בתאונת עבודה. אבל הוא לא, ואני לא יודעת מה הסיפור האמיתי הוא לא מסכים לספר."
"את ראית אותו פה?" שאלתי, אני כבר הייתי בתוך הסיפור כול כולי.
אנה הינהנה. "כן, אני רואה אותו הרבה פעמים. אנחנו אוהבים לטייל ביחד וסתם לדבר, אבל זה לא קשור לסיפור."
"נכון, סליחה. תמשיכי בבקשה." התנצלתי.
"אז המשפחה שלי לא האמינה לסיפור שנתנו לנו, כולם חוץ מאמא. אמא כול הזמן ניסתה להגיד לנו שזה אמיתי, אבל אף אחד לא האמין לה."
זה מעניין…. חשבתי לעצמי.
"האחים שלי ואני היינו מאוד מאוחדים הסתובבנו כל הזמן ביחד, דיברנו על כל דבר, והתאמנו לקראת הגרוע מכול.
יום אחד, בזמן האימונים מרכוס זרק לאח שלי
מלקולם סכין למען הדגמה של איך תופסים סכין. מלקולם קפץ לתפוס אותה הוא תפס אותה באופן יפייפה, כול כך מהיר עד שבקושי היה אפשר לראות שהוא תפס אותה.
אבל הוא תפס," היא אמרה בנימה של עצב.
"אך בטעות הוא הפנה את הסכין השנייה לעברי, הסכין הזאת ברנדם היה אמור לתפוס אחר כך. הסכין נתקעה לי פה."
היא שמה את ידה על ביטנה.
"מלקולם היה מבוהל. ברנדם גם, בהסכמה אילמת הם החליטו לאשים את מרכוס.
היו הרבה צעקות, אני זוכרת שמלקולם התחיל עם ההצגה. הוא צעק למרכוס "תראה מה עשית!" ומרכוס מיהר עלי. אחר כך אני חושבת שהתעלפתי ואחרי זמן קצת מתתי ומצאתי את עצמי פה." היא החוותה בידה לסביבה. "לבדי…"
אני בחוסר טאקט והבנה שחברתי החדשה פגועה ועצובה שאלתי: "ומה קרה אחר כך?"
"אני נשארתי פה כמו שאת יודעת." היא אמרה בחוסר הבנה של השאלה שלי.
"לא לא, לא לזה התכוונתי."
"אה," אנה הבינה. "למזלך מרכוס סיפר לי מה היה. אחרת זה היה סוף הסיפור."
יש! חשבתי לעצמי.
"אז אחר כך אחי האשימו את מרכוס בכך שהוא הרג אותי, הם פירסמו את השמועה לכולם וכולם שנאו את מרכוס. הם קראו לו רוצח ירקו עליו ונתנו לו מכות. אפילו אמא שלנו.
אבל מרכוס לא נשבר מזה." היא אמרה בגאווה. "הוא קם והתחזק. הוא לא הניח למילים שלהם לחדור, הוא צחק על כל מילה שהם אמרו עליו, וצחק עליהם. ולא ניסה לגרום להם לאהוב אותו שוב." את המשפט האחרון היא אמרה בעצב. "הוא שנא את עצמו הוא לא חשב שהוא ראוי למשהו אחר." היא אמרה בלחש.
הפעם קלטתי שהיא זקוקה לנחמה. אם כי אני ממש לא טובה בזה.
"אני יכולה להביא לך חיבוק אם את רוצה." הצעתי "אבל אני לא טובה בכל הדברים האלו…"
אנה צחקה צחוק חרישי ומחתה את הדמעות.
"לא זה בסדר, אני בסדר. על תשכחי שאתם חייבים ללכת, בכל זאת אתם בסכנה." היא הזכירה לי.
"נכון. שכחתי מזה לגמרי!"
יצאנו מהחדר. ליאו וסאם הביטו בנו בסקרנות רק מרכוס בה לעבר אנה ופרע את תלתליה הזהובים.
"אז מה. עשיתם לכן שיחת בנות שמה?"
אנה צחקה וחיבקה אותו.
"אנה," הזכרתי לה. "יש לנו צרות זוכרת?"
"צרות?" אמרו סאם וליאו ביחד. רק בטון שונה. סאם בטון נלחץ ודאגני וליאו בטון עליז ומסוקרן.
"כן צרות." אנה התנתקה מאחיה. "יש לכם חתיכת צרות." היא סיפרה להם על הכול רק ביותר פרטים. כמו שמבוגרים אוהבים.
הם הנהנו ברצינות. אפילו ליאו, זה היה מפתיע.
אחרי זה סאם התחיל כמובן להילחץ. בעוד ליאו נותן לו סטירות שוב ושוב בשביל לרכז אותו.
זה היה עניין משעשע.
סך הכול לא לקחתי את הכל ברצינות עד שפתאום מרכוס התנפל אלי. הוא הפיל אותי על הרצפה וקיבלתי מכה חזקה בראש. הכול החל להסתחרר, והתחיל להחשיך, 'מוזר,' חשבתי לעצמי 'חשבתי שאין פה יום ולילה' העיניים שלי התחילו להיעצם וראיתי ממש לפני שנרדמתי את מרכוס צועק נמשך על ידי משהו לא ברור ואז הכול היה שחור.