אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 4

חשבתי שהיה יותר קשה לקחת את הילדה.
אבל זוג השומרים שלה, אפילו לא העיפו בה מבט. זה היה כאילו הם אומרים לעולם: 'בבקשה קחו אותה, אין לנו מה לעשות איתה.'
אחד אפילו שזר לעצמו זר פרחים בעוד מזמזם מנגינה.
אבל באמת, אף אחד לא לימד אותה להתרחק מזרים?
כאילו, אני באתי עליה נתתי לה יד ואמרתי לה 'את רוצה ללכת לטיול?' והיא הנהנה במרץ ונתנה לי את ידה.
מה עובר בראש של הילדה הקטנה הזאת??

עוד מעט נגיע למפקדה, ואז נוכל לנצל את האנרגיה שבתוכה ונהיה הכי חזקים בגלקסיה, לא שזה כזה אכפת לי, זאת פשוט המשימה שלי, ואני אמור להצליח בה.
אני יודע מה קורה ברוב הסיפורים לנבלים כמוני: הם מתנהגים כמו מטומטמים, הגיבורים משיגים אותם, הם עושים עליהם תחבולה, ומצילים את הכול, בזמן שהנבל מתנהג בטמטום ונותן להם את כל האפשרויות לנצח אותו. ומת.

אני לא יומרני, ואני לא אפתח פה לשטן ויגיד שלי זה לא יקרה.
איכשהו לכולם זה קרה. אני רק צריך למצוא את הדפוס ולשבור אותו. אני לא יכול להיכשל. אני חייב להביא להם את המפתח להכול. היו לי יותר מידי אפשריות להראות שאני שווה משהו. והצלחתי לקלקל את כולם. זוהי ההזדמנות האחרונה ואני יצליח בה.

המחשבה על כל זה גרמה לי להמחיש את צעדי. אני סחבתי את הילדה מעולפת על הגב. עוד כ-2 קילומטר אנחנו שם. אני כבר יכול לדמיין את ההבעות המופתעים של משפחתי.
הם לא חשבו שאני יצליח. הם אפילו קיוו שאני לא יצליח לעשות כלום. הם אוהבים את זה שיש להם על מי להצביע ולאשים ולצחוק.

-צוחק מי שצוחק אחרון.' חשבתי לעצמי במרירות.

התיישבתי בצל בכבדות ושתיתי מהמימייה שהוצאתי מהתרמיל הקטן שלקחתי איתי לכל מקום. הוא היה יקר מידי בשביל שאני ישאיר אותו עם אימי והאחיי הגדולים. הם יותר מידי סקרנים והרסנים.
-קדימה מרכוס.' עודדתי את עצמי. 'סך הכול שני קילומטרים ותוכל להתנקם בהם על כל השנים שהם התעללו בי.
חשוב רק על המבט המתפלא שאני יעלה ויעלה וישאיר אותם איפה שהם, רחוק בתחתית הביוב.'

הילדה התחילה להתעורר. חשבתי שהזריקה תספיק עד שנגיע לשם. לא לקחתי עוד. כנראה שאני יצטרך להסתדר בלי זה.
היא פקחה עיניים, "ליאו?" היא שאלה בתקווה.
הנה זה מתחיל חשבתי לעצמי. " לא זה מרכוס." אמרתי ברכות.
"מכוס?" היא שאלה בבלבול.
"כן אני חבר. אנחנו הולכים לטיול. נכון שאת אוהבת ללכת לטיל?"
"כן!" כך תיארתי לעצמי….היא קראה בשמחה "איאול!"

"כן כן, איאול." אמרתי בסוג של רגשות מעורבבים של קוצר רוח ושעשוע. "בואי תביאי למרכוס יד."
היא הביאה לי את היד שלה בחשש. ואני עודדתי אותה. "כן. כן. זה בסדר. מרכוס ייקח אותך לטיול כיף." היא סוף סוף קצת מהססת.
יופי, כבר חשבתי שהיא כבר עם פיגור שכלי.

עכשיו כשהיא הייתה לגמרי הייתה משוכנעת שהכול בסדר, ושאני ייקח אותה לטיול נחמד וכיף. היה יותר קל.
"איך קוראים לך ילדונת?"
"לילי". היא אמרה בגאווה.
"אה. נחמד. לילי, תגידי את יודעת איך עושה ברווז?"
וככה שעששתי אותה לאורך הדרך. חיקויים של חיות, פרצופים, וקולות מוזרים. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנהניתי ככה. בטח כשאבא עדיין היה, והמשפחה הייתה מאוחדת ורגילה.

לאחר זמן מה התחלתי לראות את המפקדה באופק.
רק עוד כחצי קילומטר ואנחנו שם. אבל ההיתי חייב להפסיק ולנוח לשנייה. הילדה הייתה מותשת, וכך גם אני.
"הנה קחי".נתתי לה את המימייה שלי בשביל לשתות. וחציתי את סנדוויץ' השוקלד שלי, והבאתי לה חצי. היא כרסמה אותו בתאבון.

ואז משום מקום היא הניחה את ראשה המכוסה בתלתלים שחורים ורכים. ונרדמה. לא ידעתי מה לעשות. הופתעתי. הפעם האחרונה שאני זוכר שמישהו עשה לי את זה. זו הייתה אחותי הקטנה. אנה. והיא איננה. השם האמיתי שלה היה אנסטסיה . והיא הייתה הנסיכה הקטנה של המשפחה.
עד התאונה.

מאז הכול כל כך השתנה…. צעקות, מריבות, האשמות והתעוללות.

טוב מה עכשיו הפכתי להיות ריגשי? אני צריך להשלים את המשימה לשמה נשלחתי.כבר הייתי כל כך קרוב ליעד.
גמרתי מהר את הסנדוויץ' והחזרתי את המים לתרמיל. הרמתי את לילי בזהירות שלא תתעורר, והמשכתי בדרך. וכשעיתי זאת הייתי כל כך מרוכז עד שלא שמתי לב לעיניים העוקבות אחרי בין העצים.

הגעתי לכניסה הגדולה. היא הייתה נראית נוראית כמו כל שאר הפעמים, ההפך הגמור מהמילה בית.
הנה אני הולך להיכנס, עוד הפעם, לתוך הכלוב הגדול הזה. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.

הכול היה שקט. שום נפש חייה לא הייתה באזור משהיה מאוד משונה.
התחלתי ללכת במסדרונות, סוחב את לילי על ידי חושב על ההבעה הזחוחה שעל פני אחיי שתרד כשתראה אותי.
אך פתאום אני שומע צליל צעדים מאחורי. "מרכוס! בחיי. מאוד מפתיע לראות אותך חי ושלם אחרי משימה כל כך 'מסובכת', הא?" הסתובבתי וגילתי את שני אחיי הגדולים עומדים מאחורי עם ידיים שלובות ומבטים לגלגנים. "ברנדם, מלקלום, כמה אני לא שמח לראות אתכם. לא חשבת שאני יצליח הא?" השבתי בשלי.

הם גיחכו. ומלקולם התקדם לעברי ואמר: "נכון לא חשבנו. וגם כל השאר לא חשבו ככה. לכן אנחנו נעשה לך טובה. אנחנו נשלים לך את המשימה. הרי אתה לא רוצה שכולם ימותו מדום לב, כשיגלו שאתה עדיין חי אחרי כל הניסיונות הברורים להרוג אותך. נכון?"

עמדתי נטוע במקומי. "למה אתם מתכוונים?" שאלתי בשקט.
מלקולם סימן לברנדם סימן כלשהו. וברנדם תפס אותי בזמן שמלקולם חטף מידי את לילי, היא התעוררה והתחילה לבכות כשגילתה שהיא אחוזה בחוזקה על ידי אדם זר.
"הי!" מחיתי בזעם. "תחזירו אותה! זו המשימה שלי!"
ברנדם התקדם והכניס באי זהירות מחט מלאה בחומר הרדמה לזרועה הקטנה של לילי, היא נרדמה.
"היא הייתה שלך. אבל תראה באיזה קלות היא כבר הפכה להיות שלנו." הוא אמרו לי ברשעות. הוא תפס אותי בכוח קושר אותי ושם אותי בפינה.
"אתם עוד תשלמו על זה!" צעקתי אליהם בזמן שהם פנו לי גב והלכו בדרך ל'מרפאה'.

הו. כן. הם ישלמו על כך. חשבתי בנקמה. וכבר בראשי תכננתי תוכנית, היא לשם שינוי תעבוד במאה האחוזים. אני רק צריך קצת לחכות לכמה אנשים, הם כבר יעשו את רוב העבודה המלוכלכת. ואני אמצא לי כרטיס נסיעה מפה לנצח נצחים.