אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו פרק 5

הם היו פשוט נהדרים בכל מה שקשור לתוכניות, מה אני אגיד.

הם כנראה אף פעם לא באמת חושבים על תוכנית לפרטי פרטים הם פשוט מחליטים בכללי משהו ועושים אותו לא חושבים בכלל על איך יעשו אותו.

אני והבחור הזה, סאם החלטנו שצריך למהר ללכת בשביל לא לאבד את עקבות החוטף שלנו אז מה שהוא עשה זה פשוט להתחיל ללכת. כך שיצא שכל אחר צהריים העברנו בחיפוש העקבות של החוטף שלנו.

הוא היה מוכשר מי שזה לא היה, היה לנו מאוד קשה למצוא לאן הוא הלך. אבל אני בתור גמד יערות מעולה בלמצוא עקבות של חיות ויצורים חיים למינהם, כל עוד הם לא עפים. לציפורים אין לי שום מומחיות. אני אוהב יותר את מה שעל הקרקע, המחילות והיצורים אשר אין להם כנפיים. לרוב המשפחה שלי בכלל יש פחד גבהים, אבל אני לא. אני פשוט לא אוהב אותם, ואני מעדיף הרבה יותר שהרגלים שלי על הקרקע במקום יציב.

אחרי הליכה קצובה במשך שעה וחצי או יותר, הנוף השתנה לאט לאט לפחות עצים, יותר שיחים, ובמקום דשא היה יותר חול, וגם, היה יותר חם.

היה קשה ללכת, ההליכה הייתה מייגעת והחום התחיל להיות בלתי נסבל, וגם המשוגע הזה, ליאון נראה לי, הוא החליט להתמודד עם החום בעזרת בקשות, וכשזה לא הלך לו הוא התחיל עם איומים לאוויר. כן אני יודע, מאוד מועיל…

כבר התחלתי לפקפק במומחיות שלי עד ששמענו לפתע מרחוק קול של צחוק. זה עודד אותי וגם בלבל אותי: איזה ילדה רגילה תצחק כשחוטפים אותה???

מה שגם גרם לי לפקפק בכך שהמפטון באמת חטף אותה, אני לא חושב שלהמפטון אכפת אם הילדה בוכה או צוחקה. אכפת לו שהיא תהיה בשקט ושהוא יביא אותה לאן שהוא צריך. שום דבר מעבר.

וגם חוץ מזה שמעתם פעם המפטון מספר בדיחה? הם נוראים בזה! אין להם טיפה של חוש הומור בריא. וגם שום המפטון לא היה הולך בכזאת זהירות, הרגלים המפלצתיות שלהם פשוט לא מסוגלים לצעוד בשקט. מי שלא ישמע המפטון מתקרב עליו הוא פשוט חירש. או מטומטם.

בכל מקרה הצעידה הזאת הייתה משעממת לחלוטין, מה שגרם לי יותר לחשוב שזה לא משהו רע. אבל היו רגעים שפשוט אמרתי לעצמי: מורי, מה לעזאזל אתה עושה כאן? לאן חייך מדרדרים?

המשפחה שלי בחיים לא הייתה מזהה אותי עכשיו. מעניין כמה זמן אני ההיתי תקוע באי הזה…אני כבר לא זוכר את עצמי מלפני שכל הסיוטים האלה התחילו להתגשם. טוב, אני כן זוכר. אבל אני לא זוכר את השגרת החיים הנורמלים שלי. כמו לישון ולהתעורר מוקדם בשעה חמש לפנות בוקר ולא לנסות לא להירדם כל הלילה. לאכול ארוחה הגונה ולא שאריות של ירקות. אני אוהב לאכול, כל יום אני ומשפחתי עשינו סעודה ענקית שארכה כ4 עד 5 שעות. ללמוד דברים חדשים, לפתח את ההשכלה ולא לברוח כל הזמן או לנסות לא לחשוב על משהו.

בהתחלה כשהגעתי היה המצב יותר טוב, הגעתי לפה לגמרי בטעות והחלומות שלי היו גדולים וטובים. רציתי לקבל השכלה, ללמוד דברים שאף אחד לא יודע, לגלות את סודות היקום. כמובן שהם גם קראו, אני יודע דברים מופלאים ומדהימים. אבל לאט לאט שהבנתי מה המקום הזה התחלתי לחשוש, כל לילה הלכתי לישון בפחד על מה אני אחלום. ניסיתי בתוך החלום לפעול, עם מופיעה מפלצת אז אני מוצא דרך נפלאה ומתוחכמת להביס אותה ואז כשאני מתעורר אני מוצא מפלצת ואני גם מוצא רעיון כיצד להביס אותה. אבל לאט לאט המוח שלי התחיל לאתגר אותי. אני התחלתי להמציא בעיות כל כך מסובכות בחלומותייעד שאני לא הצלחתי למצוא להם פתרונות. הגעתי למצב שבו אני לא יודע מה נכון או מה לא נכון. מה חלום ומה המציאות.

מה עם כל ההרפתקה הזאת זה גם סיוט שלי ואני חייב להתעורר עכשיו לפני שהוא יתחיל להיות בעייתי ומסובך? סך הכול אני גמד אומלל שנתקע על אי החלומות בגלל טעות שכולם עושים. ואני לא יכול להמשיך עם זה.

שקוע בתוך המחשבות והייסורים שלי לא ראיתי לאן אני הולך עד שפתאום סאם משך אותי על מאחורי שיח. "אתה משוגע?!?! אתה רוצה שהוא יגלה אותנו??? כמעט נכנסת לשדה הראיה שלו!" הוא נבח עלי בשקט.

"סליחה." מלמלתי בשקט. העפתי מבט קדימה, החוטף בהחלט לא היה המפטון. הוא היה בעל שיער שחור, ולבש חולצה משובצת ומכנסי ג'ינס, וזה כל מה שהצלחתי לראות ממראהו כי הוא היה בגבו אלינו. אבל נראה שהילדה בוטחת בו כי היא נתנה לו יד והלכה אתו בלי שום היסוס. לא שזה אומר משהו גדול, הילדה הזאת היא מאה אחוז ילדה לא רגילה וחסרת הגיון.

עקבנו אחריהם, במרחק בטוח. החוטף הזה לא היה כמו שחשבתי שהוא היה. כי מי באמת שמע אל חוטף שמצחיק ומספר סיפורים לחטופים שלו?

אני עצמי לא הייתי מתנגד לכזאת חטיפה. במיוחד עם היא תוציא אותי מהאי הזה.

אחרי זמן מה הם עצרו בצד להפסקה קצרה. והילדה נרדמה עליו. אני כבר בשלב הזה לא יכול כבר להגיד לכם עד כמה היא מוזרה. החוטךף נראה מופתע בדיוק כמוני אבל לאחר זמן קצר הוא לקח אותה על הידיים שלו לכיוון מבנה גדול ומרשים שעמד באמצע שום מקום.

אנחנו חיכינו קצת ואז נכנסנו פנימה. הלכנו לעבר קול שצעק דברים כמו" אני שונא אותכם! אני אהרוג את כולכם! " זה היה נשמע טוב בשבילנו. מי ששונא את העם של אותו חוטף כנראה שיהיה בצד שלנו. אויבו של אויבי הוא חברי לא?

כשהלכנו לעבר הקול שקילל בשצף קצף הופתענו עד מאוד או לפחות אני וסאם,לתדהמתנו ראינו לא אחר מאותו חוטף יושב בפינה קטנה קשור בחבל עבה.

"אמממ.. היי?" סאם שאל בהיסוס.

החוטף הרים מבט. "אה. אלו אתם…"

הוא אמר את זה בשאת נפש. כאילו הוא רק חיכה שעוד משהו יבוא ויהרוס לו את היום. סאם השתעל. "סלח לי שאנחנו מפריעים לך." הוא אמר. "אבל איפה הילדה הקטנה שחטפת מאיתנו?"

"אתה כנראה מתכוון ללילי." הוא הנהן בהבנה, "אני חושב שהיא עכשיו במעבדה. מנסים עליה ניסויים…" "מה?!?!" סאם התחיל להשתגע. "למה לעזאזל אתם עושים ניסויים על ילדה בת שנה???? אין לכם לב?!?!"
"זה לא נימוסי לדבר למישהו שקשור בחבל" אמר החוטף בשלווה.

"זה גם מאוד לא נימוסי לחטוף ילדה קטנה בשביל שהיא תהיה עכבר מעבדה!!!!" סאם התחיל לצרוח קצת.

"הממ. אחי. כדאי שתנמיך את הווליום. אם תשחררו אותי אני יוכל לעזור לכם."
"ולמה שאתה תעשה את זה?" שאל סאם בנימה חשדנית.

"ולמה שנאמין לך?" שאלתי אני.

"א:" הוא אמר "בגדו בי. ואני רוצה לנקום, וב: אתה לא חייב. רק אם את רוצה אני לא יכול להביא לך סיבות למה כן."

סאם בחן אותו בחשדנות. והחליט שהוא מסכים להצעתו של הבחור. "אם אני רואה רק סימנים של לבגוד בנו. אתה תמות מוות מלא ייסורים, ואני מתכוון לכך יש לי פה מישהו שאחראי על כל הדברים האלו שקשורים למוות." הוא איים, מעניין למי הוא התכוון…

"עובד בשבילי". הוא אמר. סאם שחרר אותו. "אני מרכוס" הוא הושיט יד לעבר סאם.

"סאם…" הוא לחץ את ידו המושטת…

"יש לי רק שאלה קטנה לפני שמתחילים בלתכנן תוכנית וכאלה, שאלה קטנה: למה הבחור הזה מדבר לקיר?" הוא הצביע לעבר ליאון שנראה שהוא באמצע שיחה עמוקה ופילוסופית במיוחד עם אדון קיר.

"הוא קצת השתגע לאחרונה…" סאם התנצל.

"ואם אפשר לדעת, מה זה המקום הזה?" שאלתי אני, בכל זמן שהותי פה לא ראיתי את אותו מקום.

"זה 'המתחם'. פה גרים אני ובני מיני."

לפתע הוא שם לב שאני זה שדיברתי.

"או. אני רואה שיש לכם גם גמד. מרכוס לשירותך".

"מורי לשירותך ולשירות בני משפחתך" עניתי בשלי. הוא אמר את זה בנימה מכובדת. נראה שיצא לו להיתקל בכמה גמדים בחייו. ציינתי לעצמי. הוא עמד בכללי הנימוס הבסיסים של הגמדים.

"זה בסדר," הוא אמר, "אני שונא את משפחתי אתה לא צריך לשרת אותם."

"הלו אנשים! השעון מתקתק. אין לנו זמן לנימוסים." סאם מיהר אותנו.

"תמיד יש זמן לנימוסים ואנלגטיות". עניתי לו בקול מתנשא.

"סאם גלגל עיניים, ומרכוס צחק. "שכחתי עד כמה אני אוהב גמדים." ואז הוא הרצין. "טוב, טוב. אם תקשיבו לי יש לי כבר תוכנית מצוינת שתעזור לכולנו. מקשיבים?"

יש לו כבר תוכנית, מעניין מאוד. אני חושב שאני מחבב את אותו הבחור, אני אפילו אנסה לזכור את שמו.

הקשבנו לתוכנית והנהנו בחומרה. הבחור היה חכם. אני בהחלט מחבב אותו, אבל לפני שהספקנו לחלק תפקידים לכל אחד נשמע פיצוץ גדול שהרעיד את כל הרצפה ושלח גם הלם לכל הסביבה הקרובה.

ואז מתנו.