דוקטור הו
עוד פעם כל תגובה תתקבל בברכה.

אל האינסוף וצעד אחד מעבר לו. פרק2

דוקטור הו 22/10/2015 591 צפיות תגובה אחת
עוד פעם כל תגובה תתקבל בברכה.

לרוץ, אני שונא לרוץ. אז למה אני תמיד מוצא את עצמי במצבים כאלה שאני צריך לוץ על חיי?
הכל באשמת ליאון, הוא עושה שטויות כל הזמן, אני יכול להבין אותו בתור המוות הוא חייב להיות רציני אז עכשיו כשהוא בחופשה אז הוא עושה חיים. משפט מוזר להגיד דווקא על המוות…
הריצות האלה הכניסו אותי לכושר כך שאני הגעתי לחללית ראשון, וליאון שניסה לעקב אותך קצת כדי שאני יוכל להתחיל להמריא( דווקא מאוד מתחשב מצידו.) נשאר מאחור לבנתיים.

לא היה לי ממש זמן לדאוג לכך שללילי יהיה נוח ושתשב בבטיחות בכיסא שלה. אז אני סוג של זרקתי אותה על הרצפה של החללית ורצתי לכיוון חדר הבקרה.בדרך כלל אני נחלץ במצבים כאלה, יש לי התקפי חרדה וכל מיני דברים כאלה אבל הפעם עבדתי כמו מכונה, לחצתי על כפתורים, משכתי בכמה ידיות. התנעתי והתחלתי לרחף קצת. רק שהייתה לנו קצת בעיה…

ליאון, כך מסתבר, לא רצה לברוח מהמקום הזה כל כך מהר. הוא עמד והסתכל לכל הצדדים המפטונים הקיפו אותו,לא היה לו לאן לברוח. הוא פשוט עמד שם בשקט, מסתכל על ההמפטונים בשלווה ובבטיחות.

אני דווקא לא הייתי כל כך בטוח ושליו. הסתכלתי על כל דרך אפשרית איך לחלץ אותו משם, ולא הייתה לי ממש תוכנית חוץ מלצעוק "ליאון!" שאותה גם ניסיתי אך היא לא ממש הלכה…

מה אני כבר יכול לעשות?
לפתע איפשהו עמוק בתוך מוחי נדלק רעיון: "חבל, אני צריך חבל, אני חייב חבל," מלמלתי בלחץ, חבל הופיע על השולחן. חטפתי את החבל, "לילי תחזיקי חזק," הזהרתי את הקטנה,לא שהיא באמת מבינה משהו מהמילים שאני אומר, חבל, זה דווקא היה יכול להיות עזרה מבורכת אם היא הייתה פתאום מבינה איך לעלות לכיסא הבטיחות שלה ולקשור את עליו ולחכות לגרוע מכול.

לי, עוד פעם לא היה זמן לזה, חוץ מלחכות לגרוע מכול. פתחתי את הדל חירום של החללית שלנו היא הייתה איפשהו מתחת לשטיח כך שההיתי חייב להזיז משם כמה דברים כגון: משחקים, אוכל, תינוקת קטנה,הורתי לטייס האוטומטי לעלות אותנו כשלושה מטרים מעל ליאון {הטייס האוטומטי הינה מערכת המופעלת על פי קול שליאון התקין והוא מכנה אותה כדבר 'גאוני' ו'מבריק' בעוד אני קורא לזה 'הדבר הנוראי שמכניס אותנו לצרות.' ובגלל שעתידה המערכת המקוללת הזאת להופיעה בסיפורנו זה ראוי היה זה לציין פרטים אלו.}

כשהיינו מעל ליאון וחבורת ההמפטונים קרא משהו מוזר. ההמפטונים הפנו עורף לליאון ולחללית וצעדו בשקט בחזרה לעיר. "ליאון, תעלה!" קראתי אליו בעודי מתפלל שההמפטונים לא יחזירו לעשות בעיות אלו וכאלה.

אך מסתבר שלא ההמפטונים הם לא אלו שזממו בעיות אלא ליאון,
ליאון אשר הסתכל על החבל כמנסה להבין מה הוא אמור לעשות איתו, עמד במבט מטומטם על פניו. ולאחר זמן מה שהוא בהה בחבל הוא החליט בליבו החלטה ולקח את החבל וקשרו למותניו. 'טוב, כנראה שהוא לא עומד לעלות.' חשבתי לעצמי. והתחלתי למשוך אותו לתוך החללית. מלאך מוות הרבה יותר כבד ממה שאתם יכולים לחשוב. למרות מה שנראה רובצות עליו הרבה שנים של בדידות, צער, וכאב, והדבר ניכר מאוד דווקא במשקלו ולמי שחד עין יוכל לראות שגם בהבעות פניו יש מסתתר עצב עמוק מאחורי מסיכת שמחה ושטויות.

הייתה זאת משימה קשה ומאוד מפרכת למשוך אותו, המלאך המוות העליז לא נתן שום סימנים שהוא הולך לעזור לי להחזיר אותו בבטחה לבטן החללית אלא להפך, הוא צוהל צהלות וצווחות שמחה של ילד קטן וזז לכל כיוון כמו עלה ברוח.
'כן, אנחנו נורמלים בלי כל ספק,' חשבתי לעצמי 'מי שישמע על זה יחשוב שאנחנו משוגעים ויאשפז אותנו במוסד כלשהו.'
לי בכל אופן לא היה כוח לחכות שהוא יחליט פתאום לקחת רצינות וכן לעלות למעלה אז פשוט משכתי אותו בלי רחמים, גם אם זה היה כואב ליאון לא הראה סימנים כאלה. הו ארק נופף בידיו לכל עבר וצעק "ווווייייי!!!"

לאחר שלבסוף ליאון אכן היה בפנים הלכתי לסגור את הדלת ולהרים את הדברים שנפלו ואת לילי ושמתי אותה למקומם הנכון ואותה לכסא הבטיחות שלה.

רציתי ללכת לכבות את הטייס האוטומטי לפני שהוא יקח אותנו ליעד מוזר ומסוכן עוד הפעם אבל כשראיתי מה ליאון עושה לא יכולתי שלא להיות מודאג.

ליאון רקד סביב עצמו. רץ לכיוון אחד התנגש בקיר, וחזר לכיון השני בחיוך מטופש מרוח על הפנים שלו. הוא חזר על הפעולה הזאת כמה וכמה פעמים עד שעצרתי אותו ושאלתי אותו אם הוא בסדר. אך הוא רק הנהן בהתלהבות והמשיך לחזור על הפעולות המשונות הללו בנוסף לכמה קפיצות בזיגזג לכיוני פעם אחת ולכיוון לילי פעם שניה.

"ליאון? " שאלתי בחשש "מה הולך? "
ליאון הסתובב אלי עם הבעה מוזרה על פניו. ואז מבטו התחלף למבט שמחה. "סמואל! " הוא קרא בקול " אני זוכר אותך, אתה המלאך המוזר שהיה בכוכב ארץ וניסה לקנות לו ולתינוקת קטנה ארוחת בוקר! " הוא ספק כפיים בשמחה.
'כן…..' חשבתי לעצמי. 'מה הולך כאן?' ההתנהגות הזאת מוזרה מידי. אפילו בשביל ליאון.
"היי, איפה התינוקת הזאת שהחזקת? " הוא שאל בזמן שהסתובב במקום בחיפוש אחריה. הצבעתי על לילי אשר איכשהו הצליחה להשתחרר מהכיסא שלה ושיחקה בפינה עם הצעוצוע שלה.

"היא? " הוא שאל בפליאה " בחיי התינוקות האלה גודלים מהר" אמר במבט חלמוני וחזר לרקוד.

רציתי לשאול אותו על מה הוא מדבר. אבל לפתע החללית הודיעה עם הצלצול המיוחד שהגענו לכוכב אחר.

לא רציתי באמת לדעת איזה כוכב זה כי הטייס האוטומטי {ששכחתי להזכיר ששמו ג'ק} הביא אותנו לפה מה שצועק סכנה!

אך לדאבוני הרב ליאון דווקא רצה לחקור את הכוכב החדש הזה אז הוא יצא החוצה בגלגלונים וקריאות של 'יהווו!' לילי שנראה שהיא אוהבת את המצב החדש של ליאון ניסתה להתחקות לו. היא לא הצליחה לעשות גלגלונים, אבל כדאי להשלים את החסר היא צעקה : " אאאאאאווווו! " ומעדה החוצה ליאון תפס אותה לפני שהיא התנגשה ברצפה והיא ציחקקה ואמרה : " עוף, עיפור עוף עיפור."

{אני שהשתדלתי לתת ללילי את החינוך הרגיל של בני התמותה לימדתי אותה מה זה ציפור ואפילו הראתי לה תמונות של ציפורים מכדור הארץ}.

לא הייתה לי ברירה, בייתי חייב ללכת. אך לא יכולתי ללכת בלי כלום, לקחתי שני תרמילי חירום איתי לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי החוצה, המקום נראה יפיפה, מדשאות ירוקים התפרסו על גבעות קטנות לעבר מרחקים עד להרים עצומים שלא היה אפשר לראות את סופם באופק. שיחים ציבועונים ופרחים קטנים צמחו בסבך יפיפה ונמשכו לתוך חורשה ירוקה מלאה בעצים מרשימים אשר זעו מעט מהרוח הקלילה, ובאוויר עמד ריח רענן ונקי כמו אחרי גשם. לא ראיתי שום סכנה מידית, אבל היי, זה הטייס האוטומטי, אז לעולם אין לדעת…

"טוב ילדים." קראתי על ליאון ולילי שהתגלגלו על הגבעה הקרובה. "יוצאים לטיול."

לילי אשר אף פעם לא התנגדה לטיול אלא להפך ניסתה לעודד אותנו לעשות אותם לעיתים קרובות יותר ישר עמדה על רגליה והחלה ללכת בהתרגשות מדדה על רגליה הקטנות, וליאון שראה שהמסיבה משאירה אותו מאחור ישר הצטרף בדילוגי שמחה.
"ליאון," ניסיתי לדובב אותו,"מה הולך? למה אתה כזה… איך אני אגיד את זה.. מוזר?"
ליאון הביט בי במבט של- 'אני לא יודע על אתה אתה מדבר.' ואמר: "אתה מתנהג מוזר! מה אתה רוצה מימני?" הוא משך בכתפיו והתקדם קדימה.
אחר שהלכנו כמה שעות טובות ועברנו מרחק הליכה סביר בהחלט הגענו לאגם יפיפה אשר היה מוסתר בין העצים והסבך שיחים, אני אשר נורא התפעלתי מיופיו וגם התעייפתי מלשכוב שני תרמילים וילדה הצעתי שננוח שם. ההצעה התקבלה יפה אצל ליאון אשר קיבלתי מימנו בתור כן שפריץ גדול לפרצו האומר שהוא כבר הספיק כבר לקפוץ לתוך האגם.

השמש כבר עמדה לשקוע והבנתי שליאון לא הולך לתת לי לחזור עכשיו לחללית החלטתי שנישן בקרבת מקום, הכנתי לנו מחנה מתחת לחופת עצים ופתחתי את האוהל הקטן שבלחיצת כפתור הוא הופך לאוהל בינוני כחול עם שמיכות, מצעים וכל מה שנדרש בלילה.

לאחר וויכוח רציני עם ליאון שיצא מהמים שכלל הרבה צעקות מצידי והשפרצות מים מצידו הצלחתי לגרום לו לצאת מהמים ולבוא לאכול. כזכור לכם לקחתי שני תיקי חירום אשר כללו בתוכם כמובן אוכל.

לאחר הארוחה ליאון נשכב לצד לילי והתחיל לעשות צמות קטנות בשערה השחור. אך ללילי היו תוכניות משלה אשר לא כללו בתוכם ללכת לישון עם צמות בשיער לא הייתה מרוצה והתחילה לבכות.

הצלחתי בעזרת הנסיון, הידע והחוכמה שלי ובעזרת הבקבוק המטרנה והמוצץ שלה להרדים אותה בתוך האוהל. ליאון אשר השתעמם מכל זה נרדם גם הוא, אך כשהוא נרדם ההבעה השמחה והמאושרת שהייתה לו מאז שברחנו מההמפטונים התחלפה במבט מיוסר וכאוב. כל כך ריחמתי עליו עד שרציתי להעיר אותו כדאי שיחזור להיות אותו בחור מאושר חסר דאגות.

ההמפטונים! נפל לי האסימון, הוא מתנהג ככה מאז ההמפטונים. הם בוודאי עשו לו משהו. או לפחות ניסו לעשות לו משהו, אני חושב שמה שהם ניסו לעשות לא היה כולל את ההתנהגות הזאת של ליאון.
'אנחנו יכולים בכמה מילים לשכנע אדם שזה מאוד הגיוני שהוא יתאבד.' נזכרתי בדבריו של ארני. כנראה ההמפטונים ניסו להרוג את ליאון או משהו כגון זה , אך מכיון שליאון הוא מלאך המוות הוא לא יכול למות, או להרוג את עצמו הוא נאבק עם טבעו לבין ההפנוט. זה שיגע אותו לגמרי, מסכן…. ריחמתי עליו עכשיו יותר מתמיד.
אם זה מה שהכניס אותו למצב הזה חייב להיות משהו שיחזיר אותו חזרה איזה איפוס כלשהו.
כל הלילה חשבתי, לא יכולתי להירדם בכל זאת בגלל שהייתי חייב לעמוד על המשמר. אבל בכל אופן לא היה לי שום רעיון.

בסביבות 3 לפנות בוקר שמעתי צעקה, צעקה ארוכה גבוהה ומלאה פחד. ליאון שמע אותה גם, הוא התעורר ולפני שהספיק לפתוח את פיו לשאול מה היה פשר הדבר הצעקה נשמעה שוב קרובה יותר.

לפתע כשל לתוך המחנה המאולתר שלנו יצור קטן בגודל של חצי מטר. היה לו זקן ג'ינג'י ארוך, בגדים כחולים דהויים וקרועים. ומצנפת ירוקה עם משבצות שהוא החזיק בידו. הוא היה מלוכלך ויחף. גמד ללא ספק.

הוא הרים אלינו מבט מפוחד ומשוגע מעט. הוא הסתכל סביב ואז מבטו נעץ בי, הוא נעץ בי את עיניו הסגולות ולחש לי בשקט אך ברור" "תברחו."


תגובות (1)

אהבתי, סיפור ממש נחמד. עוף, עיפור עוף עיפור!

25/10/2015 16:06
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך