אל האיסוף וצעד אחד מעבר לו- פרק 6

דוקטור הו 14/02/2016 668 צפיות תגובה אחת

היי, אנחנו לא מתים.. מפתיע…

קמנו בזהירות, לא נראה שמשהו או מישהו נפגע. טוב, לא באמת בדקתי כל אחד ואחד אם הוא לא קיבל שריטה קטנה והוא צריך פוצי מוצי וליטוף על הראש. מבט מהיר שבדק שכולם בחיים ולא חסרים איבריים הספיק לי.
"זזנו? אין לנו הרבה זמן לבזבז. הם עוד יגמרו לבגר אותה לפני שתספיקו לקום."
"למה אתה מתכוון 'לבגר' אותה?" סאם שאל בבלבול. "מה הם הולכים לעשות לה????" הוא נלחץ מהר הבחור, רשמתי לעצמי.

"עזוב, לא משנה. צריך לזוז." אין טעם להלחיץ את הבחור עוד יותר ממה שהוא עכשיו. "כולם בסדר? אתם מוכנים?"

הגמד מורי הנהן. והבחור המשוגע הרים ראש והביט בי בשאלה.

" אוקי… אז הבחור המשוגע קודם. אתה זוכר על מה דיברנו בחור משוגע?" פניתי עליו. "יש לו שם?" שאלתי את סאם.

"כן"

יופי תמיד רציתי להכיר מישהו שקוראים לו כן. אמרתי לעצמי. "והוא…."

"ליאון."

"אוקי אז ליאון, אתה זוכרת על מה דיברנו?"

"זה היה על השאלה למה קירות נקראים קירות ולא בטטות?"

"לא. זה לא היה זה…"

"אז כנראה זה לא היה גם על משמעות החיים." הוא החליט. "זה היה אולי על להיכנס למעבדה ולעשות בלגן?"

"אפשר לקרוא לזה ככה… כן. אז אתה נכנס ועושה בלגן. יש?"

"יש."

ליאון פסע לעבר הדלת פתח אותה נכנס בשקט וסגר אותה אחריו…

…………

נכנסתי לתוך חדר גדול, היו שם 3 אנשים אם בגדים מוזרים ששיחקו עם כפתורים קטנים, וילדה קטנה שישבה על השולחן והביטה בהם בשקט.

פסעתי בשקט מאחוריהם, הם אפילו לא שמו לב עלי. לרגע שכחתי מה אני עושה שם. ואז נזכרתי, הבחור החדש אמר לי לעשות בלגן, לא הייתה לי בעיה עם זה, אני אוהב לעשות בלגן.

אז הלכתי מאחורי האנשים ששיחקו בכפתורים הקטנים, ועשיתי: "בו!" האנשים קפצו בבהלה והפילו דברים על הרצפה. אני חייכתי עליהם חיוך נחמד אבל הם רק נבהלו עוד יותר. לא רציתי להפחיד אותם, רק רציתי לעשות בלגן.

הבחור החדש לא אמר לי להפחיד אותם. אז באתי לאחד מהאנשים וחיבקתי אותו. "אל תפחד, אני לא יעשה לך משהוא רע… אני רק פה כדי לעשות בלגן…." ניסיתי להרגיע אותו.

האיש דחף אותי מימנו ונפלתי על הרצפה. זה מאוד לא היה נחמד מצד האדון המוזר הזה, ואני חשבתי שהוא ג'נטלמן. קמתי בזהירות ואמרתי לו: "אנא סלח לי אדוני הנכבד שלא הצגתי את עצמי כראוי. אני מלאך המוות. אנא קרא לי ליאון." הושטתי אליו את ידי אך הוא לא לחץ אותה. פתאום שני האדונים הנכבדים השניים תפסו בזרועותיי בכוח. "הבה אל תחפזו ותחשיבו אותי כאדם חסר ערכים ונימוסים."

הם הושיבו אותי על כיסא וניסו לקשור אותי, בחורים מחוצפים.

"אאוץ!" הם נתנו לי מכה בראש בעזרת ספר עב ממדים.

"זה כבר עובר כל גבול!" קמתי מהכיסא והתחלתי להפיל דברים מהשולחן.

התחלתי לרוץ בחדר תוך כדי שאני מפיל כסאות וחוסם את המעבר.

"תתפסו אותו!" צעק אחד מהאנשים.

"לא תתפסו אותי! ולא תתפסו אותי! נהנה בננה!" צעקתי אליהם.

*****************

לא הבנתי בדיוק מה קרה בתוך החדר, אבל שמעתי צרחות. וזה היה מוזר כי המדענים שלנו הם סוג של נזירי שתיקה. אסור להם לדבר ולהוציא הגה. ככה בני העם שלי ידעו בוודאות ששום סוד שהם גילו לא ידלוף החוצה.

הבחור שנלחץ לא הראה שום סימני הפתעה. זה מה שהוא ציפה לו.

אבל אני….. אפשר להגיד שלזה, אני לא ציפיתי.

אז צעדתי מהר לכיוון הדלת ופתחתי אותה לרווחה. המחזה שנגלה לפני היה מוזר במיוחד. המשוגע חיבק את אחד המדענים, לארי שמו, ושר לו שיר ערש.

הילדה הקטנה. שכבר המדענים הספיקו לבגר אותה מעט, נראתה כבת שש עכשיו, ישבה על הבטן של המדען השני, פיטר, ששכב מעולף על הרצפה. לא היה סימן לג'רלד המדען השלישי. אבל החלון היה שבור אז ניחשתי שהוא ברח משם.

באמת לא הבנתי מה היה כל כך מפחיד שהם קיבלו כזאת פאניקה. אבל זה לא היה הזמן לבירורים. הבחור הנלחץ, מה שמו, סאם, רץ לתוך החדר ואחריו הגיע הגמד מורי.

הם נעצרו בכניסה לחדר, סאם חיפש בעיניו את הילדה, ומבטו נפל על הקטנטונת בת ה-6 שעכשיו כבר קמה מהבטן של פיטר ורצה לקראת סאם בקריאה של "סאם!" וחיבקה אותו.

"אין סיכוי שזאת לילי". התחיל סאם להיכנס לפאניקה. " לילי היא תינוקת. וזאת, זאת, זאת ילדה!"

"היי! הלו! חבר. תקשיב: די. להיכנס. לפאניקה! שלוט קצת בעצמך בנאדם!

ניסיתי להרגיע אותו. אני לא טוב בדברים האלו, אז לא התפלאתי שהוא רק נלחץ עוד יותר.

"היא, היא, הייתה קטנה, ו-, והיא עכשיו היא לא פה. זאת לא היא. זה לא יכול להיות."

לא היה לי כוח לנסות להסביר לו מה קרה בדיוק, אז פשוט הסתובבתי אליו והחטפתי לו סטירה מצלצלת. "מ-ספיק! צעקתי לו בתוך האוזן.

"המדענים שלנו מאוד מוכשרים. הם יודעים לעוות את הזמן לקצת זמן. הם רצו את האנרגיה של הקטנה אז הם ניסו לבגר אותה עד לזמן שבו היא כבר תהיה זקנה ותמות. יש שנייה אחת לפני שהזמן מתאפס והם ניסו לתפוס את השנייה הזאת ולקחת את האנרגיה שלה לעצמם."

סאם בהה בי בשוק. טוב לפחות הוא הפסיק להילחץ. "יש?"

עדיין בהה בי.

"תראה, עכשיו בכל מקרה היה לך יותר קל. הרבה יותר קשה לטפל בתינוקת מאשר בילדה בת 6."

עדיין בהה בי. בחיי הבחור דורש מכות.

אבל לא היה לי זמן לזה, צריכים לבצע את התוכנית ומהר.

"יש לנו תוכנית לבצע." אמרתי לו לאט לאט. "אתה זוכר?"

עדיין בהה בי. החטפתי לו עוד סטירה.

"למה עשית את זה?!?!" הוא התחיל להתרגז.

"כי בהית בי כמו דג מטומטם. אפשר לזוז כבר???"

סאם סוף סוף זז.

"ליאון. קדימה צריך לקום אנשים רעים הולכים להגיע."

"למה אני מחזיק בנאדם מת? חשבתי שאני בחופשה."

"ליאון? זה באמת אתה?"

"למה מי זה יכול להיות? ברור שזה אני!"

או. יופי איחוד משפחתי, כמה נחמד. גלגלתי עיניים והלכתי לאסוף את הילדה. מורי כבר חזר מעבודתו. הוא היה צריך לשנות את הסרט אבטחה.

"לילי, בואי הולכים לטיול." קראתי ללילי והושטתי לה יד.

"לאן הולכים הפעם? אני לא אהבתי להיות בתוך האור המסנוור."

לילי מסתבר התבגרה גם בדיבורה. היא מדברת באופן בוגר יותר.

"למקום נחמד. אנחנו חוזרים הביתה." עניתי לה.

"סאם! ליאו!" לילי רצה לעבר שניהם. "מרכוס הבטיח שייקח אותנו הביתה!"

"מי?" שאל ליאון בבלבול.

"לא משנה, סיפור ארוך. העיקר הוא שצריך לברוח. ומהר." אמרתי לו. בזבזנו יותר מידי זמן על הסברים.

סאם הנהן בהסכמה לליאון.

ליאון קם וספק כפיו. "אזז… לאן הולכים?"

"קח את הילדה" דחפתי לו את לילי. "ותעקוב אחרי".
"היי!" לילי אמרה בכעס ושילבה ידיים. "יש לי שם!"
יצאנו מהמתחם ממש בנס לפי דעתי. זה מוזר שהם לא שמעו אותנו עשינו רעש של עדר פילים.
אבל בכל זאת איכשהו הצלחנו לצאת משם לפני שהם גילו שברחנו.

וכמובן הם היו מבולבלים. שרפתי מעט את הגופה של לארי ושמתי אותה איפה שאני הייתי קשור. כך שהם לא יודעים שאני ברחתי. מורי שיחק קצת על הקלטת אז מה שהם היו אמורים לראות זה שהמדענים נכשלו בניסוי והכל התפוצץ.

רצנו הכי רחוק שיכלנו ועצרנו אחרי שכבר לא ראינו את המתחם ואז הרשתי לעצמי להתפקע מצחוק.

"מה יש?" שאל ליאון בפליאה. "רגע מי אתה בכלל?"

"כלום, כלום, לא משנה, כל העסק הזה היה פשוט מפוצץ במוזרות.

אני חטפתי את הילדה שאתם הייתם אמורים לשמור. שדרך אגב תלמדו ואותנה להתרחק מזרים." הוספתי בחוכמה. "הצלחתם איכשהו להשיג אותה בחזרה בגללי. האיש שחטף את הילדה שלכם. בגלל התוכנית הסופר מתוחכמת והגאונה שלי. ועכשיו אתם בורחים ולוקחים אותו איתכם" עצרתי לרגע להירגע.

"אני סוג של גאון." הוספתי כהערה.

כולם הסתכלו עלי חוץ מליאון שהתפקע מצחוק. "זה באמת מה שקרה?" הוא שאל בפליאה. "בחיי איך לא שמתי לב לזה?"

"עזוב ליאון," אמר סאם. "היית צריך לראות איך אתה התנהגת באותו הזמן."

כולם הפעם צחקו. נזכרים בכל הפעמים שבהם הוא עשה דברים לא מובנים והרבה יותר מוזרים מההרפתקה הקטנה הזאת.

ליאון החוויר, "מה כבר עשיתי?…"


תגובות (1)

נחמד:) הרעיון עם האנרגיה שבלילי וניסיון לתפוס אותה בשניה האחרונה מאוד מגניב. המשיכי לכתוב

15/02/2016 12:37
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך