ספיר56
מקווההה שתהנווו מהפרק D:

אם תהיי איתי – פרק 14

ספיר56 30/01/2012 848 צפיות 21 תגובות
מקווההה שתהנווו מהפרק D:

"אני לא יכול לעשות את זה…אני לא יכול.." ג'ייסון בכה בזרועותיי והתחנן שארחם עליו ואבין אותו.
"מה? תגיד לי מה אתה לא יכול?" התחננתי שיענה לי ויסביר לי מה הוא לא יכול ולמה הוא בוכה בהיסטריה שכזאת.
"אני לא יכול מריאן..זה קשה לי.." הוא היה שבור לחלוטין.
"מה? על מה אתה מדבר?" ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר.
"אני…תאמיני לי…" הוא לא הפסיק לבכות עליי ולהתחנן שאבין.
"תירגע ג'ייסון, קשה לי לראות אותך ככה." ליטפתי את שיערותיו ששכבו על ברכיי וניסיתי להרגיע אותו "לא משנה מה קרה, אני מאמינה לך..".
"את לא יכולה..את חייבת לברוח! תעזבי אותי, אני מסכן אותך." הוא הסתכל עליי בעיניים אדומות "תסתלקיי מכאןןןן!!" הוא צעק והפנה את ידו לעבר הדלת.
כשהתקדמתי לדלת הרגשתי שהרצפה רועדת, כמו רעידת אדמה קלה וכשפתחתי את הדלת ראיתי שאין לי לאן ללכת, היה שם פשוט תהום.
"אמרתי לך שהיית צריכה לברוח." קולו של ג'ייסון השתנה והוא היה עם גבו כלפיי.
"לברוח?"
"כן!" הוא הסתובב לעברי במפתיע ועיניו היו אדומות, צמאות לדם "אמרתי לך את זה כדי להציל אותך, אבל לא הקשבת ליי!!" הוא הפך לזאב והתקרב אליי כדי לנשוך את גרוני.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא…" הקצתי משנתי וסימני זיעה התפרסו על מצחי. התנשמתי בכבדות והסתכלתי מסביבי, שמחה לדעת שכל זה היה רק סיוט.
"מריאן?" אבי הגיח מעבר לדלת ונראה לחוץ "למה צעקת מתוקה? קרה משהו?" הוא התקדם אליי וליטף את שערי.
"לא אבא, זה היה רק סיוט!"
"את זוכרת את השיר שאמא שרה לך כל פעם כשהיית מתעוררת לאחר סיוט בבהלה ורצה לחדר שלנו בוכה?"
"בטח שאני זוכרת..אל נא תבכי,ילדתי הקטנה
שני את שנתך לצידי
וכשתקומי תראי את דמותי
שם אהיה לעולם."
"היא אהבה אותך מאוד מתוקה." הוא נישק את מצחי.
"אז למה היא הייתה חייבת ללכת?" הסתכלתי עליו בעיניים בורקות.
"זאת לא הייתה אשמתה מתוקה..אבל בבוא היום אני אספר לך" הוא קם ממיטתי וסגר את האור ליד מיטתי "יבוא יום ותביני יקירה." הוא אמר במסתוריות ויצא מחדרי.
בבוקר למחרת ג'ייסון הגיע חיוור לבית הספר, הוא לא דיבר איתי ולא הסתכל עליי. הוא התנהג באופן מוזר ורק אמר שיש לו משהו חשוב להגיד לי.
אריק הסתכל עליי במבט חסר תקווה וריקה בכלל לא הועילה בטובה להסתובב, היא הייתה מכונסת בתוך עצמה וכמעט כל דקה נאנחה.
בהפסקה הוא לקח אותי לספסל הקרוב ביותר לכיתה וביקש ממני לשבת "אני חייב…אני רוצה.." הוא התהלך הלוך ושוב ושם את ידיו על ראשו.
"מה קורה ג'ייסון?" הייתי מפוחדת. החלום אתמול וההתנהגות שלו היום נראו לי חשודים למדיי.
"אני רצי…אווווו" הוא דפק את אגרופו בלוקר הקרוב אליו ביותר והסתכל עליי במבט מפחיד "אני רוצה שניפרד!" לאחר שאמר זאת הוא עדיין לא הסיט את מבטו ממני, כאילו קפא באותה התנועה.
הסתכלתי עליו למשך שנייה המומה ואז חייכתי "הבנתי..אתה מנסה לבחון את נאמנותי לך, אז אני הכי נאמנה בעולם. כבר אמרתי לך, אתה היחיד שבלב שלי." קמתי לעברו ובאתי לחבק אותו אבל הוא עצר אותי "לא, מריאן!" הוא עצם את עיניו ונראה עצבני "אני רציני." הוא שוב הסתכל עליי במבטו העוין.
"אתה לא יכול להיות רציני.." הסתכלתי עליו והייתי המומה. איך הוא יכול אחרי זמן קצר כל כך להיפרד?
"את רואה שכן.." הוא התרחק ממני מעט.
"אני לא מבינה.."
"יופי, את לא צריכה להבין כלום! מה יש להבין? אנחנו נפרדים וזהו!" הוא הסתכל לכיוון הכיתה כאילו נראה ממהר.
"אבל תסב..רק תסביר לי.." הרגשתי שהלב שלי נשבר, המעיים שלי התהפכו והדמעות איימו לפרוץ החוצה.
"אני חייב ללכת." הוא נשם עמוק והתקדם לכיוון הכיתה כשהוא לא מסתכל לעברי. הסתובבתי לכיוונו כדי לראות אולי, אם יהיה לנו קשר עין והוא יראה שאני שבורה, הוא יחזור!
אבל הוא לא הסתובב לעברי.
במשך כל היום הוא התעלם ממני לגמרי. אם העט שלו נפל קרוב אליי הוא ביקש מריקה שתרים אותו. אם נכנסתי לשטח שלו בשולחן קצת יותר מידיי הוא ניסה פשוט להתרחק כמה שיותר הצידה.
אני הייתי שבורה, רק חשבתי על מה עשיתי ולמה הוא נפרד ממני ומתעלם ממני ככה?
"אריק, אתה יכול להביא לי מחק בבקשה?" הוא הסתכל על קלמרו הפתוח וראה את המחק הלבן שהיה שם. על השולחן שלנו היה גם כן מחק, המחק שלי, אבל הוא התעלם מזה.
לקחתי את המחק שלי ושמתי לו אותו על המחברת שלו. הוא לקח את המחק של אריק ומחק את מה שהיה צריך ולאחר מכן המשיך בכתיבה.
"אני לא מבינה למה את מתעלם ממני, מה עשיתי שאתה כל כך עצבני עליי?" הייתי שבורה לחלוטין, לא ידעתי מה קורה ולא קיבלתי תשובות. החוסר ידיעה הזה הטריף אותי.
"אני לא מתעלם, אבל אני מעדיף לבקש מחברים שלי שיעשו בשבילי דברים ויביאו לי דברים.".
רתחתי לשמע דבריו. חברים שלי? ומה איתי? אני לא כלולה ברשימת החברים שלו "עד לפני כמה שעות גם אני הייתי חברה שלך." הזכרתי לו בנימה כעוסה "אל תטרח לדבר איתי, או לפנות אליי עד לסוף השנה הזאת ג'ייסון. מבחינתי נגמר עידן החברות בינינו, אפילו כידידים." לקחתי את המחק שלי בחזרה וחזרתי להקשיב למורה.
"גם מבחינתי.." הוא ציין בטון של אכזבה רבה.
בסוף היום הייתי שבורה ומדוכאת. לא יכולתי לעצור את הדמעות יותר ובדרך הביתה פשוט התפרקתי באיזה בניין בדרך.
כשהייתי בבית, ניקיתי את החדר שלי ושל אבי ובכלל את הבית כולו כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים שלא קשורים לג'ייסון.
כשהוצאתי את הזבל החוצה לקראת הערב, הסתכלתי לכיוון היער. חשבתי לעצמי למה? למה הוא נפרד ממני דווקא כשרציתי לעזור לו? למה הוא שבר אותי בדיוק כשהכל נראה קסום כל כך?
לפתע היה שוב הבזק של אור אדום מבעד לבניין שמול בתינו. התריסים היו שוב פתוחים והייתה שם דמות שהשתלבה עם הצל השחור "ג'ייסון?" אמרתי בקול חלש.
מיד כשאמרתי את שמו החלונות נסגרו. התקדמתי באיטיות לכיוון הבית אבל לא היה לי האומץ להיכנס לבפנים.
"זה לא ג'ייסון יקירתי.." שמעתי קול שליו מדבר לתוך אוזני.
"מי זה?" הסתובבתי לאחור אבל לא ראיתי אף אחד.
"את יודעת מי זה.." הוא צחק לעצמו ולאחר מכן התגלה בפניי.
"דארקסט?" הייתי מופתעת ומפוחדת "מה..?".
"שמעתי שנפרדתם, את וג'ס היקר. כנראה שהאהבה לא הייתה מספיק חזקה.." הוא חייך אליי, חיוך שטני שכזה והחל לחוג סביבי ולבחון אותי.
"כן, כנראה אני לא האחת!" ציינתי בבוז מוחלט והתקדמתי לכיוון ביתי.
"את טועה." הוא אמר עוד לפני שהספקתי להיכנס "אבל תוכלי לברר זאת , בנשף." הוא המשיך ונראה היה שהוא משועשע מהעניין.
"איזה נשף?" אמרתי בנימה הססנית.
"הוא יערך בעוד שבוע בדיוק, בשעה 00:00 בלילה באחוזה של מר זאבינו היקר." הוא חייך חיוך מרושע והחל להתקדם לעבר היער "ותשתדלי לא לאחר!" הוא הוסיף לפני שנעלם מעיניי לחלוטין.
שכבתי במיטה והסתכלתי על התקרה השחורה שלי. על איזה נשף הוא מדבר? אני וג'ייסון גמרנו! נשאר לנו עוד חודש לסיים את הבית ספר. עד ששמחתי שזה נגמר, שאני מתחילה לשכוח, הוא מופיע מולי ואומר לי שאני טועה. עד שאני מתחילה להתאפס על עצמי ולוותר, הוא מופיע לפניי ואומר לי לבוא לנשף?? איזה נשף זה בכלל? למה דווקא אני? למה אני הייתי צריכה לבוא לדארקפיל? למה הייתי צריכה להירשם לבית הספר שבו ג'ייסון לומד? להגיע לאחוזה שלו ולא להרגיש פחד? והכי נורא, להתאהב במפלצת הזאת (ואני לא מדברת על הזאב).
"מה אני יעשה.." נאנחתי והסתובבתי מצד לצד במיטה, מנסה לחשוב מה הדרך הנכונה, האם אני צריכה ללכת או לא?
"מריאןן..תסתכלי לכאן!!"
"אמא? מה את עושה פה?" לא האמנתי למראה עיניי.
"מריאן, ביקשתי שתסתכלי לכאן! אני רוצה שתכירי מישהי." היא צחקקה והסתכלה על אישה אחרת שעמדה לידה "זאת סוזי, היא חברה טובה שלי עוד מתקופת התיכון, את יודעת שאני שידכתי לה את אהרון ועכשיו יש להם ילד?" היא חייכה והסתכלה על סוזי הסמוקה.
"איזה אהרון? החבר של אבא, זה שנפטר ואבא הולך לנחם את משפחתו כל שנה?" הסתכלתי עליה המומה מעט.
"אויש, מריאן!! את לא מקשיבה לי ילדונת!" היא הסתכלה בתוך העגלה על ילדה קטנה בת 4 עם קוקיות, שהסתכלה עליה במבט מבולבל לחלוטין. התינוקת הזו הייתה אני.
"ליסה, תעזבי את הילדה המסכנה בשקט. הבאתי את הילד שלי, הם יכולים לשחק ביחד." האישה שעמדה לידה חייכה.
"את ג'ייסון? הבאת את ג'ייסון?" אימי הייתה המומה והסתכלה מחוץ לדלת.
"מה? ג'ייסון? איפה ג'ייסון? הכרתי אותו לפני כן?" הייתי המומה והסתכלתי גם אני לכיוון הדלת.
"בוא ג'ייסון, תכיר את מריאן." אימי לקחה אותו לעגלה. ילד בן 4 וחצי, כמעט 5, כל כך מתוק.
"שלום.." הוא הסתכל עליי במבט ביישני כזה.
אני חייכתי.
"אמא.." ג'ייסון הלך מאחורי הרגליים של אימו.
"בואי מריאן, אתם צריכים להיות ביחד..לי ולסוזי יש הרבה על מה לדבר." אימי הוציאה אותי מהעגלה ושמה אותי קרוב לג'ייסון.
הסתכלתי עליו במבט בוחן ולאחר מכן התחלתי להתקדם לחצר "בוא נשחק מחבואים.".
הוא הלך אחריי בלי לומר מילה.
"הם יגדלו ויהיו זוג נהדר את לא חושבת?" אימי הסתכלה על סוזי שנראתה שבורה פתאום.
"ליסה.." קולה של סוזי רעד "אני חושבת שהילד שלי יהיה מפלצת.." היא החלה לפרוץ בבכי.
"מפלצת? אל תדברי שטיות!"
"זה מה שהוא אמר, דארקסט רוצה להרוג את אהרון ואותי ולהפוך את הילד לאדם זאב." היא אמרה בקול צרוד מבכי.
"תעשי לי טובה, הוא סתם מאיים עליך." אמא חייכה לעברה וניסתה להרגיע אותה, אך ללא הועיל.
"לא, ליסה, אני לא אבוא לכאן יותר. אני מסכנת גם אותך!" היא ניגבה את עיניה "אם הוא ידע שאת מזלזלת בהיותו אל, הוא יתנקם גם בך.".
"בחייך, אני בכלל לא מאמינה שהוא קיים!" אימי הסתכלה עליה במבט מזלזל וראיתי שהיא רוצה להתפרץ בצחוק מתגלגל.
"ועכשיו?" דארקסט הופיע לפתע מול פניה של אימי, כמו רוח רפאים שחורה.
"ד.דד..דא..דארקסט.." סוזי קמה מהספה ופניה הפכו ללבנות. גם פניה של אימי החווירו לגמרי.
"סוזי.." הוא הסתכל על האישה הזו במבט מלא אהבה, יכולתי להרגיש את אהבתו אבל ידעתי שהיא חשה כלפיו סלידה.
"מה אתה עושה כאן? אתה עוקב אחריי?" היא נראתה נחושה בעצמה, אך גם מפוחדת.
"אל תהיי כזאת, אני בסך הכל מגן עליך!" הוא חייך את החיוך הזה שכל כך שנאתי.
"מגן עליי? ממי?" היא הסתכלה עליו במבט מופתע, כעוס ומפוחד.
"מעצמך ומפני החברה המעצבנת שלך שדוחפת את האף לנושאים שלא שייכים לה." הוא הסתכל על אימי במבט שנוא, כאילו תיעב את עצם קיומה.
"אתה דארקסט? "אימי קמה מהספה והסתכלה עליו בסלידה "אתה זה שגורם לסוזי כל כך הרבה סבל ומעז להגיד שהוא אוהב אותה?".
"את שוב מתערבת יקירתי." הוא הסתכל על פניה הלבנות של אימי.
"סוזי היא כמו אחותי, אני לא אתן שתפגע בה. יש לה משפחה והיא מאושרת! אם אתה באמת אוהב אותה, תן לה להיות מאושרת." אימי הייתה לוחמת צדק, אני מאמינה שאני הייתי פועלת בדיוק כמוה אם הייתה לי חברה כמו הסוזי הזאת.
"היא תהיה מאושרת איתי, היא פשוט לא יודעת כמה כיוון שהיא לא מוכנה לנסות."
"יש לה ילד, ילד מבעלה." אימי ציינה זאת בפניו.
"ליסה.." סוזי נראתה לחוצה נורא.
"הילד הזה הוא אסון!!!!" הוא הסתכל על פניה של סוזי ונראה רותח מכעס "החלטת?".
"מה החלטת?" אמא הסתכלה על פניה המפוחדות.
"אני מצטערת דארקסט, אני לא יכולה לעזוב אותם, תבין אותי!" סוזי התחננה בפניו שיבין ואף ירדה על ברכיה.
"סוזי קומי!" אימי משכה אותה לכיוונה.
"חוצפנית!!" עיניו של דארקסט הפכו לאדומות והוא נראה עצבני מתמיד "אין לך מושג מה את קובעת ברגע זה.." הוא אמר ונעלם.
"ליסה.." סוזי חיבקה את אימי ובכתה על כתפה "אהרון..הוא ימות!" היא הסתכלה עליה מפוחדת לחלוטין.
"בואי ניסע אליכם, ריטה תשמור על מריאן וג'ייסון.".
"אמא אני רוצה לבוא איתך!" ג'ייסון רץ אחרי אמו וזו לקחה אותו איתה.
נסעתי איתם לכיוון האחוזה, לביתו של ג'ייסון, אבל הם לא הבחינו בקיומי- כאילו הייתי בלתי נראית.
"אהרון!!" סוזי נכנסה לביתה וצעקה את שמו "אהרון,ענה לי!!" היא המשיכה.
"הוא לא יענה לך יקירה!" דארקסט הופיע מולה בחיוך מרושע.
"איפה הוא?? מה עשית לו??" סוזי בכתה ובכתה וג'ייסון נראה מפוחד כל כך והחל לבכות גם הוא.
"הוא נמצא במקום טוב יותר." הוא ענה בחיוך מרושע.
"אתה ה..הרגת?.." היא נשכבה על הרצפה ובכתה, היא לא יכלה להפסיק את הבכי שהציף את פניה.
"קיילי, קחי את ג'ייסון לחדר." אימי הסתכלה על קיילי הצעירה וזו לקחה את ג'ייסון איתה.
"גם את הגעת, לכל חור את מגיעה.." הוא שוב שנא את אימי על כך שהתערבה "עכשיו שום דבר לא עומד בדרכינו.." הוא התקרב לסוזי והרים אותה לאט לאט "אהובה, עכשיו תוכלי לחיות איתי, עכשיו אוכל להפוך אותך לזאבה." הוא הסתכל עלייה במבט רציני וקר מדיי.
"לא!" סוזי הסירה את ידו מעליה באגרסיביות "אתה ואני לעולם לא נהיה ביחד דארקסט, אני שונאת אותך!" היא הסתכלה עליו במבט מלא שנאה, עיניה האדומות הוכיחו כמה שהתייסרה באותו יום.
כמה שבועות לאחר מכן, ביומולדת של ג'ייסון כאשר היה בן 5, אני אימי ואבי הגענו לאחוזה של סוזי וג'ייסון כדי לחגוג עימם. אמא של ג'ייסון ניגנה את השיר שניגנתי באותו יום כשפגשתי את ג'ייסון על הפסנתר.
"מותק, תחזרו אתה ומריאן, תבוא לאסוף אותי יותר מאוחר אני אשאר לדבר קצת עם סוזי." אימי נישקה את אבי ונשקה למצחי ולאחר מכן נפרדנו לשלום.
"זהו זה." דארקסט הופיע בפניהן "זה היום להיפרד.." הוא הסתכל על ג'ייסון הקטן והמבוהל.
"אל תעשה את זה!" אימי התחננה בפניו "אל תפריד ביניהם, היא הדבר היחידי שנשאר לו…אל תיקח לנו אותה" היא נראתה שבורה.
"לא..לא.." הוא חייך לעבר אימי ולגלג על דבריה "אינך מבינה יקירה, לא רק סוזי הולכת..את מצטרפת אליה.".
"מה??" סוזי הסתכלה עליו במבט מופתע "היא לא קשורה לעניינינו , אל תערב אותה!" היא יצאה להגנתה.
"זה לא יעזור לכן, כך הוחלט!" הוא הסתכל על השעון, השעה הייתה 01:00 "עוד 5 דקות.." הוא הלך לכיוון של ג'ייסון "הדם החם יזרום בעורקיך ושיער ארוך יצמח על גופך. לא תאכל מאכלי אדם כי אם בשר חי או בשר אדם.." הוא החל למלמל לעצמו משהו כזה, והפנה את ידו לכיוון ראשו של ג'ייסון הקטן ועיניו של ג'ייסון הפכו לזהובות לפתע "וכשתצוד תהיה זאב ובימים תהיה אדם. ורק בת אנוש תוכל להסיר זאת מעליך אם תאהב את המפלצת שאתה, ואם לא, תישאר בדמות זאב בלילה ובבוקר תשוב להיות אדם." הוא סגר את ידו וג'ייסון התעלף.
"הילד!!" סוזי בכתה וחיבקה את ג'ייסון הקטן.
"זהו, השעה 01:05!" דארקסט הכניס את ידו לתוך גופה של סוזי וסגר את ליבה, מיד לאחר מכן הוא עשה זאת גם לאימי "הכל תלוי בך עכשיו, מריאן." הוא הסתכל לכיווני וניער את ידי "מריאן..מריאן..מריאן..מריאן.."
"מריאן.." אבי ניסה להעיר אותי וניער את ידי בקלילות.
"אהההה…" קמתי בבהלה והתרחקתי מאבי.
"מרי..זה אבא.." הוא נראה מפוחד.
"אבא.." בכיתי מתוך שינה כנראה כי כל הכרית שלי הייתה רטובה וגם עיניי היו רטובות מעט "אבא.." חיבקתי אותו ושמחתי שכל זה היה רק בחלום, אבל אולי זה לא היה חלום, אלא המציאות.
"מה קורה לך ילדה? את רוצה להישאר בבית היום, איתי?" הוא נראה מודאג.
"יש לך היום יום חופש?" אמרתי בקול רועד.
"כן, אני בחופש." הוא חיבק אותי וליטף את שערי.
"אני רוצה להישאר איתך…אני לא רוצה ללכת לבית הספר."


תגובות (21)

אהלן ספיר המתוקה
אומר את כל האמת בדךר כלל אינני מחוברת לסיפורי פנטזייה או בדיוני או מפחיד (אני אוהבת אהבה ☺☺☺) אך הסיפור שלך שבתי וקראתי אותו פעמיים וממש נהניתי, זה אומר שצריך לנסות מהכל ולאו דווקא לגבי קריאה, לגבי כל תחום בחיים לא צריך לבוא בדיעות קדומות , לנסות ואולי ימצא חן ♥♥♥♥
תודה ספיר ואנא תמשיכי ממני בקי ♥♥♥

30/01/2012 07:38

ראשונה !!!!!!!!!!! :)

30/01/2012 08:11

פרק מדהים !!!!!!! מהמם !!!! מושלם !!!!! אבל עצוב … :( המשך עכשו !!!!! :)

30/01/2012 08:29

לאאאאא מה הם נפרדים תחזירי אותם מיד…..
סתם תמשיכי לעשות מה שאת טובה בו ולכתוב עוד פרק לסיפור הזה מיד…..

30/01/2012 08:44

וואוו מדהים !! תמשכיי מהר !!

30/01/2012 09:09

-אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!! –
אחממ… נחנקתי לרגע..
אז ככה, יש לי כמה דברים לומר:
1) סוף סוף המשכת ייאייי!!
2)אלכס – את הולכת לשמוע ממני..
3)אני לא מאמינה שהם נפרדו!! לאאא!! :(
4)ואוו… מסכנה אמא של מריאן…וגם אמא של גייסון
5) אני מאוהבת בסיפור שלךךךך!!!
6)תמשיכי! תמשיכי! תמשיכי! תמשיכי! תמשיכי! מהההההההר!!!
אממ… וזהו לבנתיים..חיחי
אוהבת- נטלי:)

30/01/2012 09:14

אני מסכימה עם כל מה שנאמר מעלי, הסיפור הזה פשוט מדהים!!!
הוא כתוב בצורה כל כך מותחת, אי אפשר להפסיק לקרוא לשנייה!
תמשיכי מהר!!! D:

30/01/2012 09:35

בבקשה תמשיכיי בבקשה בבקשה!! את ממשיכה? ועכשיו? כן כן? פליז תמשיכי!?!?!?!?! אני במתח פליז פליז פליז !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

30/01/2012 10:14

אההההההההההההההההההההההההההההה
אני מאוהבת בך…..סתם,בסיפור שלך,
אין מאושרת ממני,על זה שהמשכת כאילו..למקרה שלא הבנת….
עכשיו…
בנוגע לאלכס….
את..אמ..איך לנסח את זה..?
יש לי!!!!
כלבבבבבבבה…
וגם את נטלי,בסוף שתיכם עקפתם אותי.
זה לא פ'ר.:( :( :(

30/01/2012 12:02

אה,ו…ספיר…..
למה את לא מגיבה לי יותר????????
אני עצובה…:( :( :(

30/01/2012 12:04

אפרייילללל אין לי זמן לנשוםם את לא מבינה איזה לו"ז לחוץ יש ליי..ולא ראיתייי גם שהעליתת המשכיםם!!! עכשיו ומיד אני רצה לקרואאא!!! (את יודעת שאני מתה על קטניס!!) D:

30/01/2012 12:09

ותודה לכולןןןןןןןן :)

30/01/2012 12:09

אה אה אה.. זאת לא אשמתי שאני יותר מהירה מכן.. :) ( ניצחתי.. נה נה בננה) חח.. <3

30/01/2012 12:14

אה אה אה.. זאת לא אשמתי שאני יותר מהירה מכן.. :) ( ניצחתי.. נה נה בננה) חח.. <3

30/01/2012 12:14

ספיר…חחחחחחחחחח….
סתם בצחוק……
לא מכריחה אותך…..

30/01/2012 12:18

ו…אלכס….חכי חכי..
יום יבוא ואני…אמ…..
לא משנה…
אגב- אשמח אם תקראי את הסיפור שלי (דרך טובה לגרום לך לרצות למות….)

30/01/2012 12:19

אני מתה על הסיפור שלך מה נסגר איתך? אני מהמעריצות הראשונות לסיפור!! מתה על קטניס ומייק! שתי דמיות נדירות!
בקיצור תעלי כבר עוד פרקקק!!
זה דווקא טוב לקרוא את זה ככה כי עכשיו קיבלתי שני פרקים במקום אחד :P

30/01/2012 12:31

חח… אוקי אני אקראה :)
נ.ב. אם יתחשק לך את גם יכולה לקרואה את שלי :) (את לא חייבת ^_^)

30/01/2012 12:42

סוף סוף המשכת!!!! אני מתההההה על הסיפור הזה! ואני לא מאמינה שהם הכירו מילדות!!! :))))) תמשיכי מהרר כואב לי לחכות חח D;

31/01/2012 04:47

איך לעזאזל שולחים הודעוווות?! אני שנים מחפשת "שלח הודעה" או משהו דומה בפרופיל שלך, אבל נאדה!

03/02/2012 06:27

חחחחח אני לא יודעת למה לא רואים את זה :O אבל המייל שלי זה [email protected] אם את רוצה לדבר, את מוזמנת תמיד! :)

03/02/2012 09:57
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך