אנקו (פרק שלישי)

אני לא יודע כמה זמן המשכתי לשכב על הקרקע. אבל פחדתי לזוז. פחדתי שברגע שאזוז- אני אתפרק, או ארגיש כאב נוראי או אפילו אמות..
פקחתי עיניים וריח של הבל פי, אבק, עשב יבש, רוח ודם נישאו באוויר.
מהדם הכי חששתי. והגוף שלי שיתק את עצמו, כך שגם אם היה נעזר בי מעט אומץ- לא הייתי יכול להתרומם על רגליי.
או רגע.. הרגליים שלי! לא הרגשתי אותן!! אני נכה!! אני מת!!! אמא!!!
אני חושב שהתפחתי את עצמי ביותר מידי מחשבות אובדניות עד כדי כך שצרחתי מתוך אינסטינקט מבוהל לחלוטין את המילה "אמא". זה היה כל כך ספונטני, עד שגם הזעקה הזאת הבהילה אותי. ואז זה גרם לי לבכות. בכיתי הרבה זמן.. עצמתי עיניים רוב הזמן וכשפקחתי- היום התחיל לרדת והערב עלה. זה קרה לאט לאט..

כששעת הדמדומים אפילו חלפה ויכולתי בקושי רב לראות אפילו מספר כוכבים בשמיים. לא הרגשתי שנרדמתי.
אבל כן הרגשתי כשהתעוררתי. הכתף שלי עיוות את כל פלג גופי העליון מרוב כאב מהיר שהעיר אותי ללא היסוסים קודמים.
הבטתי הצידה וזיהיתי את פנים הבית שלנו. יש! אני בבית!! אני לא שוכב מחוסר אונים באמצע אחו עם סיכויים קלושים שמישהו ימצא אותי!
אני חושב שאפילו חייכתי, למרות שלא יכולתי להרשות את זה לעצמי. כי לפתע שמתי לב עד כמה אני ע י י ף . . .

"אתה שמת לב שפיספסת שיעור עם המאסטר שלך" שמעתי קול מאחורי. זאת הייתה אמא שלי. היא נשמעה לא מרוצה כלל.
סובבתי את ראשי לעברה. הפנים שלה היו חמורי סבר אבל גם קצת דואגים.
"התעלפתי.." לחשתי- כשקולי מלא ליחה שהצטברה מרוב כל אותו הזמן שבו לא דיברתי כלל. השתעלתי.
אמא ניגשה והתיישבה לצידי, תופסת לי את הזרוע ומרימה אותה. אותו הכאב שהעיר אותי חזר שוב. פערתי את פי ועיני מהפתעת הכאב, אבל לא צעקתי.
אמא התחילה ללפף לי את הכתף בבד עבה תוך שהיא מדברת אלי.
"החברים שלך חזרו בצהרים מהאחו וכשאביך שאל אותם איפה אתה, אתה לא תאמין, הם אמרו שהם לא יודעים."
בני זונות.. חשבתי לעצמי. ורק לציין שזאת הפעם הראשונה שחשבתי את זה על הנוער של הכפר שלי. תמיד ידעתי שהם רעים בכללי, אבל הפעם- הם עברו כל גבול.
אני בטח מתאר לעצמי שהם יחסית התפעלו מימני, כשחנקתי את צ'ק, אבל אחרי שהתעלפתי- הקרנף ההוא בטח אמר להם להחריש את כל מה שהיה שם. הוא בטח לא יכל לסבול את העובדה שכמעט הרגתי אותו.

"אחיך ואני מיד חזרו לשדה לחפש אותך." הוסיפה אמא "ואחרי שלא מצאנו- שמעתי פתאום אותך צועק "אמא". אח שלך הפך כמעט מיד לפנתר אבל חזר אחרי שאמר שיהיה יותר הגיוני להביא תגבורת. הוא חזר אחרי כמה דקות, עם חברים שלו, ואז גררו אותך חזרה הביתה."
מה!? חברים של ברן החזירו אותי פצוע ומעולף לכפר?? עד כמה מושפל אני יכול להיות!? לא רק זה שחלק מהחברים שלו הם אחים של נערים בני גילי. אחד מהם הוא אפילו האח של גרמו. השפוט הידוע לשמצה של צ'ק. רק זה חסר לי, שהוא ידליף לאחיו על מה קרה לי, במקרה והוא לא היה שם כשהשיירה החזירה אותי הביתה בעוד כל הכפר צופה בנו.

"אני לא מרשה לך יותר לצאת לשחק עם הנערים האלו. בגלל המשחק הטיפשי שלכם, לא הגעת לשיעור של עם הוניקי- פאטאצ'י! המאסטר שלך!"

הוו.. יופי, אני חצי גוסס כאן וכל מה שמעניין את אמא זאת העובדה שפספסתי שיעור עם היפני המוזר ההוא.. גם כן "מאסטר". לא עוזר לי בכלום.. דווקא שמחתי שלא הגעתי לשיעור היום.

"שמעת אותי, אנקו? אתה מקורקע.."

מקורקע?! אני מרותק לבית בגלל שכמעט רצחו אותי? טוב.. אבל בעצם אם זה בא מאמא, סימן שהיא יודעת מה היא אומרת. אמא היא טיפוס חכם מאוד מאוד!
אני מכיר אותה מספיק כדי לקלוט שאני מקורקע לא מסיבות עונש.
אני פצוע, יש בחוץ הרבה ילדים שמחכים לראות את זיו פני כדי לצחוק עלי ועד השיעור הבא שלי עם פאטאצ'י, יש עוד שבוע וחצי.
בינתיים אמא גמרה לחבוש לי את הכתף והביאה לי קליפת קוקוס קעורה ומגולפת עם תה מהביל.
בדרך כלל אני ממש לא אוהב תה. אבל כשאדי התה נכנסו לי לנחיריים, קלטתי לפתע עד כמה אני צמא. בטח שאפתי יותר מידי אבק וחול כששכבתי על הקרקע באחו שם.
מן הסתם, התה לא היה טעים.. אבל השתדלתי להתגבר על כך. גיליתי שהיא הוסיפה המון כמון לתה. כן, שמעתם נכון. כמון. אמא תמיד חוזרת ואומרת לנו שזה מועיל מאוד בכל הקשור לעצמות ומערכת העיכול. לטעמי, אלו שני דברים מאוד לא קשורים זה לזה, וקשה לי האמין שזה באמת נכון. אבל בינתיים- העיקר שידעתי שהיא לא מנסה להרעיל אותי.

ישנתי רוב היום והערב ולכן, בלילה עצמו, הייתי ערני למדי.
יצאתי מהמיטה העודפת שיש לנו בסלון הבית (כיוון שלטפס עד למיטה הרגילה שלי, על העץ, אני לא יכול), ויצאתי החוצה. הרגשתי כמו אסיר בחדר בידוד בבית כלא, שיוצא לחופשי לכמה דקות ספורות.
עכשיו היה הזמן שלי לצאת. לא היו שם אנשים שידברו עלי מאחורי הגב, ולא שום אמא שתגעור בי לחזור מיד הביתה כי להזכרתי, אני מקורקע.
נשמתי את האוויר הצח וידעתי מיד שאסור לי לבזבז את הזמן שלי בשוטטות סתם.
לן הייתה הדבר הראשון שעלה לי בראש.
אני חייב לפגוש אותה! ואוו, לא יצא לי לפגוש אותה הרבה זמן! לפחות שלושה שבועות. אני רק מקווה שהיא לא הידרדרה מאז שאני זוכר אותה.

הגעתי לבקתה שלה. מאז שעברנו מקום, הזדמן לי להיות בתוך הבית שלה רק פעמיים. אבל יהמר לזכותי שכן זכרתי איפה חדר השינה שלה נמצא.

התחלתי לצעוד לכיוון חלון חדרה הפתוח. הקיץ הלך והתקרב, לכן, האוויר הלך ונהיה חמים ככל שהזמן חלף. הצצתי פנימה. מאור הירח הדל שחדר פנימה, זיהיתי קרקפת עם תלתלי שיער פזורים על מיטה רחבה. התמוגגתי.
זיכרונות שלי ושלה בני שמונה או תשע, בשדה חרציות, ואותי- מלטף את שיערה בלי שהיא תתנגד, עלו בי שוב. דמיינתי קצרות איך אותה הסצנה הייתה ניראת בעודנו בני חמש עשרה. כלומר, כיום.
עכשיו כבר מצאתי את עצמי מפנטז בעמידה על החברה הכי טובה שלי בעוד אני בוהה בגב שלה, ישנה, דרך החלון.
אני מתבייש לספר לכם שכנראה עמדתי ופנטזתי יותר מידי זמן, ואיבדתי את עצמי, עד כדי כך שפלטתי קצת זרע. אני חושב שהסמקתי והרגשתי לא נוח.. שמחתי שאין סביבי אף אחד. זה היה יכול להיות מביך מאוד. אבל לפחות זה עורר אותי.
אז מה אתה עושה עכשיו? נכנס פנימה? חוזר הביתה? עוד כמה זמן זריחה בכלל?
טוב, על שאלה אחת כבר ידעתי לענות. כי להיכנס אני לא יכול בגלל הכתף שלי, אבל ללכת הביתה אני לא ממש רוצה.
בקשר לזריחה לא היה לי שמץ, אבל הפסקתי לחשוב על זה די מהר. שמעתי את לן מסתובבת במיטתה. קפאתי במקומי.
היא הסתובבה ופניה נחשפו לעברי. ברגע שהיא נעצרה, היא פלטה נשיפה עייפה דרך פיה, וחדלה לזוז. היא המשיכה לנשום בקצב רדום רגיל. ואני חזרתי לנוע.
ואז כבר החלטתי מה לעשות. אני נכנס פנימה!